פורטו דופין (Fort-Dauphin), ששמה שונה בהצלחה מועטה לטולאגנרו (Taolagnaro), נמצאת בחוף של דרום-מזרח מדגסקר ומהווה יעד לספינות "קרוז", שמנסות לטעום משהו ממדגסקר ולנוסעיהן אין מושג כמה גדול פיספוסם.
עיר זו היתה המקום בו הצרפתים החלו את התיישבותם באי. 63 שנים חלפו מאז שעזבו, אבל הם הותירו את רישומם בשפה, בארכיטקטורה ובאוכל. הם עדיין מושא לאשמה קולקטיבית, בעיני התושבים, לכל תחלואיה של מדגסקר. כמו במדינות אפריקאיות רבות אחרות. התושבים חווים בצדק את השפלת הקולוניאליזם, אבל לטעמי לא לוקחים אחריות, על מה שקרה שם מאז.
העיר פרוסה לאורך הקצה הדרום-מזרחי של חצי אי, בין הרים לים. בנויה על לשון יבשה שיוצאת אל הים, ובעצם מוקפת בחופים. המדרונות הטובלים בירק והמפרצים הכחולים, נותנים השראה של פתח גן העדן. מספרים שבחודשים יולי – ספטמבר, נראות מחוף הים, להקות של לווייתנים, חולפות בסמוך לחופים ומתיזות סילונים של אוויר חם, הנראים כגייזרים קצרי מועד (למען האמת, לא ראינו). העיר משגשגת בזכות מכרה טיטניום גדול הנמצא סמוך לה והכבישים היוצאים ממנה הם הטובים ביותר בהם נתקלנו במהלך טיולנו.
לקריאה נוספת:
פורטו דופין (Fort-Dauphin), ששמה שונה בהצלחה מועטה לטולאגנרו (Taolagnaro), נמצאת בחוף של דרום-מזרח מדגסקר ומהווה יעד לספינות "קרוז", שמנסות לטעום משהו ממדגסקר ולנוסעיהן אין מושג כמה גדול פיספוסם
יוצאים מהעיר
מעל העיר מתנשא הר Saint Louis, שגובהו רק 1529 מ' מעל פני הים, אך בהתחשב בכך שזהו גם גובהו היחסי, הוא הר מרשים. יצאנו לעבר שמורת ברנטי (Berenty), המפורסמת בעולם החי העשיר והנגיש שבה, אך עד מהירה גילינו, שכמו ב"איתיקה", שירו האלמותי של קונסטנין קוואפיס, המטרה היא הדרך. בדרך ראינו את קצה רצועת ההרים של דרום מדגסקר. אזור שופע מים בשל הקרבה לגשמי המונסון, הממטירים מעל ל 1,611 מ"מ גשם בשנה.
לאורך הדרך, גדלים עצי מנגו ענקיים, ליצ'י והדרים. פירות ה"ג'ק פרוט" צמחו הישר מתוך הענפים, דקלי קוקוס ודקל הנוסעים הנטועים לאורך הדרך. הכביש המצוין התחלף בנתיב משובש מנוקב ככברה בחורים ומלא בשלוליות. מעקף שולח אותנו אל דרך כפרית צרה מאוד ובוצית מאוד שבשוליה שדות אורז וירקות. ליד הכפרים הקטנים ניצבים דוכני פירות ניתן לטעון מה"סברס" המקומי, שטעמו מאכזב.
נסענו למרגלות הרי גרניט עוצמתיים. הנוף הירוק התחלף ביער טרופי יובשני למחצה. מכול עבר פזורות מצבות לבנות מחודדות, פאליות משהו, של המתים בני שבט Antanosi, שהרגלי הלוויה והקבורה שלהם מזכירים את מוצאם מאינדונזיה, ולא את היבשת אליה באו.
כזכור, רוב התושבים של מדגסקר אנימיסטים, חלקם מאמינים בפולחן האבות – יש לסייע לנשמת המת לעלות השמיימה, יכולה לברך את הנותרים בחיים. מתבטא בהוצאת עצמות המתים מקברן מדי כמה שנים לתהלוכות.
