סידרת הספרים הראשונה שקראתי בילדותי בשקיקה היתה קופיקו. הרפתקאות של קוף אנושי ומשפחתו המאמצת מאת הסופרת תמר בורנשטיין-לזר. ואז הופיע צ'יפופו. אותה סופרת, אותם קווי דמות של קוף, אבל ההרפתקאות עוברות לעולם הגדול. פעם באנגליה, אחר כך בשוודיה, קפיצה לאיטליה, ואפילו למצרים.
ותשאלו למה נזכרתי פתאום בשני קופי ילדותי, מכיוון שהרשומה הזאת יוצאת מגבולות ארץ ישראל ועוברת בטיסה אל אפריקה, קו המשווה, קניה, וליתר דיוק יצאתי למסע לקניה הפחות מוכרת, אגם טורקנה ושבטי צפון קניה.
אנחנו עדיין בימי קורונה. כבר שנה וחצי שהוירוס הקטנטן הזה משפיע על חיי באופן כל כך משמעותי. חברת הטיולים שלי, אקו טיולי שטח, חדלה מפעילות ביום בהיר אחד, עשרים עובדים נשלחו לבתיהם, מדריכים נותרו ללא עבודה, ואני יצאתי לנדודים בקרוואן ברחבי הארץ.
בחודשים האחרונים התחלנו להוציא טיולים לחו"ל. הג'ונגל האמיתי זה כאן. מדינות נפתחות ונסגרות בפנינו כהרף עין, ביטולים של הרגע האחרון, אנשים חוששים. למרות הכל התארגנה קבוצה קטנה של תריסר מטיילים, מהם נשרה ברגע האחרון מטיילת שחלתה בקורונה, ואנו, שארית הפליטה, המראנו לניירובי.
הפקדתי את בית הקרוואן והג'יפ בידיהם של בני נדב וחברתו הדר. שניהם אוהבים לטייל בפשטות בחיק הטבע וידעתי שהקרוואן ישמש אותם נאמנה. לנדב יש חוש טכני מצויין והוא יוכל להתגבר על תקלות לאורך הדרך. כך יכולתי לפנות את ראשי ולהתרכז בטיול אותו הובלתי.
יש לי קשר רגשי עמוק לקניה. אמי חיתה שם קרוב לעשרים שנה, והמקום הפך להיות הבית השני שלי. בליתי בקניה תקופות ארוכות, טיילתי בה עם חברתי שמחה, לימים אשתי, לימים לשעבר, ויחד חקרנו ולמדנו שם כל חיית בר וכל ציפור, ביקרנו בכפרי שבטים שונים, טיפסנו להרי הגעש העצומים, יצאנו לספארי עם הג'יפ המשפחתי, למדנו סוואהילית קידוגו סאנה, אפילו צללתי לפוליטיקה המקומית בעזרתו של יורם, בן זוגה של אמי.
אמי ובעלה כבר מעל עשור שאינם איתנו. קניה בשבילי היא הבית של אמא שלי, ואני מתגעגע הביתה. חלפו הרבה שנים מאז הייתי בן בית בקניה. תהיתי מה השתנה מאז ועד היום, אבל הרגשתי שאני חוזר הביתה. בניירובי עלינו לשני ג'יפים לנדקרוזרים גדולים ומיד יצאנו לדרך.
בחרתי להרחיק אל אזור הצפון של קניה, מדבר שהוא ביתם של שבטים נוודים למחצה, רועי בקר וגמלים, שעדיין שומרים על מסורות קדומות ודרך חיים פסטורלית אותנטית. דרכי עפר ארוכות ומטלטלות מגיעות לשם, מה שמבטיח סינון קפדני ויעיל של המטיילים שמוכנים לשאת בעול. מאז פרוץ משבר הקורונה פחתה מאוד כמות המבקרים בקניה, והטיול שלנו יהיה אחד הראשונים שמגיעים לאזורים המרוחקים לאחר בצורת ארוכה.
