עזרא אוריון היה מגדלור של כריזמה. היה לו רצון עצום ויכולת מדהימה לגייס אנשים. בסתיו 1981 נשלחנו, בן דודי עמיקי ואני, לקטמנדו, בירת נפאל. אבא שלי גייס אותנו כדרכו, בטפיחה על השכם. יועדנו להיות, כפי שאמר: "צוות החלוץ של משלחת הפיסול הטקטוני". משלחת שתעשה "מהלך נמרץ וחיוני – הקמת הפסל הגבוה בעולם". המשימה שלנו היתה לשכור איש שיארגן את "הפרוזה של הביצוע" – כל מה שצריכים חמישה ישראלים, בכדי לעלות ברגל אל בקעת אנפורנה ובמשך שבוע לבנות שם פסל. המשימה היתה חשאית, כי הבקעה היא שמורת טבע. אמנם אבא רצה להקים פסל בבנייה יבשה – רק אבן על אבן, אבל היה צריך להימנע מסוכנויות התיירות הגדולות, ולהיזהר מ"טהרנים קנאי שמירת טבע".
מצאנו את גילזן שרפה בחנות שלו – חור בקיר, עם כמה מעילי פוך ושקי שינה להשכרה. הוא סיפר שכל אחד משבט השרפה נולד לטפסנות. בהשוואה לטיפוס על קרחונים ומצוקים בדרך אל הפסגות, המשלחת שלנו היתה עניין פשוט. אחרי שבוע הגיע שאר הכוח – אבא, הצלם ועוד "בחור עם גב חזק".
סוחבים סלעים במעלה הבולדר, 1981 | צילום: אברהם חי
אבא העיר אותנו בחמש לפנות בוקר: "קומו, השמש כבר שוקעת". נסענו על גג האוטובוס. הכביש התפתל בין מפולות בוץ שהמונסון גרף אל הנהר, ששצף הרחק מתחתינו. הרחק מעלינו, מאחורי קרעי העננים, התגלו מדי פעם פסגות מושלגות. בפוקהרה חיכו לנו סבלים מוצקי רגלים. הלכנו לאורך נהר גועש. נחנו ליד ספסל אבן שחבק עץ ענק. גילזן סיפר שקוראים לזה צַ'אוּטָרה. אנשים בונים ספסלים כאלה לטובת הציבור, כדי לשפר את הקארמה שלהם. צ'אוטרה ממוקמת תמיד במקום בו נפתח הנוף, שם אפשר לנוח, לחשוב מחשבות טובות על העולם ולברך את הבנאי. אבא אמר שהוא רוצה לבנות "משהו כמו צ'אוטרה".
עלינו מגובה 900 מטר, בין שדות אורז מטופחים. מערכות מסובכות של אמות היטו מים אל חלקות זעירות – שמיכת טלאים חקלאית. מהמדרונות המיוערים דילגו אלינו מפלי מים. היינו עטופים בקולות פכפוך ושיקשוק. טיפסנו מתנשפים דרך יער של רודודנדרום – שרכים, שיחים וטחבים מתפרצים בשלל צורות וצבעים. האוויר היה מלא קולות שריקה, צפצוף, זימזום, קירקור וצירצור. הערפל התפזר לאט, עד שהתגלו המצוקים הלבנים של האנפורנה. השביל תפר בתלילות – יורד, חוצה נהר גועש, מטפס אל הרכס הבא, בין כפרים עם שמות מתגלגלים – לנדרונג, גנדרונג. במפה טופוגרפית, הגובה בין הקווים הוא 100 מטר – הנוף תלול פי עשר…
עזרא אוריון בעבודה על הפסל הטקטוני מול פסגת האנפורנה המושלגת, 1981 | צילום: אברהם חי
אבא לחץ קדימה, התקדם בצעידה מזורזת, חדור משימה. מג"ד חי"ר, חותר אל היעד. לא היתה לו סבלנות לקצב "הקייטנה הנודדת" של גילזן. "כשחייל אומר שאפסו כוחותיו, הוא מיצה רק 10% מיכולתו". הקצב המהיר והמשקל המוגזם שבר את רוחם של הסבלים. אחד מהם ברח עוד בלילה הראשון. הסבל ששכרו במקומו המריד שלושה אחרים וגם הם ערקו. המטען הנטוש התחלק בין הסבלים הנותרים, אבל הם סירבו להמשיך. גילזן פתר את המשבר בהעלאת השכר ובבקבוק של אלכהול.
