המדבר, כמה נכתב עליו, כמה השראה הוא הביא לעולם. דווקא מכיוון שכאילו אין בו כלום, הוא מחייב אותנו להביט על הפרטים הקטנים, על מה שבדרך כלל לא הבטנו בו. זו הסיבה שהמדבר נהדר לטיולים רגליים, בהם אנחנו הולכים לאט ויש לנו את הזמן להתבונן באותם פרטים.
מכיוון ש-30% מהעולם הוא מדבר, והמגוון הוא אינסופי, אתמקד בטיול אחד במדבר אחד שאני אוהב במיוחד – המדבר ברכס האנטי-אטלס המרוקאי, מאחורי הרי האטלס ועל שפת הסהרה.
תצורות אבן חול בסביבת ג’בל סהרו | צילומים בכתבה: יזהר דמטר
האנטי אטלס הוא מדבר אמיתי
למדבר אין הגדרה אחת ברורה, אבל אין ספק שכשנמצאים במדבר מסוים – מרגישים את זה מיד. המדבר יכול להיות חלק מרצועת המדבריות העולמית, כמו הנגב, הוא יכול להיות מאחורי רכס משמעותי, כמו מדבר יהודה, והוא יכול גם להיות באזור בו ישנם מספיק משקעים, אך הקרקע איזה מאפשרת צמיחה.
במדבר עליו אני מדבר שלושת הגורמים הללו משתלבים. רכס האנטי-אטלס, מדרום לקו רוחב 30 צפון, הוא חלק מרצועת המדבריות העולמית – חגורת אקלים שנמצאת בשני חלקי כדור הארץ (הצפוני והדרומי), שבה משטר הקרינה חזק במיוחד והאוויר המגיע אליה יבש בדרך כלל. יחד עם זאת, רכס הרי האטלס הגבוה, שבו פסגות גבוהות מ-4000 מ', מהווה צל-גשם עבור הרכס הקטן ממנו – האנטי-אטלס ("מול האטלס"). האוויר הלח שמגיע מהאוקיינוס האטלנטי מתעבה ומוריד משקעים בצידו המערבי של רכס האטלס (הפונה אל האוקיינוס), וכשהוא עובר אל צידו המזרחי הוא יבש בהרבה וגם מתחמם כתוצאה מהירידה ברום.
בקעת איפורנ’ה ("התנור") בסביבת העמק של נ’קוב
בשל שני גורמים אלו, כמות המשקעים נמוכה במיוחד. בשנת 2018 ירדו לאורך כל השנה 22 מ"מ של גשם באזור. בנוסף, האנטי-אטלס עשוי ברובו מסלעי יסוד ואבני חול, בהם מעט הלחות שמגיעה אל הקרקע, מחלחלת מיד. יחד עם זאת, זהו אחד מאזורי המדבר המעניינים והעשירים בעיניי. רק צריך להתמקד בפרטים.
ארץ הנוודים
ביום הראשון בטרק, אנחנו עולים מכיוון מערב אל הרכס ולמעשה עוזבים את עמק הדאדס השטוח והרחב, לכיוון הפסגות הגרניטיות של האנטי-אטלס. עוזבים נוף של ישובים מרוחקים, מעט שדות ומשאבות שהצרפתים הביאו לאזור לפני 80 שנים, ועולים לכיוון ארצם של הנוודים. האזור הגבוה של האנטי-אטלס הוא ההפתעה הראשונה. עצי ערער עתיקים מפוזרים במרחב, שורשיהם הארוכים במיוחד חודרים אל הסדקים בסלע וניזונים ממארגים קטנים של לחות שמקורה במעט השלג שמגיע לאזור. רועת עיזים צעירה מסתתרת מפנינו מאחורי אחד הגזעים, מסמנת לנו שהגענו לאזור בו מסתובבים נוודים.
בעמק המאגון
בין הפסגות הגבוהות כלואות בקעות קטנות, "אלאמו" בשפה הברברית המקומית, שבהן נוצר מרעה איכותי בזמן החורף. לכל משפחת נוודים יש את המרחב שלה, שכן אין המון שטח לחלוק אותו וחשוב לשמור על מרחק גדול בין המאהלים השונים, על מנת שלא יתפתח סכסוך על חלקות הקרקע. כשאני שואל את חסן, הנווד שבסמוך למאהל שלו אנחנו ישנים בלילה הראשון לטרק, אם אין ויכוחים בין הנוודים על מעט המרעה הטוב, הוא אומר שבוודאי שיש, אבל המלחמות האלו נגמרו כבר לפני הרבה שנים ומאז כולם שומרים על הסדר. אני שואל אותו מתי הן היו, הוא מסתכל עלי מופתע מהשאלה, ועונה "אמרתי לך… פעם!". אני לא מתיימר להבין באמת את הקודים המקומיים, אבל זה מזכיר לי ששנה לפני כן שאלתי אותו מה גילו, הוא ענה 60-45 בערך.