הר מרסביט הוא שמורת יער גשם הררי בלב המדבר. אנחנו מגיעים אליו בנסיעה של שעות ארוכות במישורים מדבריים אינסופיים. הג'יפים מורידים הילוך ומטפסים בדרך העולה אל ההר מול משבי אויר קרירים וטיפות גשם. למעלה אנחנו נכנסים בשבילי השמורה אל יער גשם הררי, עצי ענק ירוקים, ואגמים שמילאו לועות געשיים כבויים. עדר פילים הגיח מן היער אל אגם גן העדן והחריד משלוותם תאואים אפריקנים ואנטילופות סבך שבאו להרוות את צמאונם. פילי מרסביט היו ידועים באפריקה בשל השנהבים הענקיים שלהם. ציידים וסוחרים לטשו עיניהם אל פילי היערות. פיל ושמו אחמד שנשא זוג חטים במשקל כולל של מאה וחמישים קילוגרם, זכה לשמירה יום ולילה של ריינג'רים חמושים, בקניה של שנות השבעים במאה הקודמת, במצוותו של הנשיא ג'ומו קנייתה. מאז עברו שנים של ציד בלתי חוקי ודומה שהפילים כבדי החטים נכחדו מעולמו של הר מרסביט. בכל זאת שמחתי להבחין בפילה אחת במשפחה שנשאה חטים ארוכים מהרגיל והעידה על עברם המפואר של אבותיה, פילי מרסביט.
הר מרסביט הוא שמורת יער גשם הררי בלב המדבר. אנחנו נכנסים בשבילי השמורה אל יער גשם הררי, עצי ענק ירוקים, ואגמים שמילאו לועות געשיים כבויים
שמחתי להבחין בפילה אחת במשפחה שנשאה חטים ארוכים מהרגיל והעידה על עברם המפואר של אבותיה, פילי מרסביט
מדבר צ'אלבי ושבט הגברה
מערבה משם ירדנו אל מדבר צ'אלבי, מהמקומות היבשים ביותר באפריקה. פעם היה כאן אגם גדול ורדוד וכעת נותרה רק קרקעית האגם שהפכה למלחה. מספרים שאחת למספר שנים מגיע שיטפון, האגן מוצף, ופריחה ססגונית מכסה את פני המדבר לזמן קצר, ושוב חוזר המדבר ומשתלט על האגם.
מדבר צ'אלבי, מהמקומות היבשים ביותר באפריקה. פעם היה כאן אגם גדול ורדוד וכעת נותרה רק קרקעית האגם שהפכה למלחה
בני שבט הגברה, אנשים גבוהים דקי גו ויפי מראה, למדו לחיות בתנאים הקשים. הם מחזיקים עדרים עצומים של גמלים ועזים ועל כך גאוותם. עצרנו ליד באר מים שנחפרה אל מי תהום גבוהים בשולי המלחה. מחלק המים מילא את השוקת וקרא לאחד הרועים להביא את עיזיו. במדבר הזה משתמשים במים במשורה. העיזים קיבלו את האות והגיעו בשעטה אל השוקת, דוחקות זו בזו וגומעות את הנוזל היקר.
העיזים קיבלו את האות והגיעו בשעטה אל השוקת
העיזים דוחקות זו בזו וגומעות את הנוזל היקר
מחלק המים מילא את השוקת וקרא לאחד הרועים להביא את עיזיו. במדבר הזה משתמשים במים במשורה
בני שבט הגברה, אנשים גבוהים דקי גו ויפי מראה, למדו לחיות בתנאים הקשים. הם מחזיקים עדרים עצומים של גמלים ועזים ועל כך גאוותם
בני שבט הגברה, אנשים גבוהים דקי גו ויפי מראה, למדו לחיות בתנאים הקשים. הם מחזיקים עדרים עצומים של גמלים ועזים ועל כך גאוותם
בפאתי הכפר על גבעה עמדו נשים עטויות בדים ומטפחות צבעוניים, ועמלו יחדיו בבניית בית. בת משפחתן מתחתנת וכל הנשים הגיעו לתת יד ולבנות עבורה את בית הכלולות. הנשים חפרו בורות קטנים באדמה, קשרו ענפים גמישים זה לזה, ושלד הבית הלך וקיבל צורה של בית. השלד הזה יתכסה בבדים, קרטונים, מחצלות וענפים ויהפוך לבית כלולותיה של האשה. החתן המיועד תרם עז לרגל בניית הבית, והטבח שחט קיצץ ובישל את הבשר בסיר גדול להאכיל את הנשים העמלות.
הנשים חפרו בורות קטנים באדמה, קשרו ענפים גמישים זה לזה, ושלד הבית הלך וקיבל צורה של בית
בפאתי הכפר על גבעה עמדו נשים עטויות בדים ומטפחות צבעוניים, ועמלו יחדיו בבניית בית. בת משפחתן מתחתנת וכל הנשים הגיעו לתת יד ולבנות עבורה את בית הכלולות
אגם טורקנה ושבט אל-מולו
אחר הצהרים ירדנו מן המדבר במדרגות בקעת השבר. לעת שקיעה נגלה לעיננו ים הג'ייד, הוא אגם טורקנה. באור אחרון השקפנו לעבר שני הכפרים האחרונים של השבט הקטן ביותר בקניה, אל-מולו, שבט של ציידי תנינים והיפופוטמים המונה פחות מאלפיים איש.
