דרומה מפתחו הרחב של נחל פארן, הגדול בנחלי הנגב, במקום בו הוא נשפך אל הערבה, נמצא המושב הוותיק הנושא את שמו. "פה דגושה" אומר לי גדעון רגולסקי, המארח שלי במקום. גדעון, בן קיבוץ דורות שבנגב המערבי, הגיע לפארן עם אשתו חיה בשנות השבעים. הם הקימו רפת, גידלו פרות לחלב, ירקות ליצוא, וארבעה ילדים. גדעון הוא טייל מושבע וחוקר נלהב בכל אמותיו, גידיו ונשמתו. בשנות התשעים הוא עבר קורס מדריכי מדבר שהשתלב היטב עם אהבתו לצבור ידע ולהעביר אותו הלאה. הידע הנרחב שרכש עם השנים בגיאולוגיה וארכיאולוגיה, תולדות האבנים והאנשים, יחד עם אש הסקרנות הבוערת בדמו, הפכו אותו לאיש השטח של הנגב. אין ספור תגליות של אתרים היסטוריים, דרכים עתיקות, מתקנים חקלאיים, ואתרי מאובנים נדירים נמצאים באמתחתו. חוקרים מהממסד האקדמי ביקשו לצאת עמו אל השטח ולשמוע תורה ודעת מן הרפתן.
בימים הבאים למדתי להכיר את מדבר הנגב כמו שלא הכרתי בחיי. דיברנו על המדבר משחר ההיסטוריה ועד היום. אחרי השהות כאן במחיצתו הנגב כבר לא ייראה אותו דבר
התחלנו ברכס מנוחה, החצר האחורית של מושב פארן. אני נהגתי והבטתי בתפאורת הסלעים והאדמה בגווני צהוב וחום על רקע השמיים הכחולים
להכיר את המדבר עם גדעון
דיברתי עם גדעון עוד בשנה שעברה והוא, ללא היסוס, הזמין אותי להגיע אליו עם הקרוואן ולצאת עימו לסיורים בשטח. חלפה שנה עד שהגעתי למשק. גדעון כיוון אותי בתמרונים עם הג'יפ והקרוואן, בין עמודי הרפת הנטושה, והרים בעזרת מקל ארוך את חוטי החשמל והטלפון מעל גג הקרוואן. התמקמתי לצד שדרת דקלי התמר שחצילים שחורים מטפסים בה על הגזעים, ובגומות ההשקייה צומחת פרא נענע קטנת פרחים, הוא ה'חבג', שהגיע לכאן מטיול בהר הגבוה בסיני.
בימים הבאים למדתי להכיר את מדבר הנגב כמו שלא הכרתי בחיי. טיילתי עם גדעון ברכב וברגל, רכנתי איתו על מפות בשעות הערב ותכננתי את טיולי היום שלי, איתו ובלעדיו. ישבתי איתו על צילומי סלעים, מאובנים ואבנים, ודיברנו על המדבר משחר ההיסטוריה ועד היום. אחרי השהות כאן במחיצתו הנגב כבר לא ייראה אותו דבר. מעתה ילוו אותי בכל טיול שיירות היסטוריות, נוודים חקלאים ושמאנים. בשעות הערב הייתי חוזר אל ביתי הקט, הקרוואן בחצר המשק, מתקלח מאבק היום, חוטף משהו לאכול, וצולל למיטה לאגור כח ליום המחרת.
התחלנו ברכס מנוחה, החצר האחורית של מושב פארן. אני נהגתי והבטתי בתפאורת הסלעים והאדמה בגווני צהוב וחום על רקע השמיים הכחולים. כברת דרך קצרה וכבר ירדנו וניגשנו אל גל אבנים. גדעון הצביע על מעגל אבנים, וצירף להם קורות עץ וסכך. בדמיוני נוצרה סוכה עגולה, מחסה משמש היום וקור הלילה של המדבר. "כאן, בין הסלעים מצאתי מחרשה" סיפר לי גדעון "יש הרבה עדויות שאנשי המקום עסקו גם בחקלאות".