אבא החליט לפצל את הכוח, כך שהקצב של הסבלים לא יעכב אותו. הוא ואני הפכנו לחוליית החוד והמשכנו במלוא המרץ למעלה. השביל היה מנהרה בג'ונגל. אבא אמר: "בשביל יש משהו אִמַהי, הוא פותר לך בעיות, כמו פס של בית בתוך האדישות". הוא דהר ואני התנשפתי אחריו. יער העצים התחלף ביער במבוקים. האור נשבר במפלים לקשתות צבעוניות, שוצפות.
שיקום הפסל בסתיו 1983. שכבת שלג בעומק כחצי מטר כיסתה אז את הבקעה | צילומים: אברהם חי
כשעלינו מעל קו היער, נראו הפסגות הענקיות קרובות ומדהימות. אבא מנה את השמות והגבהים של כולן, כאילו מספר על החברים שלו. לקראת הערב הגענו אל סוכה בשם מלון הימלאיה. החשיך לאט והתקרר מהר. עננים סמיכים סגרו עלינו. התחממנו ליד המדורה עד הלילה, אז נעשו השמים צלולים. הצוקים התמתחו כלפי הירח המלא של ערב סוכות. בקור הנושכני של הבוקר התנפלנו על השביל. היער התחלף בשיחים למודי סבל. ככל שעלינו היה פחות חמצן באוויר. השביל נעשה יותר תלול וחייב הפוגות תכופות.
במחנה הבסיס של המצ'פורה השארנו את התרמילים והמשכנו במעלה אל היעד. בקעת אנפורנה – 4,100 מטר מעל הים – היתה מכוסה בפלומה של עשב זהוב. במרכז הבקעה יש קלחת קטנה, אגם של בוץ קפוא, מוקף במדרונות תלולים של דרדרת. מסביב קרחונים, שהשמיעו רעמים עמומים, ממפולות של קרח ואבן. הרחק מעל כל זה, בין העננים, הציצו הפסגות העצומות.
אבא חיפש בשקט, דרוך וקודר. הוא הלך לאורך שפת הבקעה, עלה לתצפית אל המדרונות. הוא נרגע כשאיתר את הסלע הנכון – בולדר שעליו יוכלו לטפס המדרגות של הפסל. בדמדומים התחיל לרדת שלג דק. חזרנו אל המדורה של האכסניה. באור אחרון, עודנו מפשירים, הגיע שאר הכוח.
בבוקר הקפוא עלינו אל הבקעה. בפלגים הקטנים היו גלידי קרח וכפור נצץ על העשב. מסביבנו הזדקפו הפסגות. מדדנו את הבולדר, מתחנו חוט בנאים והתחלנו לגלגל אבנים. לסבלים שעלו איתנו מפוקהרה היה קר מדי והם עזבו. גילזן שכר כמה סבלים שהשתחררו ממשלחות הטיפוס השכנות. הסבלים האלה היו עמידים וקשוחים יותר. הם לבשו מעילים מרופטים, מכנסים קצרים והלכו יחפים על האדמה הקפואה. היו להם עגילים גדולים וסכיני קוּקוּרי מעוקלים באבנט.
בסתיו 1996, עזרא אוריון חזר לנפאל כדי לשקם את הפסל בפעם האחרונה | צילומים: עופר הררי
אבא הסביר להם שאנחנו בונים צ'אוטרה. הם סחבו סלעים בהתלהבות גדולה ובנו איתנו במרץ. ככל שבנינו גבוה יותר, כך צריך היה יותר אבן, אבל המאמץ הקבוצתי היה מלהיב. בסבך מפותל של ידיים ורגליים, בגניחות, צעקות, התנפשויות וקריאות עידוד – הזזנו סלעים גדולים. העבודה באוויר הדליל התישה אותנו. היה צריך לנוח אחרי כל מאמץ. האברים נגררו והראש הרגיש עטוף צמר גפן. אבא הכתיב קצב מואץ, קשה ורצוף. הלילות היו כל כך קרים שקשה היה להדליק נר, כי הלהבה לא הצליחה להמיס את השעווה. הטל קפא ונצץ, כך שהיו כוכבים בשמים וגם על הארץ. האבנים שאספנו בקרבת הבולדר הצטברו בהדרגה. אבא היה מרוצה: "לפעמים קורים דברים כל כך מוצלחים, שאתה נשאר אובד עצות…".
