אם היו מכסים לי את העיניים ומובילים אותי לתחנת הרכבת בבלינצונה, בירת טיצ'ינו (TICINO), הקנטון השוויצרי הדרומי הגובל באיטליה, הייתי מתפתה להאמין שאכן הגעתי לאיטליה. הכרוז ברכבת מכריז את שמות התחנות באיטלקית מתנגנת וכשהרכבת עוצרת בתחנה, הבתים הצבעוניים ונוף הגפנים והדקלים הם קבלת פנים מבטיחה. טיצ'ינו היא תמהיל מושלם של אתרי טבע מגוונים, כפרים עתיקים, מטבח מסורתי מעניין ואנשים ידידותיים.
אומרים שלא מומלץ לחזור למקום שצברת בו זיכרונות טובים. אבל בעקבות ביקור חטוף, חלמתי שנים לחזור ולבקר בעיירה אסקונה (Ascona) וגיליתי שהקסם לא אבד.
אסקונה היא עיירה נעימה שמשדרת איפוק אלגנטי ששוכנת על גדת אגם מאג'ורה וגרעינה העתיק נבנה ככפר דייגים. כשמטיילים בין הכנסיות העתיקות והבתים המאופיינים בקשתות ובקמרונות בסגנון רומנסקי מחופים בסטוקו מבינים שאין זה מקרי שצמחו פה אדריכלים בעלי שם כמו מריו בוטה Mario Botta (שתכנן גם את בית הכנסת באוניברסיטת תל אביב).
אסקונה היא בית לפסטיבלים שיוצקים תוכן לתפאורה שלה. וכך, בבקרים יצאתי לטיולים בטבע ובערבים ספגתי הרבה ג'אז. בימים שהייתי כאן בטיול ספונטני, חוויתי הפתעות נעימות וגם קצת החמצות אם בשל תהפוכות מזג האוויר או בעקבות טעות בתחנה ששינתה את סדר היום. אבל יש משהו מרגש ב"ללכת לאיבוד" כשאת יודעת שהסביבה מרתקת ובטוחה.
הכפר סולוניו טובל בירק טבעי ופרחי בר מרהיבים שמוסיפים נופך אותנטי
עמק ורצסקה, או איך הגעתי בטעות למקום הכי יפה בטיצ'ינו
אוטובוס 321 שיצא מלקורנו מתפתל בכביש הצר וחוצה סדרת מנהרות שסימני חציבה עתיקים משמשים עדות לחיים קשי יום במאות שעברו. לאורך הדרך, מחלון האוטובוס אני צופה בנוף עוצר נשימה של כפרים עתיקים, ונהרות שוצפים. ביציאה ממכל מנהרה מתגלה תמונה פנורמית אחרת ששווה יותר מאלף מילים. לא פלא שדעתי הוסחה והחמצתי את הירידה לכפר הנטוש Coripo שאף אחד אחר מלבדי, לא ביקש לרדת אליו. האוטובוס הבא היה צפוי להגיע בעוד כשעה וכך, כמו בהפסקת פרסומות, שוטטתי בקרבת התחנה ומצאתי את עצמי בתוך גלוית נוף. גשר די סאלטי (Ponte de Salti) שנבנה במאה ה-17 על גשר עתיק בנוי אבן ומקושת ומשני צידיו מראה דרמטי של נהר ורצ'סקה השוצף. בזמנים שהיו שולחים גלויות הביתה, זו היתה, לבטח, הגלויה הפופולרית ביותר מהנקודה המצולמת ביותר בעמק ואולי בטיצ'ינו בכלל. זה היה הרגע בו הרגשתי כמי שחיפשה אתונות ומצאה מלוכה. עוד סגירת מעגל כי באותו טיול, לפני שנים, בוטל היעד הזה בשל גשמים עזים.
כמה מאות מטרים מכאן, נקבע שיא גינס בקפיצת הבנג'י מהגובה הרב ביותר 220 מ' קיר סכר שיצר אגם מלאכותי וזכה לפרסום בשל הסצנה הפותחת שבו ג'יימס בונד קפץ בסרט Golden Eye.