המשכנו לטייל וגדעון חשף בפניי צפונות ונסתרות. כתמי חול עגולים במשטחי הצרירים הפכו למקום המרבץ של הצאן. לא הרחק מן העדר הנח, קם לתחיה משטח אריגה של נשות המדבר שפרשו חוטי צמר על נול ארוך על האדמה וקשרו אותו לאבנים שעדיין, אחרי מאות שנים עומדות על תילן. הנשים ארגו כאן את יריעות האוהלים ששימשו אותם.
גדעון הוא טייל מושבע וחוקר נלהב בכל אמותיו, גידיו ונשמתו. בשנות התשעים הוא עבר קורס מדריכי מדבר שהשתלב היטב עם אהבתו לצבור ידע ולהעביר אותו הלאה. הידע הנרחב שרכש עם השנים בגיאולוגיה וארכיאולוגיה, תולדות האבנים והאנשים, יחד עם אש הסקרנות הבוערת בדמו, הפכו אותו לאיש השטח של הנגב
טיילתי עם גדעון וחברים ברכב וברגל, רכנתי איתו על מפות בשעות הערב ותכננתי את טיולי היום שלי, איתו ובלעדיו
גדעון הצביע על שורות אבנים לרוחב הנחל: "הם הקימו סכרים פשוטים שהאטו את קצב הזרימה, השקיעו אדמת סחף וספגו יותר מים. הם סיקלו ועיבדו גם חלקות קטנות מתחת למדרונות גבוהים בפאתי ואדיות, כדי לקלוט מי נגר עילי". קשיי הקיום במדבר גרמו לכך שהם היו מוכנים לכל עבודה כדי לשרוד.
באזור הר כיפה הביא אותי גדעון אל גרנות עגולים המגודרים באבנים. "כאן היו מפזרים את השעורה, דשים אותה, זורים ומנפים בין הגרעינים למוץ והקש". הוא הראה לי סימני גומות בקרקע ליד הגורן והוסיף "אלו הן ממגורות. היו חופרים בור, מניחים בו את גרעיני השעורה, מעליהם היו מפזרים צמחים ארומטיים כמו אכיליאה ריחנית ופרעושית גלונית להרחיק את החרקים, מעל הכל פיזרו קש וסגרו באדמה. סביב כל ממגורה חפרו גומה לניקוז מי הגשמים אל הנחל, לבל יירטב היבול ויילך לאבדון."
עלינו אל גבעה קטנה וגדעון הפנה את תשומת לבי לשתי אבנים גדולות שעומדות על צידן. "אלו הן שתי מצבות. אבן זכר מלבנית ארוכה וזקופה שמקרינה כח, כיוון, עוצמה זכרית, ולשמאלה מצבת נקבה עגלגלה, סמל הפיריון והרכות הנשית. שתי האבנים מסמלות כנראה צמד אלים כנעניים זכר ונקבה. אלו הן צלמיות, מה שנהגנו לכנות אלילים. הן צופות לעבר פסגה רמה, וסביר להניח שכאן על אבן המזבח הפשוטה השטוחה לרגליהן התנהל פולחן".
אני נזכר בזמנים שטיילתי בגואטמלה. על גבעה ליד כפר אינדיאני נאספו אנשים שביקשו את עזרת האלים. השמאן פרש למרגלות אבן שציינה את היישות האלוהית פסקואל אבאח, מעגל צבעוני של נרות, הוסיף ביצים, אורז ועוד מנחות והקריב אותן לצלמית. בשיא הטקס בערה כל המנחה באש גדולה, תרנגול נשחט ודמו הותז על הצלמית. אולי כך היה גם כאן.
