בבית, כשניסיתי לדמיין איך ארגיש כשאצעד את הצעדים הראשונים של חלום מתגשם, הצעדים הראשונים במסע של 3000 ק"מ לאורכה של אחת המדינות היפות בעולם, לא העליתי בדעתי את האפשרות שאפצע כבר ביום השני, ארבעה ימים בלבד אחרי שנחתתי בניו זילנד וכבר היה עלי להתמודד עם השאלה המתסכלת של הוויתור.
טה אררואה. זה שמו של שביל חוצה ניו זילנד שמשמעותו בשפת המאורים, המתיישבים הראשונים בניו זילנד, הוא "הדרך הארוכה".
 טה אררואה, השביל החוצה את ניו זילנד לכל אורכה |
בקו אווירי, אורכה של ניו זילנד הוא 1,480 ק"מ, אבל השביל משתרע לאורך של 3,000 ק"מ מקייפ ריאנגה (Cape Reinga) בצפון לבלאף (Bluff) בדרום, ומשלב בתוכו מגוון רחב של נופים ותרבויות. השביל נחנך רשמית בשנת 2011, אחרי 10 שנים של עבודה שנמשכת עד היום, ובדומה לשביל ישראל הוא מצרף רשת של מסלולים קיימים, דרכים כפריות וחלקי קישור שנעשו על מנת ליצור שביל אחיד שחוצה את שני האיים שמרכיבים את המדינה.
ללכת את השביל כולו לוקח בין שלושה לשישה חודשים, בהם המטייל יתמודד עם ניווט והליכה במקומות מרוחקים ובתנאים מאתגרים.
התחלה לא צפויה – הפציעה
מסע טרמפים של יומיים מהעיר אוקלנד ואני בתחילת המסלול, קייפ ריאנגה – הנקודה הצפונית ביותר של ניו זילנד. המגדלור של הקייפ ממוקם על קצה צוק שנראה כמו סוף העולם, אבל בשבילי, באותו הרגע הוא סימל את תחילתו.
קייפ ריאנגה, הנקודה הצפונית ביותר בניו זילנד, ממנה מתחיל השביל | הצילומים בכתבה: גיל אפרת
ביום השני למסע ירדתי לרצועת חוף שנקראת "חוף 90 המיילים", לאורכה היה עלי ללכת במשך שלושה ימים עד לעיירה אהיפרה (Ahipara), היישוב הראשון על השביל.
לאורך החוף, הים היה הקבוע היחיד בנוף משתנה של דיונות ענק, שיחים נמוכים ויער ירוק וצפוף. נחלונים קטנים שזרמו אל הים פה ושם אפשרו לי גישה למי שתייה מתוקים.
חוף 90 המיילים, נורת'לנד
הרגשתי טוב, טוב מידי, ועד השעה 14:00 כבר הלכתי 30 ק"מ. "השקיעה בשעה שמונה", חשבתי, "הרגליים קצת כואבות, כבר עברתי את המינימום היומי שהקצבתי לעצמי, אבל עכשיו רק אמצע היום ואני יכול להתקדם עוד קצת ולחסוך לעצמי מרחק בימים הבאים"… טעות ענקית!
ארבע שעות מאוחר יותר, אחרי 20 ק"מ נוספים בהם פשוט לא מצאתי מקום מתאים שבו אוכל להקים את האוהל מבלי לחשוש שהרוחות החזקות שנושבות מן הים ישברו אותו, הרגליים שלי כבר צווחו שאפסיק. כל השרירים התפוסים ברגליים לא הטרידו אותי כמו הכאב החזק בעצם השוק. אחרי שהקמתי את האוהל והגוף התקרר מעט, כבר בקושי עמדתי. קיוויתי שהשינה תעלים את הכאב אבל בתוכי ידעתי שזה לא יקרה.
ביומיים שאחר כך צלעתי את דרכי כשמידי פעם אני מקלל את עצמי על הטעות המטופשת שעשיתי. כל הרבה ניסיון ואלפי קילומטרים מאחורי ואני עדיין עושה טעות של מתחילים ולא עומד בחוק שהצבתי לעצמי – הדרגתיות, תתחיל ממרחקים נוחים, תיכנס לכושר שביל ולאט לאט תגביר את הקצב.
המשכתי להתקדם בקצב איטי אבל קבוע ולקחתי הרבה הפסקות למנוחה.
עד שהגעתי אל הכפר, הכאב התפשט מהשוק לקרסול וגם עצם השוק של רגל שמאל, שעבדה שעות נוספות כשהיא מחפה על ימין הכואבת, התחילה להוציא קולות של כאב. צולע, הגעתי אל הכפר הקטן ומצאתי איזה קמפ גראונד לנוח בו.
