לחיות עם צבועים

הצבועים המפוספסים (Hyaena hyaena) הם בעלי חיים מרשימים הקרובים לסכנת הכחדה, הטורפים הגדולים ביותר שנותרו במדינתנו הקטנה.

במשך ארבעה חודשים שלמים התמזל מזלי לתעד מקרוב משפחה של צבועים מפוספסים במאורתם בדרום הארץ – בנגב המערבי.

משפחה שכוללת אמא צבועה, שלושת גוריה הקטנים ולצידם הבת הגדולה של האם, שנולדה שנה קודם לכן ועוזרת לאמה בגידול ובשמירה על הגורים הקטנים.

עוד על בעלי חיים בטבע

הצעדים הראשונים

התחלתי לתעד את משפחת הצבועים המפוספסים כששלושת הגורים היו בני חודשיים לערך ורק החלו לצאת ממאורתם.

המפגש הראשון שלי עם משפחת הצבועים היה לקראת סוף החורף, זה היה מפגש קצר שארך רגעים ספורים. זחלתי בשקט בין שיחים קוצניים והתמקמתי בשכיבה על הקרקע במרחק של עשרות מטרים מול פתח המאורה. אל מול עיניי ראיתי שלושה גורים קטנים, רצים ומשחקים סביב אימם, בקרבת פתח מאורתם. הרמתי את המצלמה והתחלתי לצלם.

זה היה מהרגעים המרגשים שראיתי וצילמתי. לא האמנתי שאראה סיטואציה כזאת במהלך חיי, בטח שלא ממרחק קרוב. בטח שלא ממש מתחת לאף שלי, באזור הדרום שבשבילי הוא בית.

החלטתי לנסות ולצלם שוב את משפחת הצבועים המפוספסים בימים הבאים.

בכל פעם שהגעתי לתעד את משפחת הצבועים שמרתי על שקט, שמתי לב לצעדיי, נהגתי בזהירות, סבלנות ונתתי להם כבוד וכרגיל לטבע בכלל. לפני הגעתי אל המאורה דאגתי שלא יהיה על בגדיי ריח של כלב או של כל חיית מחמד אחרת שליטפתי באותו היום. חששתי שכל ריח אחר, מלבד ריח גופי, עלול להרתיע עוד יותר את משפחת הצבועים. בנוסף, דאגתי שלא לבוא יום אחרי יום ולתעד אותם אלא לתת להם פרקי זמן ארוכים מבלי הנוכחות שלי באזור מחייתם.

ככל שהזמן חלף ראיתי שמשפחת הצבועים נותנת לי כבוד בחזרה. הם למדו להכיר אותי, לזהות את הריח שלי, את הנוכחות שלי ואפשרו לי לצלם אותם בשלל סיטואציות. הם הבינו שאני לא בא לפגוע בהם. למרות שהם קיבלו את הנוכחות שלי ככל האפשר לא רציתי שהגורים הקטנים יתרגלו אליי, לא רציתי שהם יתרגלו בכלל לבני אדם.

התחלתי לתעד את משפחת הצבועים המפוספסים כששלושת הגורים היו בני חודשיים לערך ורק החלו לצאת ממאורתם

מראות של פעם בחיים

אלו היו מראות וזיכרונות שלא אשכח כל חיי.

ברוב הפעמים הגעתי לאזור המאורה לקראת השקיעה, מתיישב לי במרחק בטוח מול פתח המאורה ומחכה. מחכה שמישהו ממשפחת הצבועים יופיע. היתרון בזמן השקיעה היה שלקראת החשיכה הצבועים מתחילים את פעילותם אך החיסרון היה שפרק זמן הצילום שלי הוא קצר מאד. זאת מכיוון שאין ברשותי ציוד לצילום בשעות הלילה ויותר מכך אין בי את הרצון להפריע למשפחת הצבועים בשעות בהן הם הכי פעילים.