גדעון הצביע על מעגל אבנים, וצירף להם קורות עץ וסכך. בדמיוני נוצרה סוכה עגולה, מחסה משמש היום וקור הלילה של המדבר
גדעון הצביע על שורות אבנים לרוחב הנחל "הם הקימו סכרים פשוטים שהאטו את קצב הזרימה, השקיעו אדמת סחף וספגו יותר מים"
אני נזכר בזמנים שטיילתי בגואטמלה. על גבעה ליד כפר אינדיאני נאספו אנשים שביקשו את עזרת האלים. השמאן פרש למרגלות אבן שציינה את היישות האלוהית פסקואל אבאח, מעגל צבעוני של נרות, הוסיף ביצים, אורז ועוד מנחות והקריב אותן לצלמית
מקדשים כגלי אבנים
אני מתנער לרגע מן הדמיון וטוען "אבל גדעון, הכל רק גלי אבנים". גדעון צוחק ועונה לי "אבנים לא נעמדות סתם כך מעצמן, מישהו העמיד אותן, והשאלה היא למה. כשמוצאים משהו פעם ראשונה זה מקרה, פעמיים זה צירוף מקרים, פעם שלישית זו כבר שיטה, פעם עשירית זו כבר עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה. כל הנגב זרוע בצלמיות. הקדמונים בנו מזבחות והקימו את המצבות. ברור היה להם שהאבן אינה מושא הסגידה, אלא היא ייצגה את האל שמאחורי החומר. העובדה שאנשי המדבר שמו להם אבן ולא פסל, מראה על יכולת הפשטה גבוהה. המעבר מכאן לאל מופשט וחסר צורה היה מעבר ברור וקל הרבה יותר, מאשר לזנוח פסל בעל צורה, ולעבור לאלוהים שאינו נראה".
מעל אפיק נחל פארן הגעתי אל אתר מתחמים מקודשים גדול. לא בנו כאן קירות, אלא תחמו את המקדש בשורות אבנים שהפרידו בין קודש וחול. הרצפה המסוקלת רומזת שהמאמינים השילו נעליהם ונכנסו למתחם הקדוש יחפים, כמו שמתואר בתנ"ך. במהלך השנים נערמה אדמה על בסיס האבנים ונתנה להם את תחושת היציבות והזמן. אנשים רבים, שיירות סוחרים ועולי רגל עברו כאן במהלך ההיסטוריה.
"המדבר משמר את רגעי ההיסטוריה שעברו על המקום" אומר לי גדעון "יש פה מקדשים ניאוליתיים בני שבעת אלפים שנה, ועד שרידים בדואים וכל מה שביניהם, כלקוליתים, תקופת הברונזה והברזל, נבטים, רומאים וביזנטים, התקופה המוסלמית ועד ימינו אנו. מי שיכולים היו לשפוך קצת אור באפילה אלו הבדואים שחיו כאן במרכז הנגב, אבל הם גורשו בשנות החמישים אל מעבר לגבול לירדן ולסיני, ואיתם נעלם הרבה ידע."
הרצפה המסוקלת רומזת שהמאמינים השילו נעליהם ונכנסו למתחם הקדוש יחפים, כמו שמתואר בתנ"ך
קברים מלווים את הדרך העתיקה והותירו בה סימני דרך. נוסעים שלא שפר עליהם מזלם נפטרו בדרך והובאו לקבורה במקום
"נשאר כאן איש מופלא אחד משבט הסעידין בשם עלי אל מיסק, גשש אגדי שתרם הרבה לבטחון המדינה וגם הוא כבר הלך לעולמו לפני מספר שנים. נשארו הבנים והבנות שלו אבל הם כבר יודעים הרבה פחות. אני מצר על כך שבמשך כל השנים טיילתי איתו רק יום אחד וקיימתי איתו שיחות ספורות בלבד באהלו בחצבה. הרבה דברים חשובים למדתי ממנו, אבל יכולתי ללמוד הרבה יותר ולא עשיתי זאת. למשל, למדתי מעלי שהבדואים חורשים וזורעים רק אחרי הגשם החזק הראשון, כאשר רואים שירד מספיק כדי לגדל שעורה". גדעון מצביע על הר מרשים בדרום רכס מנוחה "מה אתה רואה" הוא שואל אותי, אני חוכך בדעתי ואומר "אני רואה גורילה ענקית", גדעון צוחק "עלי קרא להר הזה 'הספינקס של ביר מליחה', באר המים הטובים".
