טיפוס הרים – המסע לכיבוש הפסגה

במזג אויר בהיר הפיצוי הוא עצום. עוד לפני שיא החוויה של חדוות הכיבוש מזומנים למטפס מראות נוף עוצרי נשימה. משטחי השלג יוצרים תחושה נדירה של ניקיון בתולי, החללים הכחולים בקרחונים ונטיפי הקרח בפתחיהם משווים לחוויה כולה אופי של מיסתורין. הנופים שבהם שקוע המטפס והמבט ממרומי הפיסגה משכרים, ממכרים ומשכיחים ממנו את הבלי העולם. אם השמש זורחת והפסגות בולטות מעל משטח של ענני פוך לבנים, אפוף המטפס בתחושה שמיימית וחש ניתוק מוחלט מהארץ. כל זה, עד שיעמיס עליו שוב את התרמיל ויחזור לסבלותיו.

בשוויץ הכרתי סוג אחר של מטפסים מקצועיים, כאלה הקשורים קשר אמיץ לסביבה שבה נולדו, ואין להם עניין לכבוש פסגות על פני הגלובוס. הם שמחים להתפרנס מהובלת תיירים אלפיניסטים חובבים בהרים "שלהם", ואפילו לא מתעניינים מחוזות אחרים בארצם. אחד מהם, רנה רוך, הפועל בעיקר באיזור ברנינה (BERNINA), לא רק שלא טיפס מעולם על הרי המונבלאן, האייגר והמטרהורן, אלא גם נותר אדיש כשתיארתי בפניו בהתלהבות את הפסגות הנפלאות הללו. אבל רנה, לעומת כובשי הפסגות, מכיר כל צמח ובעל חיים בהרים "שלו". הוא יודע להבדיל בין הסלעים השונים, וכשנפגשנו היה מודאג מתוכניות פיתוח שאיימו על שלמות האיזור. הוא השתתף אפילו בהפגנה נגד התוכנית להטיית נהר לטובת מפעל הידרואלקטרי. נכון, הוא עסוק בהגנה, ואינו מכיר את חדוות הכיבוש, אבל יש לו זיקה וזהות ברורים במרחב ששייך לו, ושהוא שייך אליו.

מחנה החיפושים מספר אחד של המשלחת בהרי פאמיר

אסון פאמיר
ב-13 ביולי 1990, התרחש האסון הגדול ביותר בתולדות האלפיניזם. באסון זה קיפחו את חייהם כחמישים מטפסי הרים בני לאומים שונים, ובהם גם ארבעה ישראלים: בני אגור, דבי מלי, גבי מנובלא, ויוקי פרג ז"ל, חברי המועדון האלפיני הישראלי. האסון אירע כתוצאה מרעידת אדמה שגרמה להתמוטטות גושי קרח גדולים ולמפולות שלגים. אלה כיסו עמק קטן בגובה 5,200 מטר, שבו חנו המטפסים בדרכם לפיסגת לנין (7,200 מטר) שברכס פאמיר, הגבוה ברכסי ברית המועצות.

החיפושים אחר ניצולים בהרי פאמיר נמשכו 26 ימים. לקחו בהם חלק עשרות רבות של אלפיניסטים רוסיים עתירי ניסיון, ואנו שבעה ישראלים, במשלחת מטעם המשפחות והמועדון האלפיני הישראלי. ביום הראשון לחיפושים אותרו שני ניצולים פצועים ושלוש גופות. כל הייתר הם עדיין בבחינת נעדרים. אתר המחנה נבדק ביסודיות באמצעים שונים, ותעלות נחצבו בשלג ובקרח, אך מאומה לא נמצא. העמק הקטן משתפל אל קרחון תלול המבוקע לבקיעים (קראוואסים) רבים ועמוקים. סמוך לשפתו התגלו מספר חפצים ופרטי לבוש. נמוך יותר, בין הבקיעים, נמצאו חפצים נוספים. נראה איפוא כי המחנה לא נקבר עקב המפולת באתרו, אלא נגרף אל הקרחון התלול, ויושביו, על מרבית ציודם, נסחפו אל הבקיעים העמוקים.

