מולאן רוז' של הסרטים: קברט בפריז

כרזת הסרט של באז לורמן משנת 2001. סרטים רבים נעשו על המקום, שהיה לסמל פריזאי | צילום: באדיבות גלובוס יונייטד

הישראלית" ביפו העתיקה היתה ישראלית). תשעה סרטים לפחות, לפי אתר אינטרנט אחד, שמהם ראיתי ארבעה מוכרים מאוד – מהסרט היפה מאוד לעין (וקצת טרחני בתאוות הרצינות שלו) של ג'ון יוסטון, "מולן רוז'" (1952), על חיי הצייר נמוך הקומה טולוז לוטרק שקנה לו שם עולם בזכות הפוסטרים שצייר (אפשר בקלות, וגם כדאי, למצוא ברשת, כדי לקבל מושג איך נראה המקום כשהיו בו חיים), ועד ל"מולן רוז'" המבריק של באז לורמן (2001), שלא לקח מהמקום אלא רמזים לקונספט. וביניהם הסרט המעניין מכולם, סרטו הצרפתי של הבמאי הגדול ז'אן רנואר (1955), בשם האנגלי "פרנץ' קאן־קאן", עם ז'אן גבן (שהופיע שנים קודם לכן על במת המולן רוז'); והתשובה האמריקאית, הקלושה משהו, של וולטר לאנג, "קאן־קאן"
(1960), עם פרנק סינטרה ושירלי מקליין על תקן של צרפתים, ועם מוריס שבלייה ולואי ז'ורדן, שני צרפתים אמיתיים שמדברים גם הם אנגלית, אבל עם שירים של קול פורטר, שהם נכסי צאן ברזל.
סרטו המרגש של רנואר צולם כולו בסטודיו, לא במועדון שחודש והורחב מאוד ב־1951 ולא ברחובות מונמארטר, שכבר לפני חמישים שנה לא היו מה שהיו אמורים להיות (מאותה הסיבה, בסרט "אמלי" משנת 2001, שצולם במונמארטר של היום, ניפו כל סימן לממשות החדשה והלא מאוד מלהיבה מהרובע בעל ההילה הרומנטית).
רנואר ידע ללא ספק שאת השארם, את המרץ הסוחף, את ה"אני לא יודע מה" הצרפתי הזה, את המיניות הרעננה שאולי הפעימה את "הטחנה האדומה" אז, ב־1889, כשהאדונים אולר וזידלר החיו ריקוד עממי ישן, הוא לא ימצא במולן רוז' המחודש.
לריקוד הזה קראו בהתחלה קַדְריל, והוא כבש בסערה את פריז והתפשט גם אל מעבר לתעלה, שם כנראה קיבל את השם קאן־קאן (אולי ממילה צרפתית ישנה למדי לציון הרעש שמקימים ברווזים, ומכאן לריקוד הרגליים המתרוממות והחצאיות המתנפנפות, המלווה בהרבה רעש), או פרנץ' קאן־קאן, כשם הסרט.
במולן רוז' של הסרטים צפוף למדי, אבל שמח. הלקוחות יכולים לשבת שניים־שניים בשולחנות קטנים ואלגנטיים או להסתובב ולדבר עם הרקדניות או לעשן או לרקוד קצת בעצמם – והריקוד, שנאסר מטעמי פגיעה במוסר הציבורי, והותר שוב בלחץ הציבור, אכן נראה מפתה ומעורר.

חזית המולן רוז', 1900 בתקופה ההיא הלקוחות היו נכנסים מאחור במדרגות לולייניות בתוך רגלו של פיל ענקי עשוי גבס, שעמד ליד מאורת אופיום

לא במולן רוז' הממשי. לא כשאתה תקוע בין שני הולנדים (שוויצרים? שוודים? קשה היה לשמוע מילה ברעש הנורא, וכולנוּ ישבנו דוממים למדי) בריאים, מול אשתך שיושבת בין שתי הנשים הלא רזות של ההולנדים האלה, על יד שולחן שהיה מתאים אולי לשבעת הגמדים של שלגיה או לפועלים צנומים מרעב בפריז של סוף המאה ה־19, בין הרבה מאוד שולחנות אחרים סמוכים מאוד זה לזה, עמוסי תיירים אמריקאים ויפנים וגרמנים וארגנטינאים והולנדים (או שוודים) שמצטופפים היום באולם הענקי מסביב לבמה המוארת לתפארת, ולא עושים דבר מכל אלה. הם בקושי יכולים לזוז בכיסא, וגם התקף של פרנויה לא יוכל לחלץ אותם מכאן עד תום האגדה המסויטת הזאת. לא לפני שהמלצר בא לקחת כסף (יותר מ־150 אירו לזוג, כולל בקבוק שמפניה בקערת כסף), שתי דקות לפני תום התוכנית המעייפת.
קרוב לבמה הגדולה יושבים אלה שבאו שעתיים לפנינו לאכול שם ארוחת ערב, שלפי החוברת המפוארת שמחלקים, בתשלום, במקום, גם היא מפוארת (מחיר מציאה, 350 אירו לזוג, כולל השמפניה). מחמת הקמצנות ויתרנו על הארוחה, ושמחתי לקרוא ברשת תגובה של אמריקאי אחד, שאמר שלא רק ההופעות היו מאכזבות, גם האוכל היה מחורבן.

שארל אזנבור כבר לא כאן
נו, ובכל זאת, איך היו ההופעות? הלוא פעם הופיעו שם אמנים גדולים. ולא רק בימים של אדית פיאף (גם היא בסרט של רנואר), אפילו ב־1989, אז כיבדו את המקום בנוכחותם שארל אזנבור, ריי צ'רלס, אלה פיצג'רלד, ג'רי לואיס, אסתר וויליאמס (מהאקווריומים של פעם) וכוכבים רבים אחרים בסוף דרכם.
לא בערב שבו הייתי שם, לראשונה ולאחרונה בחיי, בקיץ 2004, שאמנם הופיעו בו אמן הצלליות, והפיתום (שדובב בהצלחה שני כלבים ושלושה מתנדבים מהקהל, שני אמריקאים וסיני אחד), והאקרובטים, ואסתר וויליאמס מודרנית עם נחש באקווריום, והתפאורות היו מהממות והתלבושות היו מדהימות, והרקדנים היו חסונים והרקדניות היו נאות־עגבות ומוצקות שדיים חשופים, וכולם היו נמרצים ויעילים וקרירים כמו חסה אייסברג ומרגשים כמוה.
המוזיקה היתה איומה למדי, ולא היה אפילו קמצוץ של יומרה אמנותית. מי שיש לו עניין במופע כזה, מוטב לו אולי לנסוע ללאס וגאס, שם היה פעם מקום שנקרא אף הוא מולן רוז', ולזכותו עומדת העובדה שהיה הקזינו הראשון שבו יכלו שחורים להמר עם לבנים, קצת ברוח הדמוקרטית של המולן רוז' במונמארטר של שלהי המאה ה־19. את הקאן־קאן, לעומת זאת, כדאי לראות בדי.וי.די החדש שיצא לא מזמן לסרטו של רנואר.