כל יום נוסף עוד נדבך בראשי לעולם המדבר המרתק. "מול הר צוריעז ישנו עפיפון, אבי כל מלכודות הציד" סיפר לי גדעון והורה על נקודה במפה. יצאתי ליום של שיטוטים לאורכו של נחל אשל, ואדי מדברי באמצע שומקום. עיני שוטטו ללא הרף ואיתרו אבנים שאינן נעמדות מעצמן. על גבעה מעל הנחל זיהיתי עשרות מתקני התיישבות, אתרי פולחן, וחרותות סלע על אבנים כהות. הבחנתי בציורי יעלים זכרים עם הקרניים המקושתות לאחור, פרש על סוס, ומגוון וואסם, סימנים שבטיים שאולי היה להם שימוש כסימון טריטוריאלי בין השבטים.
לקראת הצהרים הגעתי אל העפיפון. שתי חומות אבן שהיום נותרו מהם שני קוים של גלי אבנים באורך של עשרות או מאות מטרים, הובילו אל משפך מעל תהום. הגברים היו מניסים עדרי צבאים במהומת רעש ואבנים, העדר היה נמלט על נפשו ומכוון היישר אל מלכודת החומות ומוצא את עצמו על סף התהום. מכאן לא היתה דרך חזרה אלא רק לקפוץ או להידרדר לתהום, אל גיא ההריגה או גיא הלכידה.
למדתי שהמדבר מלא בשבילים עתיקים, "נאקב" קוראים להם בערבית, והם נשמרים ומתחדשים במשך אלפי שנים. "חכם השביל מן ההולך בו" נאמר על אותן דרכים שנוצרו תחת כפות רגלי שיירות הגמלים והאנשים, וחוכמת בעלי הניסיון יצרה מעלות נוחים, מעבר ליד מקורות מים, הפסקות צל כחום היום "אל דל אל חג'ר אכתר מן דל אל סג'ר", הצל של הסלע טוב מהצל של העץ. אלפי שנות מדבר שימרו את חכמת השבילים. עמדתי על פסגה במדבר והבטתי אל רשת הדרכים העתיקות שחוצות אותו. הרגשתי תחושה של ביטחון בחכמת המדבר המתפשטת בגופי.
בוקר אחד עליתי אל רכס אוביל. למה? כי הוא נמצא שם, בפרפרזה על מילותיו של סר אדמונד הילרי, מטפס האוורסט הידוע. דרך הג'יפים הובילה אותי לצד המזרחי של ההר. צוקים תלולים יצרו חומות בלתי עבירות. מרחוק נדמה היה לי שאני מזהה נאקב בין הצוקים. צעדתי שעה ארוכה ומקרוב ראיתי שאין שם נאקב אבל העליה אפשרית. נשמתי עמוקות והמשכתי לטפס. הבטחתי לעצמי בקול רם שאם אגיע למקום בעייתי לא אסתכן ואשוב לאחור, ולא משנה כמה מאכזב זה עלול להיות. מספר פעמים עצרתי ושאלתי את עצמי בקול רם האם המעלה בטוח. הרגשתי שאני סומך על עצמי ואכן חלפתי על פני הצוקים ועליתי אל ההר.
לקראת הצהרים הגעתי אל העפיפון. שתי חומות אבן שהיום נותרו מהם שני קוים של גלי אבנים באורך של עשרות מטרים, הובילו אל משפך מעל תהום. הגברים היו מניסים עדרי צבאים במהומת רעש ואבנים, העדר היה נמלט על נפשו ומכוון היישר אל מלכודת החומות ומוצא את עצמו על סף התהום. מכאן לא היתה דרך חזרה אלא רק לקפוץ או להידרדר לתהום, אל גיא ההריגה או גיא הלכידה
בוקר אחד עליתי אל רכס אוביל. למה? כי הוא נמצא שם, בפרפרזה על מילותיו של סר אדמונד הילרי, מטפס האוורסט הידוע
פסגת הרכס היתה מקום נעים לצעוד בו, והתצפיות לכל עבר היו של מדבר יפה ואינסופי. לאחר כשעתיים ירדתי בדרך אחרת קלה יותר והלכתי למרגלות ההר בחזרה אל הרכב. באחד מהנקיקים שירדו מן ההר הבחנתי בברזלי זווית נעוצים בקרקע, שקיות פלסטיק שחורות ומיכל מים גדול וריק. שיערתי שנערך שם טקס צבאי כלשהו ותהיתי למה לא פינו את השאריות משם.