אני מסתפקת במסלול הליכה קצר בין גבים ויערות ערמונים, אגוזי מלך ועצי מחט ומרגישה כמו ביער מכושף מהאגדות. אחרים בוחרים ברביצה על הסלעים החלקים מסחף מי הנהר השוצפים מאז העידנים הפרה היסטוריים. יש ביניהם המבצעים קפיצות ראווה למים מגובה רב ועדיין צלילתם נראית בבירור בקרקעית. חיצים צהובים מפנים למסלולים קצרים וארוכים בדרגות קושי שונות לצד שלטי אזהרה מפני החלקה, זרמים והיפותרמיה. כשמטפסים כמה עשרות מטרים מהגשר מתגלים בתי הכפר Lavertezzo ומגדל הכנסייה בו קבוע שעון עתיק. באחד הבתים ממנו נשקף נוף המים השוצפים משמש כמסעדה מסורתית שמהווה אבן שואבת למטיילים. אני יושבת לאספרסו סביב שולחן עצום ממדים שנחצב מסלע גרניט לפני אות שנים. עצים עם פירות אדומים שמזכירים תפוחים גדולים ומצלים עלי. אני מבקשת מבעלת המקום רשות לקטוף אחד והיא מסבירה לי שאלו אגוזי ענק לא בשלים. תחושה של רגע בגן עדן. פעמוני הכנסייה מזכירים לי שהאוטובוס צפוי להגיע בכל שעה עגולה.
גשר די סאלטי (Ponte de Salti) שנבנה במאה ה-17 על גשר עתיק בנוי אבן ומקושת ומשני צידיו מראה דרמטי של נהר ורצ'סקה השוצף
אנשים גרים כאן! כפר סולוניו הוא כמו מוזיאון פתוח
בקצה עמק ורצ'סקה, 30 ק"מ מלוקרנו, במקום בו מסתיים הכביש הסלול, האוטובוס שהימרתי עליו עוצר בתחנתו האחרונה, הכפר סולוניו (Sologno) שוכן בגובה 918 מ' מוקף בנוף דרמטי של פסגות מושלגים, יערות עצי מחט, נחלים ומפלים שיוצרים אגמי מים צלולים. ממגרש החניה צועדים מספר דקות למרכז הכפר הסגור לכלי רכב ונראה כמו מוזיאון פתוח של כפר ששופץ ועם זאת, הכפר טובל בירק טבעי ופרחי בר מרהיבים שמוסיפים נופך אותנטי. הרחובות מרוצפים באבנים ללא רבב. הבתים העתיקים מכונים "רוסטיקו" בשל אופי בנייתם הגולמי מאבנים אפורות מסותתות, רובם בני שתי קומות בעלי חלונות קטנים עם תריסי עץ ווילונות תחרה. גגות אבני הצפחה משופעים בשל השלגים, ומרפסות מכלונסאות עץ. מהארובות מיתמר עשן גם בקיץ. בחצרות אדניות פורחות ופסלי דמויות מגולפות מעץ, הגרסה המקומית לתותם. העוברים והשבים גומעים מים וממלאים בקבוקים מאגני אבן שמותקנים בהם ברזים שמזכירים את הסביל המזרח תיכוני.
כל הכפרים היפהפיים באזור סובלים מנטישת תושבים במהלך המאה העשרים. בקוריפו הקסומה שם נותרו כשנים עשר תושבים (ואולי כבר פחות מזה), הוקם מלון יוקרתי עם מסעדת גורמה שכבר פועל חלקית בבתים המפוזרים אבל יוצר דילמה וחשש שהכפר יאבד מצביונו העממי ויתאים לנופש יוקרתי בלבד. גם כאן בתים רבים נעולים וחלקם משמשים כיום כבתי קיץ. בכל היופי הזה גרים כרגע כתשעים תושבים.
חנויות המזכרות שונות באופיין מאלו שבאתרי תיירות ומוכרות מתוצרת הכפרים ועבודות יד המשמרות את העולם של פעם, ביניהן חנות המרכז לעיבוד צמר טבעי שמייצר חוטים רכים ונעימים למגע בשלל צבעים. בפיאצה שוכן המוזיאון האזורי המשחזר את חיי היום של כפרי האזור ובחזיתו ניצבת מטחנת אבן לקמח תירס לפולנטה.