איש לא ידע אל נכון מה עומקם של הבקיעים. יודעי דבר טענו שחלקם מגיע בוודאי לעומק של 100-50 מטר ואולי יותר. בדיקתם של הבקיעים הללו היתה כרוכה בסכנת נפשות. גושי הקרח סביב להם לא היו יציבים, ובפתחיהם ניתלו על בלימה נטיפי קרח כבדים חדים ככידונים, שאיימו ליפול על היורד פנימה ולפלח אותו. למרות כל זאת ירדו כמה מן האמיצים והמיומנים שבאלפיניסטים הרוסיים כדי לבדוק חלק מן הבקיעים. הם מיהרו לצאת, ולאחר שהצטלבו והודו לאל (כולם כמובן אתאיסטים גמורים) שיצאו בשלום, דיווחו כי בדיקת הבקיעים, מלבד היותה מסוכנת ביותר, אינה ניתנת למיצוי, משום שגושי שלג וקרח מהמפולת, וכן שלג שירד לאחר מכן יצרו סתימות חלקיות המונעות מעבר ומעלימות את התחתית. ההכרה בחוסר הסיכוי למצוא את הנעדרים היתה קשה. אין פלא שגם כאשר התבררה תמונת המצב לאשורה והחיפושים מוצו למעשה, קשה היה להינתק מההר ומהקבורים בו. ימי החיפושים האחרונים התנהלו בכוח הרגש ולא מטעם ההיגיון.

אחד הבקיעים באתר פאמיר

הסטטיסטיקה מלמדת שרכס פאמיר תובע בכל שנה מספר קורבנות מבין המטפסים על מורדותיו. נכון שניסיון, מיומנות ושיקול דעת מגדילים את סיכויי ההישרדות, אך מפולות עיוורות דוגמת זו, שאינן מבחינות בין טירון לרב אמן, אינן נדירות. אלפיניסטים, ככל שהם מנוסים יותר, יודעים יותר כי בסופו של דבר הישרדותם היא עניין של הסתברות.

כוחות לא שקולים
שתי שאלות חוזרות על עצמן לאחר כל אסון. האחת ספציפית: האם ניתן היה למנוע אותו? והשניה כללית יותר: מדוע לוקחים על עצמם בני אדם סיכונים שאין בהם צורך קיומי? בכיבוש קרחונים ופסגות מושלגות, כמו גם בפעילויות אחרות שיש בהן מניע הרפתקני, שתי השאלות אחוזות זו בזו, ושורשן הוא בטבע האדם. משמעות הסיכון היא סיכוי לאסון, ומהות ההרפתקה היא ההתמודדות עם הסיכוי הזה. משום כך השאלה הנוספת, האם ניתן להקטין את הסיכונים בהרפתקה, אינה נראית רלוונטית, שכן בכל אדם טבוע יצר קיום, והרפתקנים אינם מתאבדים. הואיל ואי אפשר לרסן את איתני הטבע, עדיף אולי לעודד את יצר הקיום של המטפסים בעזרת הסברה וחינוך. אם יצליח מהלך זה, יפעל יצר הקיום כדי לשכנע את בעליו להכין עצמו כמיטב יכולתו להתמודדות הבלתי שקולה עם איתני הטבע, העלולים להפתיעו כשהוא מתפרץ למגרש הביתי שלהם.