בערב סיפרתי על אירועי יומי. גדעון חכך בדעתו רגע קט ואמר לי שהגעתי למקום גידול של מריחואנה על ידי הבדואים. הוא הזכיר לי שיומיים לפני כן הבחנו בעקבות גמלים של מבריחים בוואדי סמוך, והבנו שיש פה תנועת מבריחים כנראה בין סיני לירדן. לאחר מספר ימים שבתי למקום. הגעתי אליו כדרך הגששים כשאני עוקב אחרי שקיות הפלסטיק השחורות שנסחפו בשיטפון ישן. הגעתי אל קצה הנקיק והחרדתי ממרבצו צבי זכר בודד שנמלט מהמקום. צילמתי את הנקיק, את מגשי ההנבטה, צינורות ההשקייה, מיכלי המים, רשת חצי צל בהירה שהונחה על ברזילי הזווית שננעצו בשורות לאורך הנקיק. פעם סיפרו לי שהבדואים לא עוסקים בחקלאות, אבל הם כן עוסקים בהישרדות.
הגעתי למקום גידול של מריחואנה על ידי הבדואים. צילמתי את הנקיק, את מגשי ההנבטה, צינורות ההשקייה, מיכלי המים, רשת חצי צל בהירה שהונחה על ברזילי הזווית שננעצו בשורות לאורך הנקיק. פעם סיפרו לי שהבדואים לא עוסקים בחקלאות, אבל הם כן עוסקים בהישרדות
אורחות גמלים במדבר
במדבר נעו שיירות, אורחות בנות מאות גמלים שנשאו על גבם אוצרות של בשמי אפרסמון, מור ולבונה, תרופות יקרות, בדים אקזוטיים, אבנים טובות וביניהן אלמוגים אדומים מן השוניות של האוקיינוס ההודי. הסחורות הגיעו אל דרום חצי האי ערב מהודו והמפרץ הפרסי. ההפלגה בים סוף הייתה בעייתית וספינות רבות עלו על שוניות וטבעו. הדרכים היבשתיות מחצי האי ערב צפונה שגשגו.
"דרך בינלאומית חשובה עברה בנחל פארן ורכס מנוחה, חצתה את הנגב וחיברה בין מדבריות ערב לים התיכון" סיפר לי גדעון "במפה ישנה משנת 1914, ערב מלחמת העולם הראשונה, שירטט קפטיין ניוקומב שעבד על המפה עם לורנס איש ערב, את הדרכים הפעילות בנגב. הדרך הזו נמצאת שם, בין דרכים ידועות יותר, דרך הבשמים שקישרה בין מואה ועבדת, דרך מעלה העקרבים שחיברה בין עין חוסוב והגיעה אל ממשית."
מתקני הדרך הדרומית, אינספור חרותות סלע, מרכזי הפולחן והמקדשים הפתוחים שהם מסתוריים וחידתיים עד ימינו, הם עדות לחשיבות הדרך שעברה פה במרכז הנגב. הנבטים למשל העדיפו ללכת במדבר. זה היה החצר האחורית הבטוחה שלהם. הנוף, מקורות המים, הצמחיה שהיוותה מזון לגמלים. השיירות הלכו מערבה אל ביר מעין שנמצאת בסיני, ומשם פנו צפונה אל חופי הים התיכון, עזה, רפיח או פלסיון לחוף ימת ברדוויל.
נסענו בואדי פארן בין הצוקים הגבוהים הסוגרים על האפיק " זוהי גל בראקה, אבן הברכה" הצביע גדעון על סלע ענק שנפל בתוך אפיק הנחל. "הנוסעים שהיו עוברים לידה נהגו לזרוק חלוק נחל למזל אל הפאה העליונה של הסלע" הבטתי אל אלפי האבנים הזרועות על הסלע. דמיינתי בעיני רוחי אלפי גמלים עמוסים בבשמים שנרקחו בחצי האי ערב, המולה ליד בארות המים, חניוני לילה עמוסים ולצידם מקדשי דרך וכוהנים שמאנים. טקסי תפילה וקבלת ברכות הכוהנים לדרך צלחה ובטוחה מפני סכנות, מחלות ושודדים שארבו לשיירות המסחר.