מעבר לאגם הבוץ הקפוא, גילזן מצא מקום בו אפשר לחצוב לוחות צפחה. בגרזן הקרח וביתדות הוא פרס מהסלעים לוחות צפחה. הסבלים סחבו לוחות ששקלו יותר מ-30 קילו. הזזנו סלעים למקומם, בנינו באבנים בינוניות והשלמנו בלוחות הצפחה. ביום הרביעי המדרגות טיפסו ונגעו בבולדר. ביום השישי המדרגות הגיעו אל ראש הבולדר. "הביצוע הושלם" בסוף היום השביעי. למחרת עם שחר עמיקי עמד בראש הפסל בקור מקפיא. הוא תועד ברגע בו הבקעה היתה עדיין אפלולית, והפסגות נדלקות באור הזריחה.
הפסל בבקעת אנפורנה הפך לאתר עלייה לרגל, 2011 | צילום: עזי קורן
זה פסל לאדם אחד. הולכים לאורכו 32 מטר ומטפסים חמישה. כשאתה עומד על המדרגה העליונה, היא נעלמת מתחת לרגליים. אתה כאילו מרחף מטר מעל הבולדר, והבולדר כאילו מרחף מעל הבקעה. המבט מטפס במעלה המדרונות האדירים אל פסגת ההר העצום שממול. אפשר לעצור שם, אבל אבא "מתחבר אל כוחות העילוי שדוחפים את ההר עצמו, ומשגר את התודעה, בניצב למישור שביל החלב, אל תהומות האינסוף שמעלינו… אל הנצח. כל הכפרים ההרריים האלה שבנויים סלעי צפחה בני מיליארד, הנפאלים שבונים את הפסל ושאני משתתף איתם, במסגרת יכולתי הפיזית, כל זה הוא איזשהו יחד אוניברסלי, כלל אנושי. העם שלנו זה המין האנושי והמולדת שלנו היא כדור הארץ. אנחנו פה ואנחנו עושים פה גם פסל, על סף היקום, מול האינסוף".
הצילום והשחזור, 2018 | צילום: גיל שחם
אבא עלה אל בקעת אנפורנה חמש פעמים. באביב 1980 עלתה איתו רותי אוריון. הבקעה היתה מכוסה שלג. בסתיו 1981 עלינו איתו אברהם חי, עמיר סולד, גבי דבני ואני. הבקעה היתה גלויה והקמנו את הפסל לראשונה. בסתיו 1983 אבא חזר עם רותי, אברהם ומנשה נוי. שכבת שלג בעומק כחצי מטר כיסתה את הבקעה. הפסל שוקם כך שלא היה רצף מדרגות אל ראש הבולדר, אלא "דיאלוג איתו". ב-1993 אבא גייס את אנשי מסע אחר להפיק סרט על המסע אל בקעת אנפורנה. אודי רוט ביים ועופר הררי צילם את "מדרגות לרקיע". בבקעה היה מזג אוויר מאוד סוער. השלג היה כל כך עמוק, שאפשר היה לראות רק את ראש הבולדר. אבא והצוות הנפאלי בנו מחדש את המדרגות העליונות. בסתיו 1996 אבא חזר עם עופר ותיעד את הבנייה של הפסל בפעם האחרונה.
מדרגות לרקיע - הסרט משנת 1993
הפסל בבקעת אנפורנה הפך לאתר עלייה לרגל. הצילום הגדול מהתערוכה במוזיאון ישראל הוצג בכניסה לבניין גילמן באוניברסיטת תל אביב ועורר שם השראה במשך יותר משלושים שנה.
נקודת הציון המדויקת של הפסל, אם אתם עולים לשם: N28 ̊31 ̍48.34 ̎ E83 ̊52 ̍25.23 ̎ 4147m