חוויתי פציעות בעבר וידעתי שבשביל להבריא לגמרי אני זקוק למנוחה ארוכה. זאת הרגשה לא נעימה, חוסר השליטה, חוסר הידיעה האם אוכל להמשיך או שמא הטעות שלי תגרור רצף אירועים שישנו לחלוטין את התכנית המקורית. מחשבות על האלטרנטיבות התחילו לנקר – "אולי אחצה את ניו זילנד עם אופניים? איזה אופניים לקנות? כמה עולות אופניים נורמליות בכלל? אין לי ניסיון ברכיבה למרחקים… מספיק, שתוק, תנוח! תקבל החלטה כשלא תישאר לך ברירה אחרת".
ממשיך ללכת. מסתבר שיש גם ג'ונגלים בניו זילנד
אחרי מנוחה של שלושה ימים בקמפ גראונד החלטתי לנסות ולהמשיך לצעוד. האופניים יחכו לפציעה הבאה. מצויד בקופסה חדשה של משככי כאבים, אחרי שאת עשרת הכדורים הראשונים שנתן לי מטייל אחר סיימתי ביומיים, יצאתי לדרך. הפעם בהדרגתיות, עם תכנית חדשה – 20 ק"מ ביום במשך שבועיים, שבוע שלישי אעלה ל- 25 ק"מ ליום, אחרי חודש אעלה ל- 30 ובסוף אחזור לקצב הרגיל שלי – ממוצע של 40 ק"מ ליום. זה אולי נשמע מהיר, אבל לפעמים זו המציאות בעולם השבילים הארוכים, כשיש לך חלון זמנים בו אתה חייב לסיים עד תחילת החורף.
מי ידע שיש ג'ונגלים בניו זילנד?
לפני שהגעתי לניו זילנד, הצטיירה לי תמונה בראש של הרים גבוהים ומחודדים, פיורדים מרהיבים והרי געש. אף אחד לא דיבר על ג'ונגלים. אבל הנוף הניו זילנדי יותר מגוון ממה שדמיינתי ומזג אוויר ממוזג עם כמות משקעים גדולה יוצרים רצועה ארוכה של יערות גשם כמעט לכל אורכה של המדינה.
דרך ג'ונגלים מלאי בוץ עד הברכיים ונהרות רדודים במקטע יחסית קשוח ותלול של השביל, חציתי את רוחבה של הרצועה הצרה של צפון ניו זילנד ((Northland עד שהגעתי לעיירה פאייה (Phihia) ששוכנת על החוף המזרחי ונחשבת לעיר התיירות המרכזית באזור מפרץ האיים (Bay of Islands).
בוץ עד הברכיים אחרי הליכה בג'ונגלים
בג'ונגל כמעט ולא ראיתי בעלי חיים (רק שמעתי אותם), אבל מבחינת צמחייה, קיבלתי חוויה מדהימה. בשל בידודה הגאוגרפי, התפתחו בניו זילנד סוגים שונים של עצים וצמחים, ביניהם גם עצי הקאורי (Kauri) העצומים, עצים בני 30,000 – 50,000 שנה, שנעשה כאן מאמץ גדול לשמר את אלו שעדיין עומדים ולא בנו מהם ספינות או בתים.
סכנות רטובות
הטה אררואה מפגיש אותך הרבה פעמים עם חציות חוזרות ונשנות של נהרות גדולים ולפעמים, כדי לא לטבוע, הייתי צריך לחשב את שעות הגאות והשפל כדי לחצות נהרות שנשפכים לים או פשוט כדי ללכת בבטחה על החוף הצר.
באחד המקרים, עדיין באי הצפוני, המפה הראתה שיהיה עלי לחצות את נהר הרואקקה (Ruakaka) וידעתי שכדאי להגיע אל המפגש שלו עם הים בשעה של גאות נמוכה, בה גובה המים מגיע בדרך כלל עד הברכיים.
לצערי הגעתי בצהריים, השעה הכי גרועה, ומולי היה נהר ברוחב 20 מטרים לפחות, שקשה היה למדוד את העומק שלו רק במבט. ידעתי שכל רגע המים רק עולים ואני לא מתכוון לחכות כאן שעות עד שהגאות תרד.
לא היה לי זמן להשתהות, מיהרתי ללכת במעלה הנהר בחיפוש אחרי נקודת חצייה מתאימה וכשהבנתי שלא אמצא מקום מושלם, החלטתי ללכת על זה ולחצות.
למזלי, הזרימה לא היתה חזקה וסוחפת. וידאתי שכל המכשירים החשמליים אטומים בשקית ונמצאים בחלק העליון של התיק והתחלתי לחצות. המים הקפואים לא היו הדבר העיקרי שהפריע לי, אלא גובה המים שכבר הגיע עד לחזה וגרם לי לשקול בשנית אם כדאי להמשיך להתקדם. עוד כמה צעדים והרגשתי שאני מתחיל לעלות לגדה השנייה. זו היתה הקלה גדולה כשיצאתי בצד השני של הנהר, אבל התאכזבתי קצת כשגיליתי ששכחתי את האייפוד בכיס רצועת המותניים.