רחובות סולוניו מרוצפים באבנים ללא רבב. הבתים העתיקים מכונים "רוסטיקו" בשל אופי בנייתם הגולמי מאבנים אפורות מסותתות
מוצרי ערמונים במעדניה בסולוניו
ריזוטו בגרוטו: טעימות מהמטבח הטיצ'ינזי
בין טרק רגוע לשכשוך קצר בגב מים, מתעורר התיאבון וזו הזדמנות טובה להתנסות במטעמי המטבח הטיצ'ינזי המסורתי. ביקרתי בשתי מסעדות המגישות מנות מסורתיות בכפר סולוניו.
גרוטו Grotto – ברבים Grotti – הן מסעדות מסורתיות השוכנות באזורים הכפריים ההררים בבקתות אבן או מערות מלאכותיות חצובות ששימשו, עד לסוף מאה התשע עשרה, כמקומות מפלט לאנשי ההרים והרועים וכמחסנים לשימור התוצרת החקלאית, הגבינות, היין, הבשר והדגים, האורז לריזוטו והתירס לקמח פולנטה. בעבר היו טוחנים את קמח התירס במטחנת אבן ידנית ובוחשים שעה תמימה את העיסה הצהבהבה המוגשת עם גבינה מקומית מותכת.
היום יש בערים מסעדות ותיקות עיצוב מסורתי ומכונות גם הן "גרוטו" ומגישות תפריט המורכב ממנות מסורתיות העושה שימוש בחומרי גלם עונתיים המאפיינים את האזור. ההחמצה הגדולה שלי נבעה מבורות. בכל פעם שישבתי לארוחה בגרוטו או במסעדה בעיר והתעניינתי במנת דג, המליצו לי על דג קרפיונה (carpione pesce) שעורר אצלי זיכרונות מודחקים על קרפיונים ומיהרתי לוותר בנימוס. רק בארוחת הערב האחרונה גיליתי שמדובר בעולם ומלואו של רטבים רעננים וחמצמצים שמבושלים עם דגי אגמים ונהרות טריים ומקורם במתכון העתיק לשימור הדגים.
מטחנת תירס פולנטה
הזמנתי את מנת הפולנטה המותכת בגבינה מקומית והיא היתה הטעימה בחיי או אולי הרגשתי כך כי היום האיר לי פנים
לפני מאות שנים, יערות הערמונים ספקו מזון – מערמונים ועד קמח ערמונים. העצים שמשו להסקה ולמאור בבתים ובכנסיות במעדניות לתיירים הערמונים מככבים. "זה 'נוטלה' מערמונים מצביעה בעלת המעדניה על צנצנת המכילה ממרח כהה ומציעה לי אפילו פסטה מקמח ערמונים חום. מידי שנה, באוקטובר, מתקיים פסטיבל הערמונים באסקונה כשמזג האוויר כבר מתאים למרק מיוחד, מערמונים כמובן.
המסעדות המסורתיות עדיין מקפידות להגיש את יין המרלו האדום, הזן המוביל באזור ב"ווקלינו", כלי חרס אישי. עוד תזכורת לכיבוד למסורת.
Grotto Efra יושבת במיקום מול הנוף הפתוח כשמכל שולחן ניתן לצפות על המפל לה פרודה La Froda, שכדי להגיע אליו יש לחצות גשר בקצה הכפר (יש שילוט ברור לכל המסלולים) ומי המפל נקווים לאגם צלול.
Enoteca Redorta היא מסעדה מסורתית מעדניה ובר יין בניהול משפחתי. לאחר שעברה את מבחן הסלט החתוך טרי, הזמנתי את מנת הפולנטה המותכת בגבינה מקומית והיא היתה הטעימה בחיי או אולי הרגשתי כך כי היום האיר לי פנים.
מגדלים אורז בשוויץ? TERRENI ALLA MAGGIA, חווה אורגנית
כשהתיישבתי על ספסל אבן בכפר העתיק, החלה לתזז סביבי לטאה דקיקה וחיננית. בתוך שניות הצטרפו אליה שלוש נוספות כמו למשחק חיזור. למראית עין. קמתי ממקומי בחשש ואז עברו אב ובנו הקטן שהרגיעו אותי בחיוך בעוד הילד משחק עימן כאילו היו חיות מחמד. בצמד מהלטאות פגשתי שוב על הלוגו של החווה האורגנית הוותיקה בקרבת אגם מאג'ורה בגישה ידידותית לסביבה סמוך לשמורת הטבע באגם מאג'ורה (Maggiore Lago). זו הנקודה הצפונית ביותר באירופה בה מגדלים אורז המשמש לריזוטו. זני תירס בצבעי כחול ואדום מצבעים שונים בשדות אסקונה. החנות אסתטית ומפתה מוצרים בפיתוחים מיוחדים.