עד מהירה גילינו, שכמו ב"איתיקה", שירו האלמותי של קונסטנין קוואפיס, המטרה היא הדרך
שדות אורז
יער יובשני
העם המלגשי
העם המלגשי הוא קוֹמְפְּלֶקְס של שמונה עשרה קבוצות אתניות. כולם דוברי שפה מלגשית. לכל שבט סוג אחר של בתים: בצפון מזרח האי בונים בתים גבוהים על כלונסאות, בגלל ריבוי המשקעים. ברמה הגבוהה הבתים בנויים במתכונת של שתי קומות: קומה תחתונה, לבעלי חיים וקומה עליונה לבני האדם. הבתים נבנים על כלונסאות כדי למנוע הצפה בעונה הגשומה.
רוב המלגשים, הם מולטי אתני. המגוון האנושי משקף את מגוון המתיישבים, לאורך ההיסטוריה.
המורשת המלגשית של חברות היררכיות, שהעסיקו עבדים (במיוחד בתקופת ממלכת מרינה, במאות ה-16 עד ה-19), נוכח גם היום ובא לידי ביטוי במתח בין מעמדות. צאצאי עבדים פחות נגישים להשכלה ובהמשך גם לתעסוקה, למרות שהחוקה, מחייבת חינוך עממי חובה ומדגסקר חתומה על כמה אמנות בינלאומיות לזכויות אדם. כמו כן ניכר עדיין ההבדל ההיסטורי בין יושבי החוף ליושבי ההר.
איחוד השבטים מוסבר בפילוסופיה ייחודית למדגסקר הנקראת "פיהוננה" (Fihavanana), שמשמעה כבוד הדדי, סבלנות.
באחד הכפרים, שמנו לב להמולה מיוחדת, המבשרת על חתונה. עצרנו וירדנו מלאי סקרנות. היו אלו בני משפחת הכלה ואורחיה, שהמתינו לבוא משפחת החתן. בחוץ, עמדו דוכנים לממכר משקאות. נהוג שהאורחים מביאים את השתייה בעצמם.
חלפנו דרך קוו פרשת המים. ההרים חוסמים את מעבר העננים המגיעים מהאוקיינוס והנוף הפך ליבש הרבה יותר. חצינו את נהר איפהו (Ifaho) רחב הידיים, הנראה כפס כחול בהיר על רקע ירוק חיוור, אחריו שוק סואניירה (Soaniera) הצבעוני. לאורך הדרך נראו שטחי אורז גדולים, כשאיכרים רבים מבוססים במים, בגבות כפופים ושותלים בהם אורז.
מרבית האנשים שנראים לאורך הדרך הם בני השבטים Bara, Mahafaly, Antandroy. הם מכונים גם "גנבי הזבו". לקראת החתונה, החתן המיועד, צריך לגנוב זבו, כדי להוכיח לבני משפחת הכלה, את כוחו. כיום פועלת באזור "מאפייה" שמפעילה מקומיים שיגנבו זבו למענם והם מוכרים את הבשר. הפולקלור המקומי טוענים שמוכרים לאניות.
הפוליגמיה מותרת כאן על פי חוק. אולי בהשפעת האסלאם. במקרה כה, לכול אשה, יש בקתה משלה. ברית המילה, נערכת בגיל 3-5, כאשר את הטקס מלווה מוסיקה רועשת, כדי להסיט את תשומת לבם של ההורים, מבכיו של התינוק. כמו בשבטים אחרים, נוהג הסב, או הדוד, לאכול את העורלה, יחד עם בננה ורום.