שר הטבעות ושלושה ימים על קייאק
אחרי כחודש הגעתי לאחד המקטעים היפים שסיפק האי הצפוני. מקטע של 12 ימים שכלל הליכה בפארק הלאומי טונגרירו (Tongariro) ושייט של שלושה ימים על נהר הוונגאנוי (Whanganui). טונגרירו הוא הפארק הלאומי הראשון בניו זילנד ומדי שנה מגיעים אליו כמיליון מבקרים. הוא מורכב ממספר הרי געש פעילים וזכה לפרסום רב אחרי שאחד ההרים, Ngauruhoe, זכה להיות "מאונט דום", הר הגעש המושלם של סרטי שר הטבעות.
פארק טונגרירו. אחד מהרים הגעש בפארק כיכב בתור מאונט דום בסרט שר הטבעות
השביל מספק טעימה מהפארק כשהוא חוצה אותו לאורך טרק מפורסם שנקרא טונגרירו קרוסינג (Tongariro Alpine Crossing), טרק של 20 קילומטר, שנחשב לאחד מטיולי היום היפים בעולם, עם אגמים אלפינים בצבע טורקיז, הרי געש, מכתשים ותופעות גיאולוגיות ייחודיות.
רגע של מנוחה מול הנוף המפעים של פארק טונגרירו
יומיים וחצי אחרי שיצאתי מהפארק, שבהחלט היה אחד ההיי-לייטים של האי הצפוני, הגעתי לנהר שסיפק נקודת מבט שונה על הג'ונגל שבו התרגלתי ללכת, מעין מרחב שקט וגדול יותר מ-40 הסנטימטרים של השביל המצומצם, מרחב מוקף במפלים וצוקים יפהפיים, שהיו לאי של שלווה בים של הספק וקצב ההתקדמות של המטרה המחייבת – סיום השביל לפני החורף.
אחרי הנהר נשארו לי עוד 300 ק"מ עד וולינגטון, הבירה המלהיבה של ניו זילנד, שמלאה בפאבים ואתרים תרבותיים מעניינים.
כשהגעתי, החלטתי לנוח כמה ימים כדי לחוות את העיר, לתכנן את הקטעים הבאים של השביל ולחדש ציוד שנהרס בתנאים הקשוחים של האי הצפוני. ידעתי שבשבועות הקרובים אעבור במקומות המרוחקים, המאתגרים והיפים ביותר שמספק האי הדרומי ואולי ניו זילנד כולה.
לרדת מהשביל: בקיאק על נהר הוונגאנוי
האי הדרומי – ללכת בתוך גלויה
מרגע שהתחלתי לחצות את האי הדרומי הנופים לא הפסיקו להשתנות ולהפתיע. צעדתי כמו בתוך גלויה לצד אינספור מפלים, אגמים צלולים ומעיינות חמים, במורד עמקים שמתרחבים למישורי ענק ובמעלה נהרות כחולים שנגמרים באוכף הצופה אל העמק הבא בו אדרוך.
מוולינגטון לקחתי שתי מעבורות שונות שהביאו אותי לתחילת טרק המלכה שארלוט (Queen Charlotte Track) – הנקודה הצפונית ביותר של השביל על האי הדרומי.
רכס הרי הריצמונד, אחד הרכסים הפחות מוכרים באי הדרומי
הלכתי בין חופים נסתרים עם ים כחול ומזמין לבין גבעות ירוקות של צמחייה ייחודית. משם טיפסתי לאחד הרכסים הפחות מוכרים של האי הדרומי – רכס הרי הריצמונד (Richmond Range) התלול, שחצייתו לוקחת בין 7 ל- 10 ימים.
השביל ממשיך דרך שניים מהפארקים היפים בניו זילנד, פארק נלסון לייקס (Nelson Lakes) עם "האגם הכחול", בריכת מים הנחשבת לצלולה בעולם, ופארק ארתור'ס פאס (Arthur's Pass), שמתאפיין בנוף אלפיני תלול של הרים, קרחונים ונהרות.
טרק המלכה שארלוט
גדותיהם הנגוסות של הנהרות והעצים ששכבו להם באמצע העמקים הזכירו לי להישאר ער למזג האוויר המשתנה, שכמו בנחלי הדרום של ארצנו, יכול להביא שטפון עוצמתי שמוחק כל זכר לשביל, משנה את פני הנהר ובפועל גרם לי ללכת עם רגליים רטובות כשאני ממציא את דרכי בחציות חוזרות ונשנות מגדה לגדה.