בכל העולם עושים יין מרלו אדום אך רק בטיצ'ינו יש מרלו לבן
בכל מקום בעולם, אני מעדיפה לטעום מהיין המקומי (אם יש) כולל בישראל. בתפריטי היין במסעדות בשוויץ נותנים מקום מכובד ליינות צרפתיים, איטלקים וספרדים אבל מומלץ לטעום מאזורי היין השונים ברחבי שוויץ.
האקלים בטיצ'ינו יוצא נשכר מהאלפים החוסמים מפני רוחות קרות מצפון, קרני שמש נעימות ביום, בריזה בלילה ואדמה עשירה במינרלים יוצרים טרואר נפלא עם מובלעות מיקרו אקלים לגידול גפנים. גם לצד האנושי של היצרנים והמגדלים יש משקל בהצלחה זו.
תעשיית היין בט'יצינו עשתה דרך ארוכה עד שהיינות שלה זכו להכרה. המרלו, הזן האדום המוביל בתעשיית היין האזורית, מקורו בבורדו, משם הגיע לאיטליה ובתחילת המאה העשרים כבר נטעו ממנו בטיצ'ינו. בעולם היין המרלו משמש ליין זני וכשחקן חיזוק לטעמים וצבע בבלנדים.
דלאה – יקב ומזקקה Vini e Distillati Angelo Delea
לפני כעשור טעמתי לראשונה היין מרלו לבן (Bianco di Merlot) ומעולם לא שכחתי את טעמו הייחודי. ביקשתי לבקר ביקב שמתגאה במרלו לבן משובח והוזמנתי ליקב בכפר לוזונה Losone על הדרך בין אסקונה ללוקרנו. מטרת הביקור המוצהרת שלי היתה לטעום מהמרלו הלבן אבל כאן, כבר למדנו, אין פשרות וכך ביליתי שלוש שעות בסיור מרתק ברחבי היקב עם הפתעות בדרך וסיימתי בטעימה מודרכת שחשפה עולם של יינות מרתקים.
לעיתים אני נשבית בקסמם של יצרנים קטנים ובספור האישי שמלווה את פועלם למוצר איכותי ובעל ייחוד משלו. אבל קיים גם זן של יזמים בעלי חזון ששואפים לגדולות אך יודעים לשמר את תשוקתם למקצוע. כזה הוא אנג'לו דלאה שהקים את היקב ב-1983 עם גל ייננים צעירים ויצירתיים. בשנות השמונים תעשיית היין בטיצ'ינו חוותה משבר שאיים לחסל את הענף. במרתפי היקבים הצטברו עודפי יין אדום ללא דורש. מהנדס כימיה איטלקי, חשב מחוץ לבקבוק והביא למהפכה ולפתיחת פרק חדש בתולדות ייצור היין כאן. הוא הצליח להפיק יין לבן ממרלו אדום, בתחילה נתקל בהסתייגויות אבל השאר היסטוריה.
מול מכלי הנירוסטה הענקיים בה מתרחשת התסיסה הראשונה, הבחנתי בארגזים עמוסים בפירות ירוקים. המלווה שלי יאן אנדראה, סיפר לי שאלו אגוזים שמפיקים מהם ליקר ביתי ממתכון משפחתי עתיק וסודי. ביום ג'ובני הקדוש קוטפים את האגוזים כשהם ירוקים ורכים כי אז ניתן לחתוך ולגרוס אותם. עד היום מייצרים ייצור ביתי בעונה, ומגישים אותו בגרוטוס – המסעדות המסורתיות בהרים כדיז'סטיף עם סיום הארוחה. באותו רגע אני מבינה שכאן טמון סוד ההצלחה של דלאה: "יין זה אהבת הטבע, המסורת והקפדה על הפרטים", מתמצת אנג'לו דלאה את משנתו. הזיקה למסורת, הכבוד לעבר והשאיפה לחדש ולהיות ממובילי התעשייה מודרנית היא הדרך. זהו יקב שמפיק יינות איכותיים ומעניינים בטכנולוגיות המתקדמות ביותר. מכונת הבקבוק האוטומטית שמבקבקת למעלה מ-4100 בקבוקים בשעה, בניצוחו של עובד אחד בלבד… 600,000 בקבוקים מייצרים כאן מידי שנה.