בן שבט Mahafaly. מרבית האנשים שנראים לאורך הדרך הם בני השבטים Bara, Mahafaly, Antandroy
בני שבט Antandroy
ההצגה האמיתית
הגשר על נהר מאנמבארו (Manambaro), שליד הכפר הגדול אמבוסארי (Ambosary), היה הצגה שיכלה להעסיק צלם תיעודי במשך יום שלם: על הגשר חלפו נשים בחצאיות צבעוניות ועל ראשיהן משאות כבדים, לעתים שקים שנראו כבדים לפחות כמו משקל גופן. אחרים העמיסו קני סוכר על עגלה או על ראשיהם. גברים קשישים חרושי קמטים, נערות מטופחות באופן מפתיע, הלכו ביציבות מפליאה, כשכדים מלאי מים על ראשיהן, מבלי שגלשה מהם אפילו טיפה. ילדים קטנים נשאו את אחיהם על הידיים, בדרך לפרנסתו המשפחה.
אולם, ההצגה האמיתית התרחשה למטה, אנשים רחצו בנהר הרדוד, ילדים שחו, נשים כיבסו, נערים העמיסו מכלי מים מפלסטיק על עגלות, רועים הביאו את בקרם המגובנן (זבו) לשתייה.
סלעים גדולים בולטים מן המים הרדודים ועליהם יושבים אנשים רטובים, מתייבשים בשמש החמה. אנשים הלכו וחזרו ואנחנו חמושים במצלמות, מתקשים להתאפק מלהנציח את הרגעים מלאי הקסם, במין גרגרנות, חסרת שובע, מתעקשים לקחת כמה שיותר מראות הביתה.
היער היובשני הפך ליער קוצני, אנדמי למדגסקר. המוני צמחים סוקולנטים בשלל צורות. לאורך הדרך שדות גדולים של שיחי אגבה (Sisal), שהובאו ממקסיקו לצורך תעשיית החבלים. לאורך הדרך פסעו טורים ארוכים של הולכי רגל, הולכים מרחקים ארוכים, מי ידע לאן, חלקם נעולים בסנדלים ממורטטים, אחרים יחפים. מעת לעת עברו להקות של זבו, נהוגות בידי נער. זהו רכושו של הכפרי במדגסקר. גברים צעירים דיוושו בעוז באופניים ישנות, ועליהם נשאו שקים גדולים עמוסי פחם עץ, להזכיר לנו את יד הכורת, המאיימת על היערות ועל שוכניהם.
המלגשים עסוקים בעיקר בהישרדות. הם ממשיכים לכרות יערות ומנצלים את העץ לבנייה, בישול, חימום ובעיקר לייצוא. על פי מחקרים רבים, מאז הגעת האדם למעלה מ-90 אחוז מיערות האי הושמדו. קצב כריתת היערות וניצול הקרקע לחקלאות משפיע על כלל מרכיבי הסביבה, ובהם גם מחזור המים. כמויות הגשם עדיין מספיקות למחיה של בני אדם, אבל בקצב כריתת היערות הנוכחי, תהליכי המדבור והכחדת המינים הולכים ומתרחבים. אין מי שיאכוף את הקנסות והעונשים הקבועים בחוק.
נהר מאנמבארו (Manambaro), שליד הכפר הגדול אמבוסארי (Ambosary)
שמורת ברנטי
שלוש שעות חלפו ביעף בנוף מרשים להפליא; פיסי ואנושי. והגענו לאחר נסיעה רבת חוויות, אל שמורת ברנטי (Berenty), כ-90 ק"מ ממערב לפורט דופין, כל מטר היה חוויה פוטוגנית ומרטיטה. אפריקה, מלאה דלות, עליבות ושופעת יופי.
זוהי שמורה פרטית קטנה; אזור קטן שנותר לפליטה מהכשרת קרקע, שנעשתה לצורך שתילת מטעים נרחבים של אגבה לצורך ייצור חבלים, על ידי משפחת Heaulme הצרפתית, עוד בעידן הקולוניאלי. בשמורה כ-2,500 דונם של יער קוצני וכן יערות רחבי עלים של טמרינד (Tamarind), לאורכו של נהר Mandrare. בשמורה חיים ששה מינים של למורים, ונמצאת בו המושבה הגדולה ביותר במדגסקר של עטלפי פירות.