קברים מלווים את הדרך העתיקה והותירו בה סימני דרך. נוסעים שלא שפר עליהם מזלם נפטרו בדרך והובאו לקבורה במקום. בראש הר צוריעז, מעל נחל פארן, אנו מוצאים נוואמיס, מבני קבורה דמויי בתים קטנים, כאילו שהחיים ממשיכים כרגיל מעבר למוות המיסתורי. לידם נבנו טומולי, גלי אבנים שכיסו על חדר קבורה פנימי והיוו פירמידות לנוודים. שנים ספורות לאחר הקבורה היו אוספים את עצמות המתים ומעלים אותן אל המשפחות להיטמן בקירבתם.
הבחנתי בציורי יעלים זכרים עם הקרניים המקושתות לאחור
"זוהי גל בראקה, אבן הברכה" הצביע גדעון על סלע ענק שנפל בתוך אפיק הנחל. "הנוסעים שהיו עוברים לידה נהגו לזרוק חלוק נחל למזל אל הפאה העליונה של הסלע" הבטתי אל אלפי האבנים הזרועות על הסלע
החיים אחרי הג'אפל
בסופשבוע קר של חורף יצאתי ליומיים למדבר עם הילה, ידידה קרוואניסטית ואחותה שרון שמתגוררת במושב עידן. גדעון הודיע שהוא לא חש בטוב ולא יצטרף אלינו, אבל ישב איתי על המפות. ברגע האחרון לפני שיצאנו הוא דחף לידי כלי בישול ברזלי למדורה שנקרא ג'אפל, זוג צלחות ברזל מחוברות זו לזו על ציר ומתאימות כמו קשוות של צדפה. בצידן השני יש ידיות אחיזה ארוכות. "אתה חייב לנסות את זה, החיים נראים אחרת אחרי הג'אפל הראשון", הבטיח לי נפלאות.
צפינו ביותר ממאה צבאים בנחלים ציחור וצניפים
ביום היה נפלא, טיילנו בג'יפ וברגל בנופי מדבר, ביקרנו אתרי מקדשים ופולחן, צפינו ביותר ממאה צבאים בנחלים ציחור וצניפים. לעת ערב התמקמנו בחניון לילה מתחת לעצי השיטים, הדלקנו מדורה והכנו פויקה מסורתי צמחוני עם בקבוק יין אדום. הלילה היה קר. בבוקר נזקקנו לזמן הפשרה ארוך תחת השמש מקיפאון הלילה. כוס קפה ועוד אחת ותה עם מרווה בנוסח בדואי מתוק על האש. ואז הגיע הג'אפל. הפרדתי פיתה קטנה לשתי פרוסות והנחתי על כל צלחית אחת מהן, טיפטפתי שמן זית והוספתי מכל טוב, פסטו, טחינה, גבינה צהובה, פרוסת חציל מטוגן, עגבניה חתוכה דק, וכיד הדימיון הטובה והבקשות מסביב. סגרתי בתנועה מהירה והכנסתי אל הגחלים במדורה. קולות הבישול התפצפצו מתוך המדורה. הפכתי מצד לצד ואחרי חמש דקות הוצאתי את הג'אפל מן המדורה ופתחתי את הקשוות. המאפה במדורה היה צרוב ולוהט, הדיף ריחות לכל עבר וטעם גן עדן מן המשובחים. הילה הוסיפה ופתחה ביצה על הג'אפל שלה וקיבלה ביצת עין בתוך הפיתה שלה, עם כל התוספות.
הילה קיבלה ביצת עין בתוך הפיתה שלה, עם כל התוספות
גדעון מצביע על הר מרשים בדרום רכס מנוחה "מה אתה רואה" הוא שואל אותי, אני חוכך בדעתי ואומר "אני רואה גורילה ענקית", גדעון צוחק "עלי קרא להר הזה 'הספינקס של ביר מליחה'
וכך השתנו חיי והם נראים אחרת פעמיים בסיפור אחד. פעם בגלל גדעון, ופעם בגלל הג'אפל.