סדרות של יינות מבעבעים, יינות לבנים ויינות אדומים שחלקם הגדול מתיישן בחביות עץ אלון צרפתי או אמריקאי. טעמו של בעל הבית מכתיב החלפת חביות מידי שנתיים כדי לשמור על ניחוחות העץ ביינות אדומים מורכבים שמתיישנים שנים בחביות.
בייצור יין מרלו אדום משרים את הענבים וקליפותיהם למספר שבועות. בייצור מרלו לבן משרים את הענבים עם הקליפות למספר שעות מבוקר, מפרידים בעדינות ומסננים מהקליפות לפני ההתססה. טעמתי אפילו מרלו לבן שעבר יישון בחבית. על נייר לבן צבעו של היין נראה שקוף עם השתקפות ירקרקה.
יקב דלאה
מכונת ביקבוק
אגוזים ביקב דלאה
אתר Chiar di Luna Bianco di Merlot Ticino DOC
פסולת הענבים קליפות מנוצלת לזיקוק גראפה ולייצור חומץ בלסמי שני מוצרים שמבוססים על ידע מצפון איטליה.
האב ושני בניו כבר עובדים על המיזם הבא ונדמה לי שאני שומעת את המילה "ג'ין" מהדהדת ליד המזקקה.
חוויה חושית בפסטיבל הג'אז באסקונה
משעת בין הערביים ועד השעות הקטנות נמשך פסטיבל הג'אז השנתי המתקיים במסגרת מיזמי ברית ערים תאומות אסקונה – ניו אורלינס נמשך עשרה ימים. על הבמות שהוקמו ברחבי העיירה, לאורך הטיילת, בסמטאות העיר העתיקה ובגינותיהן של המסעדות מוסיקאים מניו אורלינס ומעולם הג'אז בכלל. ברחובות מנגנים צמדים בצעדיהם הראשונים בקריירה ומקוים שאיזה מפיק יגלה בהם עניין. מוסיקאים עושים דרכם לפני או אחרי ההופעה נושאים ציוד וכלי נגינה. מידי ערב מתקיימת תהלוכה ססגונית ורועשת, מעין הומאז' למרדי גרא. בשעות היום ניתן לקחת חלק בסדנאות חינם בהנחיית המוסיקאים.
האווירה החמימה והלא פורמלית יוצרת תחושה של אינטימיות בין האמנים לקהל ולעיתים אני מסתכלת להם בעיניים ומרגישה שהם שרים ומנגנים לי באופן אישי. "אם שעועית אדומה ואורז יכלו לשיר הם היו נשמעים כמו אריקה פולס", כך הגדירו את קולה האדיר של זמרת הנשמה אריקה פולס (Erica (Falls שנולדה למשפחה המקורבת לעולם המוסיקה בניו אורלינס. בבמה ממול מהלך עלי קסם ההרכב של פלוריאן הארץ' הבסיסט של Flo & Fauna הגרמנית מקצהו השני של מנעד סגנונות הג'ז, מנגן בווירטואוזיות פאנק ג'ז שקשה להינתק ממנו.
—————————–
מידע שימושי
טיפ: האפליקציה של חברת הרכבות השוויצרית בשילוב Google Maps היו לי לעזר בתכנון המסלול היומי ששילב טיולים רגליים בנסיעות ברכבות ובאוטובוסים מקומיים הנגישים לכל יעד נידח וראויים לפרס היעילות והאדיבות. כל תייר זכאי לקבל לשימוש חופשי בתחבורה ציבורית Ticino ticket. אם מטיילים גם ברחבי שוויץ כדאי לשקול רכישת Swiss Travel Pass.
איך מגיעים? ממילאנו ברכב או מציריך ברכבת ל-Belinzone
מידע מפורט והצעות לפעילויות www.ticino.ch
יקב דלאה סיור מרתק ביקב, במוזיאון, בחדר הבלסמי ובמזקקה טעימה מודרכת כשעתיים וחצי, לקבוצות עד 15 משתתפים בתשלום www.delea.ch