בצמחייה מתחלפת מירוק לצהוב ועל פני קרקע שעוצבה על ידי כוחם המפסל של הקרחונים, המשכתי ללכת בנוף משתנה עד שהגעתי לנהר הרקאיה (Rakaia).
עץ שנסחף מלמד על עוצמת הזרימה בשיטפון
הנהר הוא אחד משני הנהרות (השני נקרא רנגיטטה), שהוגדרו על ידי האחראים על השביל כ"איזור סכנה" (Hazard Zone), שלא מומלץ לחצות אותו. למעשה, הם אינם חלק מהשביל הרשמי והם מהווים מעין קאט, שנעשה כחלק מהסרת אחריות מובנת מצד מתכנני השביל, שלא רצו לקחת אחריות על מטיילים שמחליטים לחצות את הנהרות המסוכנים.
שמועות על עוצמת הזרימה של הנהר והעובדה שבדיוק הסתיים שבוע גשום במיוחד, גרמו לי להחליט לא לחצות אותו ולחיות, בהרגשת החמצה מתסכלת, עם השאלה שלעולם תישאר חסרת תשובה – האם הייתי יכול לחצות?
70 ק"מ משם המשיך לזרום הרנגיטטה. עליו, לא התכוונתי לוותר. כשהגעתי אליו הוא נראה רחב ומאיים, אבל בפועל הוא היה מחולק למספר זרימות שנפרסו לרוחב העמק ובכך חילקו את עוצמתו ביניהן. הזרימה היתה חזקה, אבל גובה הנהר לא עלה מעל קו הברכיים ואחרי שעתיים (שישה קילומטרים) כבר הייתי בגדה הדרומית.
פנים רבות לשביל
יצאתי לחצות את ניו זילנד לבד, אבל פגשתי אנשים טובים בדרך. כיום, 500 מטיילים מנסים לחצות את ניו זילנד בשנה, אבל כשאני עשיתי זאת ניסו בערך 150, שכל אחד התחיל בזמן אחר. השביל נתן לי את האפשרות לשלב בין חווית הניתוק, שאני מחפש כשאני יוצא להרים, לבין הצורך הטבעי בחברה. שבוע אחד הוא הוביל אותי דרך שבילים ברורים ונוחים ושבוע אחר כך דרך מקטעים סבוכים ללא שביל או דרך בהם אתה חייב לנווט ולהחליט איפה ללכת.
צועדים לכיוון אגם טה קאפו, ברקע – הר קוק , ההר הגבוה בניו זילנד
השביל מספק הצצה לתרבויות השונות שיש במדינה, אם זו תרבות מאורית עשירה, כפרי דייגים קטנים, עיירות שכוחות אל וערים גדולות ומרכזיות. הוא משלב בין הנופים היפים והמפורסמים שיש לניו זילנד להציע לבין אזורים פחות מוכרים, שרוב המטיילים לא מגיעים אליהם. כמו כל שביל ארוך, גם הוא לא תמיד עובר רק במקומות הכי יפים באזור ומומלץ לרדת ממנו לפעמים ולחוות גם אזורים אחרים שלידם הוא חולף.
סוף הדרך
את היומיים האחרונים, 70 הק"מ שהפרידו ביני לבין הסוף, צעדתי יחד עם שלושה חברים. הגשם ירד ברוב שעות היום, מלווה ברוחות מערביות חזקות. "סיום מושלם", אמרה צ'לסי הניו זילנדית, "This is the real Bluff experience".
כולנו הסכמנו – בלאף היא עיירה קטנה שיושבת על הקצה הדרומי של ניו זילנד, אזור חשוף ומישורי, נתון לשינויי אקלים מהירים ולא קל לחזות בו את מזג האוויר בצורה מדויקת. תיירים רבים מגיעים עם רכב לחנייה שליד השלט הצהוב, שמסמל את הנקודה הדרומית ביותר על האי. לכל אחד מהם סיפור משלו, סיבה שבגללה הגיע לנקודה הדרומית והשלווה הזו.
בלאף, הנקודה הדרומית ביותר באי הדרומי וסופו של השביל
חווית הבלאף שלהם כל כך שונה משלנו, חשבתי. זה לא משהו שניתן לראות, זה לא משהו שניתן לגעת בו. זאת הרגשה שרק אנחנו מודעים לה, רק אנחנו יודעים כמה צעדנו ומה עברנו כדי להגיע לכאן.
_____
גיל אפרת – מטייל למרחקים ארוכים, מתכנן ומוציא לפועל מסעות במקומות נידחים בעולם בהם אין שביל או דרך, הוביל במשך כמה שנים את צוות סימון השבילים בישראל וניהל בשטח את פרויקט צילום שביל ישראל לגוגל. מרצה וכותב על מסעותיו. אתר אינטרנט