לעת שקיעה נגלה לעיננו ים הג'ייד, הוא אגם טורקנה. באור אחרון השקפנו לעבר שני הכפרים האחרונים של השבט הקטן ביותר בקניה, אל-מולו
בבוקר הפלגנו אל כפר אל-מולו השוכן על אי באגם. הזקנים המכובדים מסובים בסככת צל בראש הכפר כבימים ימימה. השבט כבר איבד את שפתו המקורית, שפת הקליק, לטובת שפת המאאה, לשונם של בני הסמבורו והמסאים הגדולים והחזקים מהם, והוא הולך ונטמע בקרבם. זקן הכפר, ישיש טרוט עיניים, מתהדר בעברו המפואר, ועונד עגיל באוזנו העשוי מעצם של היפופוטם שהוא צד בהיותו במיטב שנותיו.
זקן הכפר, ישיש טרוט עיניים, מתהדר בעברו המפואר, ועונד עגיל באוזנו העשוי מעצם של היפופוטם שהוא צד בהיותו במיטב שנותיו
נשות הכפר המעשיות פתחו שוק בין הבקתות. הן פורשות למכירה את הפילה – סינר החלציים המסורתי שהן אורגות מסיבי דקל הדום וכבר לא לובשות אותו, ואת הצלחות העשויות משריון צבי המים שהם לוכדים עד היום וכבר לא אוכלים ממנו. כטוב ליבן הן פוצחות בשירה ובריקוד. בנות הקבוצה קמות ומצטרפות לרקוד איתן, והן מתקבלות בעליזות ובחיבוקים. הקרח בין נשים נשבר תמיד מהר יותר, ככה זה אחוות נשים, אפילו מקצוות עולם מאחדת את כולן. שני זקנים מזהים אותי וניגשים אלי בהתרגשות. הם מספרים לי שהיו ילדים כשהייתי כאן לפני 30 שנה. סוג של אחוות גברים. אנשים מזדקנים מהר תחת השמש הטרופית באפריקה.
אחר הצהרים שכרתי חבורת רקדנים משבט הטורקנה לרקוד איתנו על שפת האגם. בדרך אל החוף עברנו בין בקתות הקש המסורתיות בהן חיים הרקדנים ומשפחותיהם, וכבר שם בין הבתים החלו הרקדנים לשיר ולרקוד. כל הכפר ילדים נשים וזקנים הצטרפו לריקוד והחגיגה התחילה.
המוזיקה של השבטים הנילוטים חסרת כלי נגינה למעט אצעדת פעמונים הקשורים לרגלי חלק מהרקדנים. קולות גרוניים מבס ועד צווחות דקיקות קובעים את המקצב ומלווים ברקע את הריקוד. תנועות הגוף הכתפיים והצוואר מזכירים את תנועות חיות הבר בסוואנה, הצוואר המתרומם בגלים של הג'ירפה, קפיצות הראווה של האנטילופות.
שעה ארוכה חגגו הרקדנים והכפר כולו בריקוד ושירה כשחיוך וצחוק מרוחים בהנאה על פניהם
בני ונשות הטורקנה הגיעו ברגל אל החוף בתנועות שירה וריקודים
כל הכפר ילדים נשים וזקנים הצטרפו לריקוד והחגיגה התחילה
בני ונשות הטורקנה הגיעו ברגל אל החוף בתנועות ריקוד ושירה. ניכר היה שהם רקדו את כל הדרך לאגם. שעה ארוכה חגגו הרקדנים והכפר כולו בריקוד ושירה כשחיוך וצחוק מרוחים בהנאה על פניהם. החושך כבר ירד, המטיילים התעייפו והתיישבו ברכבים, ובני הטורקנה המשיכו את מסיבת הריקודים שלהם על החוף מול השמש השוקעת על אגם הג'ייד.