בלב השמורה, לודג' מרהיב. לא מפונפן, אבל אקולוגי לחלוטין. סביב הביתנים, עצים לרוב. אל הלודג' מובילה שדרה של Aloe Vahombe, שהן סוקולנטיים בשרניים וקוצניים. עיקרה של השמורה היא יער של עצים קוצניים, האנדמיים למדגסקר. רבים מהם גבוהים, השולחים זרועות ירוקות ומכיוון שכך, הם מכונים "עצי התמנון". מין אחר הוא עב גזע (Pachypodium), שלו גזע קוצני, מעובה במרכזו; דמוי בקבוק. מרשים מאד הוא המורינגה (Moringa) – עץ בעל גזע גדול, בוהק, שמזכיר בצורתו "באובב" ומכונה "דמוי באובב". מקליפתו של ה-Katrafay, מכינים תרופות ומשחות ולעץ המור (Comiphora), מסדרת הבושמיים, קליפה מתקלפת והוא מכונה בפיהם "עץ קלופי העור", שהוא כינוי לאירופאים. ל-Kalanchoe, ששמו בעברית נִיצָנִית. זהו סוג של צמחים קירחים ובשרניים במשפחת הטבוריתיים. הסוג מונה הכולל 171 מינים (ניצנית אדומה נמכרת בישראל כצמח נוי). הלמורים אוכלים את העלים הבשרניים, המספקים להם את הנוזלים שהם זקוקים להם. בחצר הלודג' גדלים עצי ענק של תמרינד, שהגיע מהודו והתפשט במדגסקר. המדריך המקומי, בנואה, שעובד בשמורה כבר 32 שנה, מכיר על צמח, את שמו המקומי, האנגלי והמדעי. מחוץ לשמורה גדלים שטחים גדולים של אגבות, שהובאו ממקסיקו, יחד עם סוקולנטים אחרים.
שמורת ברנטי
באובב בשדה אגבות
אנשי הקוצים
במטעים עובדים בני האנטנדרורי (Antandroy), המכונים גם "אנשי הקוצים" וחיים באזור הקשוח הזה, כבר מאות שנים. (בפתח השמורה יש גם מוזיאון קטן ונחמד וחשוב להבנת תרבותם). הם ידועים במנהגי הלוויה הייחודיים להם, וכמו במקרה של נוהגי לוויה בשבטים אחרים, מזכירים את שורשיהם האוסטרונזים. כאשר אדם מת, מניחים אותו בסרקופג ומאפשרים לשכנים ולמכרים להגיע ולהפגין את אבלם. חלקם שוכבים על הרצפה, מכורבלים בתנוחת עובר ומייבבים. לאחר שמאפשרים לקרובים להגיע ולסכם על סידורי הלוויה, שוברים את קיר הבקתה ומוציאם את הסרקופג דרכו. לאחר הקבורה, שוחטים את עדר הזבו שהיה שייך למת ומאכילים בבשרם את האבלים. האט האחרון הוא שריפת הבקתה של המת, על רכושו. סמל להתנתקות מעולמו של המת ופתיחה בחיים חדשים.
ברגע שהגענו ללודג', קיבלו את פנינו חבורה גדולה של "למור קטה" (Lemur Catta), בעלי זנב המזדקר כדגל, הנקראים גם "למור זנב-הטבעת". הוא מין דגל של מדגסקר, עקב פרסומו בסרטים ומראהו הייחודי. אורכו (כולל הזנב) מטר אחד. צבעו אפור ולו טבעות שחורות סביב העיניים וקצה החרטום שחור אף הוא. סימן ההיכר שלו הוא הזנב, שלו טבעות שחורות ולבנות לסירוגין. הכפות המחוספסות שלו מסייעות לו בטיפוס על הסלעים. פעיל ביום וניזון מפירות. למור זה שוכן הרים סלעיים ולא מיוערים. זהו מין הלמורים שמבלה הכי הרבה זמן על הקרקע, בחיפוש אחר פירות ועלים ובהתרועעות בחברה. הם סקרנים מאד ואינם מהססים להתקרב לבני אדם. למורי הקטע הפגנו מולנו "תצוגת תכלית". ראשית הופיע אחד, זנבו מונף אל על כדגל, מרחרח באוויר ומביט בנו בסקרנות. אחריו הופיע עוד אחד, פחות זהיר, עוד שנים, ארבעה, שמונה, להקה של למורים.