בוגרי הרפתקאות, שבמהלך הרפתקאותיהם נעשו מודעים ליצר הקיום, שואפים מדרך הטבע לשכלל את כושר ההישרדות שלהם על ידי אימון, הצטיידות נכונה, ריסון הפזיזות, וייתר שיקול דעת. אחרים מרחיקים לכת ומוותרים על מצבים שבהם הם עלולים למצוא עצמם כשידם על התחתונה מול איתני הטבע. הם פונים, למשל, לטיפוס צוקים מתחת לקו השלג. אלה החשופים במידה רבה לסיכונים הם "הבלתי מודעים", כלומר בלתי מנוסים, שיצר הקיום שלהם עדיין לא נאלץ להקים קול זעקה. חשופים אף יותר מ"הבלתי מודעים", הם ה"בלתי רוצים לדעת", אנשי ה"יהיה בסדר". אחדים מהם קיפחו בעבר את חייהם בקרחונים, נעולים בסנדלים ולבושים מכנסיים קצרים. את אנשי המיגזר הזה אפשר בדרך כלל לפגוש בשלב מוקדם יותר, גולשים בחבלים בקניוני מדבר יהודה, בסביבה רגועה ובלתי עוינת, שמחים וטובי לב על שחסכו את דמי הלימוד. רובם נשארים שמחים וטובי לב לפחות עד להימור הבא. ישנם גם כאלה שמתוך הונאה עצמית מצייתים ליצר ההרפתקנות המקנן בהם, כאילו הם ממלאים אחר מצווה דתית ומצטטים את "קום והתהלך בה", ולמעשה הם נכשלים ב"ונשמרתם לנפשותיכם" ו"בפיקוח נפש". הם מצוידים בתפילת הדרך במקום באמצעי ניווט ובכמות נאותה של מים.

אלי רז כפי שצילם את עצמו במהלך החיפושים בפאמיר

זרימת הסלע
בוגרי הרפתקאות נעשים כאמור מודעים ליצר הקיום, והם צריכים להחליט האם לשכלל את כושר ההישרדות שלהם לקראת ההרפתקה הבאה או להימנע ממנה. סופת שלגים עזה שנקלעתי אליה ב-1982, אי שם באלפים הצרפתיים, גרמה לי להחליט לוותר על אותם מצבים שבהם אני עלול למצוא עצמי בנחיתות מול איתני הטבע. תחביבי העיקרי מאז הוא טיפוס צוקים. אני אוהב לזרום עם הסלע, ולא מתייחס אליו במונחים של כיבוש. איתני הטבע לא מתנכלים לי, ורק בי תלוי הדבר אם יקרה לי משהו על הצוק. איני חש כל צורך או רצון להתמודד עם סביבתי, אך כבר נאלצתי, לצערי, לצאת למאבקים על הגנתה מפני אלה שאינם מבינים אותה. ובכל זאת, אני שמח מאוד שזכיתי לחוות את החוויות האדירות בקרחונים ובפסגות המושלגות. ונוכח אסון פאמיר – אני שמח שחדלתי בזמן.

בפאמיר היינו חשופים במידה מסוימת לסכנה בעמק שבו עבדנו, שכן עדיין היו תלויים מעליו על בלימה מסות של קרח שלא נפלו משום מה במפולת, ובמסלול תנועתנו לא חסרו בקיעים. גם רעידות האדמה, שידוע כי הן מופיעות בסדרות, עלולות היו להתחדש (אף כי המאוחרות בדרך כלל חלשות מהראשונה). אפשר איפוא לטעון כי לקחנו על עצמנו באופן הרפתקני סיכונים שאין בהם צורך קיומי. אלא שההתמודדות שלנו לא היתה עם הסיכוי להתרחשותו של אסון, שהיא מהות ההרפתקה, אלא עם חוסר הסיכוי למצוא את הנעדרים.

תפיסתי בסוגיית ההרפתקה היא שהמניע הוא הקובע אם המעשה הוא הרפתקני או לא. תפיסה זו מאפשרת לי, כחבר בצוות החילוץ של מדבר יהודה, לחרוג בשעת הצורך מהשלווה שבטיפוס הצוקים ולסייע באיתור נעדרים. המטרה במסגרת זו היא להושיט עזרה לאנשים שנקלעו למצבי מצוקה, והיא כרוכה לעיתים במבצעים הרפתקניים.

אולם גם במצבים מעין אלה, כאשר המניע אינו הרפתקני, אסור לדעתי להיסחף מעבר לגבול שקובעים יחסי הסיכון מול הסיכוי, והמושפעים על ידי השטח, האמצעים והמיומנות. בפאמיר שורטט עבורנו הגבול הזה על שפת הבקיעים העמוקים. האלפיניסטים הלנינגרדיים המיומנים יותר, אלה שירדו למטה הם שקבעו אותו, אי שם בתוך הבקיעים עצמם.