אגם ברינגו ושבט הנג'מפס
ירדנו דרומה לאורך בקעת השבר. נופים דרמטים ליוו אותנו בדרכנו. הגענו אל אגם ברינגו. האי הגדול קוקווה הוא אי געשי בלב האגם וכולו סלעי בזלת. מעיינות חמים ואפילו קיטור פורצים בין סלעי האי. שטנו בסירות קאנו אל מעיין חם שכזה, וממנו טיפסנו בשביל צר במעלה הגבעה אל כפר קטן עם בקתות בוץ עגולות וגג קש חרוטי. שבט הנג'מפס הוא שבט קטן שחי בכפרים על איי האגם. הם קרובים לשבטי המסאי והסמבורו ודוברים אותה שפה, אבל משהו בהם שונה. שלא כמו הסמבורו והמסאים שעושרם נמדד במספר הפרות שיש להם, הנג'מפס חיים לא על הפרה לבדה. הם מחזיקים עדרים קטנים בלבד של פרות ועיזים, עוסקים בחקלאות ומגדלים תירס ועצי פרי, אוספים דבש מדבורי הבר, מלקטים מזון מן הטבע ובעבר נהגו גם לצוד. אבל הדבר החמור ביותר אותו הם עושים, אליבא דקרוביהם רועי הבקר המסאים, הוא העובדה שהם דגים ואוכלים דגים. אצלם זהו טאבו בל יעבור.
טיפסנו בשביל צר במעלה הגבעה אל כפר קטן עם בקתות בוץ עגולות וגג קש חרוטי. שבט הנג'מפס הוא שבט קטן שחי בכפרים על איי האגם
אתי דיין, אחת משלנו, היא ידידה ותיקה שלי שחיה בקרב בני שבט המסאי קרוב לשלושים שנה. פגשנו אותה לקראת הערב בלודג' לאחר יום של סיורי ספארי בשמורת הטבע מסאי מרה והיא הצטרפה אלינו לארוחת הערב. החבר'ה סיפרו לה בהתרגשות על המפגשים עם הצ'יטות ועל האדרנלין שזרם בנו כאשר צפינו במאות הגנו חוצים בדהרה ובשחיה את נהר המארה.
החבר'ה סיפרו לה בהתרגשות על המפגשים עם הצ'יטות. צילמה: ענבל רז
לאחר ארוחת הערב ישבנו על הכורסאות בבר הפתוח ואתי סיפרה לנו על חייה בקרב בני השבט, איך הכל התחיל, מערכת היחסים שלה עם אנשי הכפר, הילדים שהיא גידלה בביתה שהיום הם בכירי הכפר, ועל השינויים שעוברים על חיי המסאים בימינו. ישבנו מוקסמים והאזנו לסיפור חייה והיא המשיכה ודיברה על הפרוייקטים שהיא עוסקת בהם כיום, שימור סיפורי שבטים בכל רחבי אפריקה, איסוף תלבושות ותכשיטים מסורתיים שהולכים ויוצאים משימוש, ועל התכנית שלה הקורמת עור וגידים להקים מוזיאון בכניסה לשמורת המסאי מארה.
אתי ששמה בשפת המסאים ניולנג "אחת משלנו" נכחה במגוון טקסים מסורתיים שרק בני המסאי מוזמנים אליהם. היא שיתפה אותנו בסיפורה על טקסי מילת הבנים שנערכים לכל בני הכפר הבוגרים. "בטקס הזה אסור בתכלית האיסור לבנים להראות פחד" היא משתפת אותנו "בני המשפחה צועקים תוך כדי המעשה אל הנימול שלא יניד עפעף או יזיז אצבע, שלא יראה כל סימן לפחד, מה שעלול לגרום בושה לכל משפחתו הקרובה".
"ומה קורה אם הוא יראה פחד" הקשה אחד המטיילים. אתי התבוננה בנו ושאלה "ביקרתם אצל שבט הנג'מפס באגם ברינגו?" כולנו הנהנו בחיוב. "מספרים" לחשה אתי "שהנערים שהביעו פחד, הוגלו מקרב השבט, והם וקרוביהם נאלצו לעזוב את הכפר והצטרפו אל קבוצת הבלתי ראויים שחיים באגם ברינגו וקרויים בשם נג'מפס. מכיוון שהם כבר לא נחשבים מסאים או סמבורו הם גם יכולים לאכול את המזון הבזוי שנקרא דגים". זיק של הבנה עלה על פנינו.
אל כפר המסאים
למחרת בבוקר הגענו עם הג'יפים בדרך חתחתים אל הכפר של אתי ששוכן על גבול שמורת הטבע, לצד נחל טאלק. אתי קיבלה את פנינו בחיוכים ומאור פנים עם קיטרו Kitaro שהיה עטוי בשמיכת צמר משובצת בכחול אדום האופיינית כל כך למסאים. נכנסנו יחד אל הכפר בקבלת פנים מסאית, לוחצים את ידי המבוגרים ומניחים כף יד על הראשים המתולתלים של הילדים לפי ההנחיות של אתי.