התחלנו לשוטט בחצר הלודג', כשמכול עבר ראינו את הסיפאקות (Sifaka Propitecus). מידתם 45-55 ס"מ והם סוג של למורים. אורך זנבם כאורך הגוף. הצבע שונה ומגוון: לבן, חום, זהוב וכדומה. הפנים עירומים ושחורים. הם מזנקים מעץ לעץ, למרחק של 8 מ' יותר. דומה שהם עפים במהירות. אולם, על הקרקע, אינם מהירים יחסית והם הם מתקדמים בקפיצות ובקומה זקופה; כאילו רוקדים ברוב חן. זו חיה יומית, אך הם נחים בשעות החמות של היום. מזונם: עלים, פרחים ופירות. הם נוהגים לישון על העצים ומתעוררים בשעת בקר מאוחרת יחסית.
הסיפאקות לא חדלו מלזלול את העלים הירוקים של הצמחים, כאילו לועגים לקוצים. לכמה מהן גורים הצמודים לחזה ולאחרות, גורים מבוגרים יותר, שישבו על הגב, דבר שלא הפריע להן לזנק למרחוק, עד שנדמה כאילו הם עפים. להבדיל מהלמורים האחרים, היכולים להתהפך באוויר כשהם נופים, ולנחות על רגליהם, כמו חתולים. נפילה של סיפאקה, מענף גבוה, היא קטלנית עבורה. הם קיפצו ממש מולנו. כמעט "הושט היד וגע בם". אכן, שמירה של עשרות שנים גרמה לכך שהם אינם חוששים להתקרב לבני אדם, כך ניתן היה להתבונן בהם מקרוב. אך כאן, להבדיל משמורת פלריום (Palmerium) שבמערב, לא מאכילים אותם ולא גורמים להם לקפץ על כתפי המטיילים, כאילו היו חיות בית.
בראש אחד העצים, ראינו דיה צהובת מקור, במזלג ענפים מוצל, ראינו שני למורי ספורט, הממתינים בשקט, מוסווים, ממתינים ללילה. בין ענפי עץ מתבונן בנו ינשוף. גבותיו הקודרות משוות לו מראה של זקן זעוף. במקום אחר, בין ענפי החלבלוב גילינו צמד למורים עכבריים זעירים.
עם רדת החשיכה, יצאנו לסיור לילה, מצוידים בפנסים. הסיפאקות נמו על ראשי העצים, כשעיניהם הגדולות, זוהרות כפנסים. בנואה הפגין את המיומנויות המופלאות שלו, כשידע למצוא את בעלי החיים, גם כשהם מוסווים. ליווה אותו ריינג'ר מקומי, חמוש בגרזן, כדי להרתיע ציידים. בזכותם ראינו את למור הספורט, כשהוא נחבא בין ענפי העץ. במקום אחר ראינו ינשוף, האורב לגורי הלמורים ואת הלמור העכברי (Gray Mouth Lemur). זהו הקטן שבקיפופים ובכל הפרימטים בכלל. גודלו כעכבר. אורך הגוף 13 ס"מ וזנבו 15 ס"מ. צבעו אפור או חום אדמדם, בהתאם לסביבה. הפרווה צמירה, הראש מעוגל והחרטום מחודד. העיניים גדולות והאוזניים דקות. שוכן עצים מושלם. פעיל בלילה. ביום ישן בנקרות עצים. בחורף הוא אוגר שומן בבסיס זנבו ואת עונת היובש בקיץ מבלה בשינה, תוך הורדת חום הגוף – שינה הדומה לשנת חורף (Hibernation) אצל חיות צפוניות. מזונו בעיקר חרקים, אך גם פירות ועלים. בונה לו קן בראש עץ, כמו ציפור.