לעתים האם הייתה מגיעה למאורה דקות ספורות לפני החשיכה, קוראת לגוריה הקטנים לצאת החוצה ומניקה אותם אל מול עיניי ואל מול עדשת המצלמה שלי. בחלק מהמקרים האם הניקה את גוריה בתוך גומות שחפרה באדמה או במקרים אחרים הניקה אותם בנקודת תצפית בקרבת המאורה. לפעמים האם הייתה נרדמת תוך כדי או לאחר ההנקה אך תמיד אוזנייה הגדולות היו זקורות ומאזינות לכל רחש. השהייה בנקודת תצפית עזרה לאם להביט ולפקח ממקום גבוה על השטח הפתוח שמסביב המאורה, לראות ולהקשיב שאף תן זהוב, שועל מצוי או כל בעל חיים אחר לא מתקרב לשטחה. משך זמן ההנקה היה קצר יחסית ולאחר מכן הגורים הקטנים היו מתחילים לשחק בינם לבין עצמם, עם אימם או עם אחותם הגדולה, תוך כדי רדת הלילה.

מדי פעם כשהייתה מגיעה למאורה הביאה עימה האם שאריות של פגרים: גולגולות, עצמות, חלקי עור, פרווה ועוד. אלו הפכו עם הזמן למשחקים החדשים של הגורים הקטנים.

לא תמיד הייתי רואה ומצלם את משפחת הצבועים. היו ימים בהם ראיתי רק את אחד מבני המשפחה, אם זאת הייתה האם, הבת הגדולה או רק אחד משלושת הגורים. היו גם ימים בהם לא ראיתי את אף אחד מהם. ימים אלו היו מלווים בלחץ, ימים בהם חששתי לשלום הגורים ולשלום כלל המשפחה. במיוחד בהתחלה כשהגורים היו קטנים מאד, פגיעים, לא עצמאיים ועדיין לא מודעים לסכנות שמסביבם. כשהייתי רואה אותם שוב לאחר כמה ימים הרגשתי תמיד אנחת רווחה גדולה.

הזמן עושה את שלו

בכל מפגש שלי עם הגורים הייתי שם לב עד כמה הם גדלים וצוברים ביטחון מפעם לפעם. עם הזמן הם התרחקו יותר ויותר מפתח המאורה. בפעמים הראשונות בהן ראיתי וצילמתי את הגורים הם היו מתהלכים מחוץ למאורה רק כשאימם או אחותם הגדולה שהו לצידם. באותן פעמים ראשונות שלושת הגורים התרחקו מטרים בודדים בלבד מפתח המאורה. אלו היו ימים של תחילת האביב, ימים בהם החלו לפרוח הכלניות ושאר פרחי האביב. אני זוכר שהגורים היו סקרניים מכל דבר קטן, למדו להכיר אט אט את הטבע והעולם שבחוץ. רחרחו כל עלה, ענף ופרח בקרבת המאורה. מפעם לפעם הם היו מתרחקים עוד קצת ועוד קצת עד שלבסוף אזרו אומץ להתרחק גם ללא נוכחות אחותם הגדולה או אימם בסביבתם. בתחילת הקיץ, בימים האחרונים של התיעוד, הגורים כבר רצו למרחקים ארוכים, טיפסו לבדם על גבעות גבוהות שנמצאות עשרות מטרים ויותר מפתח המאורה תוך כדי רדיפה אחד אחרי השני כחלק ממשחק. עד שבסוף הם גם נצפו הולכים אחרי אימם במרחק של קילומטרים מהמאורה.

מאז תחילת הקיץ ועד היום אינני מבקר יותר במאורה, החלטתי להיפרד ממשפחת הצבועים. אני מאמין שבחיים צריך ללמוד לשחרר, גם מדברים שאנחנו אוהבים. אולי, רק אולי, יתמזל שוב מזלי בעתיד ואזכה לפגוש באחד מבני המשפחה.

——————-

ינאי בונה – צלם טבע ומתנדב רשות הטבע והגנים.

תודה לפקחי רשות הטבע והגנים – תיעוד משפחת הצבועים נעשה והצליח קודם כל בזכותם.
תודה לג'ודי רונן וגולן בן-דור על העזרה בתרגום ועריכת הסרט