אתי קשרה את חייה עם שבט המסאי ואנשי הכפר בו היא מתגוררת, ומצאה בו את הייעוד שלה. לפני שנים ספורות היא ישבה בביתה הפשוט והיפה בבוש ליד הכפר, וכתבה ספר מרתק על חייה בקרב המסאים שנקרא "אחת משלהם"
אתי הדריכה אותנו בנבכי הכפר שלה. במרכז נמצאת מכלאת הפרות שזה עתה שבו ממרעה לילה, מוקפת בסבך ענפי שיטה קוצניים להקשות על הפרות לצאת מהכפר, ועל הטורפים לפרוץ למכלאת הבקר. פגשנו את מאיו Me'eyu והיא כפופה וחולבת את הפרה שלה כשהעטין השני לפות בפיו של העגל. ביקרנו בבקתה המסורתית של מאיו שעשוייה ממקלעת זרדים ארוכים וגמישים, ומלט של גללי פרות הוא הטיח המכסה את הקירות והגג ומותיר פתח קטן לאלומת אור. כאן נמצאת פינת הבישול, מדורה קטנה ומחממת בוערת בין אבנים, מעל תלויים הסירים וכלי המטבח במזווה, מיטת עץ מכוסה בעורות פרה ומשמשת אותה ואת ילדיה, ולפרקים גם את בעלה. בחדר הכניסה מארחים את העגלים והגדיים הקטנים. המשכנו בסיור ומנצ'ה Mancha הצעיר הדגים לנו כיצד הוא מפיח אש במיומנות רבה על ידי חיכוך שני מקלות, האחד קשה והשני רך. חום החיכוך מדליק אש כמו יש מאין ומנצ'ה הפיח רוח ברמץ הרוחש עד שאש יפה אחזה בחומר הבעירה היבש. ויהי אש. למין Lemin הראה לנו כיצד מקיזים את דם הפרה שהוא המזון המסורתי של בני השבט. חבריו לכדו פרה, חסמו את עורק הצוואר בעזרת חבל עד שכלי הדם תפח ובלט מבעד לעור. למין כרע ברך וכיוון חץ מקשת אל העורק התפוח. חוד החץ מוגבל לחדירה של כסנטימטר אחד על ידי מעצור. למין שחרר את החץ שננעץ לרגע בצוואר הפרה ונפל. זרזיף דם פרץ ממקום הפגיעה, ואחת הנשים הצמידה אל הפצע קלבש, כלי קיבול העשוי מדלעת מקומית ארוכה, והדם נאסף לתוכו. מנת הדם נשלחה אל קיטפו Kitapo, ביתה של מאיו שילדה שבוע קודם לכן, איבדה הרבה דם בלידה וזקוקה כעת לחיזוק.
מנצ'ה Mancha הדגים לנו כיצד הוא מפיח אש במיומנות רבה על ידי חיכוך שני מקלות, האחד קשה והשני רך
נכנסנו יחד אל הכפר בקבלת פנים מסאית, לוחצים את ידי המבוגרים ומניחים כף יד על הראשים המתולתלים של הילדים לפי ההנחיות של אתי
הר מרסביט הוא שמורת יער גשם הררי בלב המדבר. אנחנו נכנסים בשבילי השמורה אל יער גשם הררי, עצי ענק ירוקים, ואגמים שמילאו לועות געשיים כבויים
אתי קשרה את חייה עם שבט המסאי ואנשי הכפר בו היא מתגוררת, ומצאה בו את הייעוד שלה. לפני שנים ספורות היא ישבה בביתה הפשוט והיפה בבוש ליד הכפר, וכתבה ספר מרתק על חייה בקרב המסאים שנקרא "אחת משלהם". היא מימשה את אהבתה לאפריקה בכלל ולכפר המסאי בפרט. חייה מלאים עשייה וסיפוק וניכר שהיא נהנית מכל רגע. תהיתי אם מתוך דרך הנדודים שבה בחרתי, כאשר אני חולף ממקום למקום, אגיע אי פעם למקום שבו אחליט בלב שלם, כאן אני רוצה לחיות.
נדב והדר הודיעו לי שהם נמצאים ביער אודם ברמת הגולן. הם התאהבו בחיים בקרוואן ומרגישים בו לגמריי בבית. מצידם אני יכול להישאר באפריקה.