בבקר המחרת, ראינו את היער מתעורר. את הסיפאקות מתעוררות ומרקדות, את הלמור החום, המסתווה להפליא, זיקיות ועופות ממינים שונים. שוטטנו ביער המכושף וצפינו בלוכדי זבובים (Gly catcher), שרקרקים ועופות קואה (Koa). על ראשי העצים נראו עופות דורסים, כגון איה זרונית, או עקב. בשמים חגו דיות. בחצר הלודג', הפגינו הסיפאקות את הריקוד המפורסם שלהם, חינני להפליא. כנראה שהדבר שגורם לאמפטיה שלנו לבעלי חיים, הוא בעיקר התנהגותם ה"אנושית" כביכול. אחר הצהרים, נסענו לראות את עצי הבאובב המפורסמים, שבגלל קדושתם לא נכרתו והם בולטים מתוך מטעי האגבה. ילדים מקומיים, עם עדריהם הצטופפו סביבנו בסקרנות, כשהם מנסים ללכוד ת תשומת לבנו, על ידי רכיבה על הכבשים או הפרות. לקראת שקיעה, השמים הצטבעו בכתום, דבר שהעניק לעצים מראה מכושף. בבקר המחרת, בקצה היער היובשני למחצה (להבדיל מהיער הקוצני), הגענו לנחל, שם נראו בני שבט האנטנדרורי (Antandroy), יושבים בפתח בקתותיהם, לבושים בבגדים צבעוניים. לכול בקתה יש שלוש דלתות. אחת מיועדת לאב, אחרת לא ואחרת לילדים. האב ישן על מיטה והייתר, על הרצפה.
ילדים קטנים ורזים הוליכו זבו (פר מגובנן), כשהוא רתום לעגלה אל תוך הנחל הרדוד והעמיסו עליה מכלי מים, נערה בעלת שדי בוסר חשופים, כיבסה את בגדיה, ילדות קטנות ירדו ועלו כשכדים על ראשיהם. ריינג'רים חמושים בגרזינים ישבו באפס מעשה ובהו בנוף. ישבנו מעל גדת הנחל, מתבוננים בעצים הגבוהים, מנסים להנציח כמה שיותר מראות. השלווה הזאת נספגת.
למור. בשמורת ברנטי חיים ששה מינים של למורים, ונמצאת בו המושבה הגדולה ביותר במדגסקר של עטלפי פירות
למור עכברי
למור ספורט
למור זנב הטבעת
סיפאקה
זבו – בקר מגובנן
בין ענפי עץ מתבונן בנו ינשוף. גבותיו הקודרות משוות לו מראה של זקן זעוף
מקבץ האגמים המתוקים
החזרה לפורטו דופין, לא היתה רק אילוץ, אלא הזדמנות נוספת, לנוסע בדרך היפה ביותר שחווינו במדגסקר וליהנות שוב מהפעילות האנושית, הפעם בשעת בוקר, ממזג אוויר מעונן ואור נוח יותר לצילומים. חלפנו שם שלשום, והתרשמנו משפע הצבעים ומהפעילות השוקקת. היום, חלפנו שם שוב והפעם ביום שוק. לעומתו, הפעילות של יום רגיל, נראתה כשביתה איטלקית. גבב של רוכלים מציעים לעוברים ושבים שלל של פירות וירקות. מיניבוס עמוס אנשים עצר, המוני אדם נדחקו את החלונות, כשהם מנסים למכור לנוסעים הדחוקים בו, אנונה, בננות, קסבה מבושלת, דגי נהר מטוגנים בשמן עמוק ושלל מאכלים. השוק מלא בהמולה פטפטנית של רוכלים ודוכני באסטות עמוסי סמבוסות מטוגנות ובטטות מבושלות. אלה נאבקו ביניהם על שטר בלוי של ה-500ARI – חצי שקל לערך. הכול צבעוני, רוחש, מרהיב, מבלבל את העיניים, בשלל צבעים טכניקולור. השוק רחש כמו כוורת של נמלים עמלניות, צבועות בגוונים כמעט פסיכודאליים