מתחממים במדורת הנוודים
הזמן הנכון
סוד יופיו של המדבר, שהוא צופן אי-שם בחובו מקור מים חיים… (אנטואן דה סנט־אכזופרי, "הנסיך הקטן")
תזמון הוא אחד הדברים המשמעותיים במדבר. צמח שלא יינבט ביום ובשעה המתאימים – ימות. מתחת לפסגות ישנה שכבת אבני חול שמרחוק נראית אחידה למדי, אבל שהולכים בה מגלים צבעים, מרבצי קוורץ עגולים ועצי דקל מפוזרים. אנחנו מגיעים בכל פעם לאזור הזה בשעות אחר הצהריים, כשהאור רך והגוונים בולטים. יצא לי פעם אחת דווקא לחצות את האזור בשעת צהריים, האבנים היו אחידות בצבען, ואם להיות כן – זה היה די משעמם.
גם השלג מגיע לבקר בסהרה מדי שנה
למרגלות אבני החול כבר אפשר לראות את מערכות איסוף המים. הירוק אותו לא ראינו כמה ימים, בולט כל כך, עד שאפשר להסתנוור ממנו. לכל משפחת נוודים יש גם בית קבע שנמצא נמוך יותר באזור, באחד מהכפרים שממוקמים באזור הנחלים, שמנקזים את המים שיש בסביבה. אחד האיכרים המקומיים בועט בתלולית אפר וזרם של מים מציף את החלקה. הוא שולף בגאווה לפת, וקורא לנו להביט. קריאות השמחה מתגברות שהוא מגלה שבמרוקאית ובעברית, אנחנו קוראים ללפת באותו שם.
האזור פתאום נראה כל כך עשיר, וזה ממיס אפילו את הציניקנים הגדולים ביותר.
רק חול וחול?
אז זהו, שלא בדיוק. הנוסעים האירופאים שהגיעו אל צפון אפריקה, גרמו גם לנו להאמין שהמדבר הוא חולות אינסופיים, וזהו. אבל למעשה חולות הם חלק קטן מהסהרה, שרובו הוא מישורים מרוצפים בחצץ. כדי להגיע לדיונות אנחנו מסיימים את הטרק, ונוסעים עוד שלוש שעות לכיוון מרזוגה, אחד מאתרי החולות (והתיירות) המפורסמים במרוקו. נסיעות כאלה בדרך כלל מרדימות אותי. במהירות נסיעה כזאת, המדבר נראה לי אחיד למדי, וכשאני מסיים להתלהב מזה, אני נרדם.
כשמגיעים למרזוגה אפשר כבר לראות מרחוק את אזור החולות. לכל דיונה יש צורה ייחודית, שמשתנה משנה לשנה. אני יכול להבין מדוע נוף הדיונות הפך להיות הפרזנטור של הסהרה. תנועת החולות מאפשרת רק למעט צמחים לגדול, וגם אלו מנהלים מלחמת חורמה שנמצאת רק בשולי החולות. כשנכנסים פנימה באמת שכבר לא רואים שום דבר חוץ מחול. חוויה כזאת מחייבת אותנו למקד עוד יותר את המבט המדברי שניסינו לאמץ בימים האחרונים, פתאום הדמיון עובד והצורות מקבלות חיים משלהן, כשהשקיעה צובעת את הכול באינסוף צבעים.
שקיעה באזור מרזוגה, אחד מאתרי החולות המפורסמים והמתוירים ביותר במרוקו | צילום: שאטרסטוק
בשנים האחרונות כל האזור עובר תהליכי פיתוח משמעותיים, לטוב ולרע. באזור החולות, למשל, דווקא הממשלה הרחיקה מחנות ותשתיות תיירות, על מנת להוריד את כמות כלי הרכב והתעבורה בשטח החולות. מרוקו (ובצדק…) הפכה להיות יותר ויותר תיירותית, ואני שמח שממשלה בחרה לווסת את הכמויות, במקום לגרום לעומס.
לעומת זאת, דווקא באנטי-אטלס התארגנו יחד הנוודים והחלו סוללים דרכים אל האזורים הגבוהים יותר, משום שבאזורים הנמוכים יש פחות ופחות מים משנה לשנה. אני ממש לא מאשים או מבקר אותם, האקלים בעולם משתנה וחיצי הביקורת שלי מופנים דווקא אלינו. קל לקרוא בעיתון שההתחממות הגלובלית פוגעת באפריקה, אבל כשרואים את השינוי בעיניים שנה אחרי שנה, הדברים הופכים ברורים יותר.
בריכות השקיה בקרבת הכפר איגלי
אני חושב שאפשר לטייל (וגם לטוס) בצורה אחראית ומקיימת יותר, וכך להשאיר את הקסם הזה גם לילדינו. הערך החינוכי של המדבר עבור כל אדם הוא גדול יותר מאשר רק תצורת סלע כזו או אחרת עליה כתבתי למעלה, והייתי רוצה להאמין שנוכל להמשיך ולטייל בו.
בתמונה הפותחת: הבקעות המישוריות בסביבת הדאדס
עוד בסדרה:
לטייל בעקבות תופעות טבע: הרי געש
_____
יזהר דמטר – מדריך טרקים במגוון יעדים בעולם. בשנים האחרונות מתגורר בצרפת עם בת זוגו והכלב טוביה. מטפס, מטייל, מבשל וכותב. אוהב הרים גבוהים, מדבריות, ואוכל טוב. אתר אינטרנט