למחרת, יצאנו מהמלון המאוד סימפטי שבפורט דופין. נסענו לאגם לניארו (Lac Lanirano), המוקף הרים ועתיר צמחיה ושטנו במקבץ של אגמים מתוקים, המחוברים ביניהם ברשת של תעלות. מקור המים הוא בנהרות הנשפכים אל הים מן ההרים הסמוכים. כמות המשקעים היורדת באזור היא גבוהה ביותר, בשל מיקומו של האזור בדרום מדגסקר וחשיפתו לציקלונים
תכופים. בתעלות קסומות בהם גדלו שיחים גבוהים מתוך המים, כשרק ראשיהם מציצים למעלה. בתעלות גדלים לרוב צמחי אוזן הפיל, הנראים כשיחים או עצים של ממש, שושן מים (Crynum), פנדנוס (Pandanus, דקל הנוסעים (Ravenala madagascariensis), שענפיו פרושים כמניפה, סמר ועוד. על גדות האגם גדלים עצי ניאאולי (Niaouli) ממשפחת ההדסיים, שמעליהם דמויי האקליפטוס, מייצרים שמן ארומתרפי. המים הכהים חלקים כמראה ובבואות הצמחים משתקפות בהם. לרגע דומה והתם תלויים במהופך. רק שובל הסירה, קוטע לרגע את המראה בפס לבן שנמוג חיש קל.
יש גם תנינים באגם. אנו נזהרים בהכנסת הידיים למים. פה ושם בקתת עץ, נשים כובסות במים, סירות קאנו צרות וארוכות (Pirogue) ובהן דייגים. מעת לעת הגיחו סירות של דייגים שחתרו בשלווה, או במרץ. איש איש ומזגו. איש איש ואילוציו. כמה מה סורקים את קרקעית האגם ברשתות. באחת מהן אמא וארבעה ילדים והיא חותרת במשוט עץ ארוך. שלווה עילאית. הצמחים יוצרים במים רחובות וסמטאות ואנחנו עוברים ביניהם, נושמים את ההוד.
האגם התחבר לערוץ, לאורכו נראו בקתות ולצידם בני אדם, מתקנים סירות, מכבסים, או מתבוננים בנו בסקרנות. השייט הוביל אותנו לאורך המנגרובים, בים הפתוח, עד שהגענו לרצועה חולית בין מפרץ לוקרו (Lokaro), שטנו לערוצים דקים, שאנשים פסעו בתוכם. חלקם נשאו משאות כבדים, חלקם החזיקו בזרועותיהם ילדים קטנים. על החוף, עגנו המון סירות קאנו צרות מעץ, סירות אחרות עושות את דרכן מהים עם שלל היום: דגים גדולים (וקטנים, חסילונים ולובסטרים.
השייט הוביל אותנו לאורך המנגרובים, בים הפתוח, עד שהגענו לרצועה חולית ליד מפרץ לוקרו (Lokaro)
קאנו
"טאבו" מקומיים
סביב הקאנו, המשמש ככלי תחבורה ופרנסה כאחד, יש כמה וכמה "טאבו": למשל, לאישה אסור לבנות סירה. מותר לה רק לשוט בה. בזמן בניית הסירה, אסור לקיים יחסי מין. לילה לפני שכורתים את העץ שממנו יבנו את הסירה, יש להניח עליו את הגרזן, ללכת לישון ולהמתין שהרוחות יודיעו בחלום אם אפשר להמשיך. אם לא הופיע שום חלום, מותר להמשיך, ובכל מקרה את הכריתה מבצעים רק בשעות הבוקר.
לנשים בהיריון אסור לאכול ג'ינג'ר או למור, כי אז אצבעות התינוק יהיו קצרות. אסור להן גם לגעת בזיקית, כי אז התינוק ייוולד מכוער. אסור למכור דגים במהלך הדייג, רק אחרי שעמל הדייג הסתיים. אסור לנשים הרות לאכול צלופחים, אסור לתאר תינוק כ"מכוער" אלה שמפרים את הטאבו (Ota Fady), מוקצים כ"לא נקיים" (Maloto) ומסכנים את יציבות הקהילה.
לצד הרצינות שבה מתייחסים המקומיים לטאבו, הם גם מוכנים להתגמש ולהתאים את האמונות שלהם לרצונו של השמאן המקומי, שיכול לבטל טאבו או להוסיף טאבו חדש כראות עיניו.
אנשים, מקומות ופעולות, עלולים להיות מושא לטאבו. הטאבו מוכתבים על ידי כוחות עליונים והם קשורים במיוחד לפולחן האבות המלגשי. יש טאבו כלל מדגסקריים ויש המוגבלים לאזורי כפרים או משפחה בודדת.
הפאדי הוא חלק אינטגראלי מהתרבות המלגשית ותופש חלק חשוב בחיי הקהילה. לדוגמה, אין להצביע באצבעות על מקומות קדושים כקברים, יש לעשות זאת באגרוף קמוץ. אסור לנשים בהיריון לשיר או לשבת בפתח הבית – פן תפיל את ולדה. אסור לאשה להתייפות בהעדר הבעל, אסור לה לשפוך מים מחוץ לחושה – זהו פאדי. המעבר על האיסור , יגרום לכך שהבעל יכשל בדיג.
כל מבט הוא סצנה פוטוגנית. כל פינה היא "לוקיישן" בפי הצלמים. הגענו לכפר דייגים בשם Evatra, שבקתותיו הקטנות בנויות כולן (העמודים, הקירות הגג) מהגזעים והעלים של עצי הדקל שבסביבה. בפתח כל בקתה התגודד נשים וילדים שעסקו בפעילויות שונות, החל מהתקנת רשתות דייגים, דרך קילוף קסבה ועד לפליית כינים. שלא כמו בכפרים אחרים, הילדים קפצו לתוך התמונה, בכול פעם שמישהו אחז במצלמה. חפצים לגעת בנצח. להתבונן בסיפוק בתמונה. כמובן שאינם שוכחים לבקש "מתנה" (Cadeau).
יצאנו לטיול רגלי, כשהמוני ילדים מכול הגילים מלווים אותנו, יחפים, עירומים למחצה. פסענו בין בולדרים גדולים של גרניט, התפעלנו מהעוצמה של סלעי השחם, טיפסנו לפסגתו של הר נמוך, כדי לצפות במפרצים הנושקים זה לזה, לייתר דיוק, אגם מצד אחד והאוקיינוס מצד שני וביניהם רק רצועת חולית צהבהבה. הרי הסלעים עוטרים את האגם, ויוצרים לנוף חצי מסגרת נהדרת. התבוננו בגלים שהשתברו על הסלעים התנפצו בסילוני מים ולא ידענו את נפשנו מרוב יופי, גלשני בנוף רב עצמה של סלעי גרניט, אל מפרץ שקט, שצבעו כחול עז. שם המתינה לנו קבוצת ילדות שהציעו למכירה אלמוגים וצדפים שנמשו מן הים, מרביתם הם חילזון ימי, המכונה "פי הכושי" (Cypraea), אשר היו פעם מטבע עובר לסוחר. המפרץ החולי והמים השקטים, הם מקום מזמין לשחות, למרות הקור.
שוב טיפוס, שוב תצפית, חזרה לכפר הדייגים, לסעוד ארוחת פיקניק, מאוכזבים משהו שבגלל הרוח העזה, הדייגים לא יצאו על הים וכדאי לנו להיפרד מחלופותינו על לובסטרים צלויים על גחלים. משם, בשיט שחלף כהרף עין, חזרה לפורט דופין. פרידה מהחלום.
Evatra
זיקית
——-
 |
ד"ר גילי חסקין: יליד כפר ביל"ו (1957); בוגר החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת בית ברל, מורה דרך מוסמך ובעל תואר דוקטור מטעם החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שהגיש עוסקת ב'טוהר-הנשק', באתוס, במיתוס ובמציאות, בתקופה שבין ראשית ההתיישבות הציונית ועד להקמת המדינה.