טיפוס הרים באלפים: לונה פארק לילדים גדולים

פסגות בגובה בני אדם
לאחר שעמד האדם על דעתו, קצת אחרי שעמד על רגליו, הוא הרים את עיניו אל ההרים וחיפש עליהם את אלוהיו. העולם הקדום ראה בהרים את המקום שבו נפגשים שמים וארץ, היכן שיורדת חוכמת היקום אלינו, בני התמותה. עבור רבות מן הדתות והאמונות, ההרים הם המקומות הקדושים ביותר עלי אדמות; התפללו לעברם, עלו אליהם לרגל ובדרך הקריבו קורבנות, הקיפו אותם וייסדו לידם בתי מקדש – אך הפסגה נותרה בדרך כלל לאלים בלבד.
בן תרבות המערב המודרנית ראה את הדברים אחרת. כשהוא הביט אל ההרים, הוא חיפש מיד דרך להניף עליהם דגל. פקאר ובלמה טיפסו לפסגת המון־בלאן כדי לזכות בתהילה ובפרס כספי, שהבטיח פרופסור מאוניברסיטת ז'נבה לאדם הראשון שיעמוד על ראש ההר הגבוה ביותר באלפים. הצלחתם עוררה התרגשות רבה ברחבי אירופה, והיא נחשבת לרגע לידתו של טיפוס ההרים המודרני. הם פרצו את הדרך לראייה חדשה של ההרים – מקום ארצי, אפשרי לבני אדם – שהפכה את האלפים לאתר התיירות מהגדולים בעולם, חוללה מהפכה כלכלית דרמטית בכל האיזור והביאה לשינוי בתפיסת תרבות הפנאי של רבים.
בלמה ופקאר ירדו מן ההר, הלכו לז'נבה לקבל את הכסף ויותר לא דיברו זה עם זה. אבל הם שימשו מופת לאחרים שהתחילו להגיע מדי קיץ לשאמוני (Chamonix) כדי לנסות לטפס על ההר. אט־אט הפכו הזרים הללו לחיזיון נפוץ בכפר הקטן. בהתחלה, רוב המבקרים היו בריטים, הרבה מהם משכבת האצולה ובעלי מקצועות חופשיים; אנשים שהיו עשירים דיים לצאת לחופשות ארוכות ולבזבז את כספם על טיפוס הרים.
לאחר שנכבשה פסגת המון־בלאן החל מירוץ אל ראשיהם של הרים אחרים, וב־100 השנים הבאות חדר לליבו של הרכס זרם גדל והולך של מטפסים. טכניקת הטיפוס השתפרה, פותח ציוד טיפוס חדשני ונצבר ניסיון רב. במקביל, ובקצב גדל והולך, הגיעו אל האלפים תיירים שלא על מנת לטפס לפסגות, אלא כדי לערוך טיולים רגליים בנוף הקסום ובאוויר הצלול. כפרים קטנים כדוגמת שאמוני בצרפת, צרמט (Zermatt) בשווייץ וקורמייר (Courmayeur) באיטליה היו לאתרי נופש פופולריים, שפירנסו את התושבים המקומיים העניים.
ב־1857 הוקם המועדון האלפיני הראשון (The Alpin Club), ומכיוון שהיה היחיד לא מצאו חבריו לנכון לציין שהוא בריטי. חברי המועדון האלפיני הם שפתחו את הדלת אל ההרים, ורוב הפעילות באלפים בשנים אלה היתה שלהם. הסיבה לכך פשוטה: אנגליה היתה אז המעצמה העשירה בעולם, ורק בה היתה שכבה רחבה של אנשים עם ממון ופנאי מספיקים.
המטפסים האנגלים שחזרו אל האלפים מדי שנה נעזרו בסבלים ובמורי דרך מקומיים, ממש כפי שהיום נעזרות משלחות טיפוס בהימלאיה בבני שבט השרפה. האזורים הגבוהים של האלפים היו טריטוריות בלתי מוכרות, והטיפוס עליהם היה כרוך בהליכה ממושכת ובבעיות לוגיסטיות קשות. מטפס אנגלי יחיד היה יוצא אל ההרים מלווה בשניים־שלושה סבלים או פרדות, טבח ומורה דרך, שהיה בדרך כלל גם מטפס איתו אל הפסגה.
עד 1865 היה טיפוס ההרים נחלתם של אנשים מעטים. הציבור הרחב לא התעניין או לא הבין את העיסוק הזה, ורק אירוע כמו כיבוש פסגת המון־בלאן הצליח להצית את דמיונו. כל זה השתנה עם כיבוש המטרהורן (Matterhorn).

אסון על המטרהורן
ב־1865 היה המטרהורן האחרון בהרי האלפים שטרם נכבש, ונחשב הפרס הגדול ביותר אחרי המון־בלאן. ההר, שפסגתו מתנשאת ל־4,478 מטרים, ניצב בגבול שבין איטליה לשווייץ, והוא ההר היפה והמרשים ביותר באלפים. צורתו כקרן תלולה עם ארבעה רכסים צרים, ואין שום דרך קלה לפסגתו.
במירוץ לפסגת ההר השתתפו שניים: ז'אן קרל  (Jean Carrel), צייד ואיכר שעבד גם כמורה דרך, ואדוארד ווימפר (Whymper), מטפס אנגלי צעיר אמנם אבל בעל ניסיון רב. במשך שלוש שנים ניסו השניים, יחד ולחוד, לטפס על ההר כמה פעמים. הם לא הצליחו. בקיץ 1865 הגיע ווימפר לאיזור פעם נוספת ושכר שוב את קרל כמורה דרך, מאחר שראה בו פרטנר מושלם לטיפוס.
השניים המתינו בצרמט למזג אוויר שיאפשר להם לצאת לדרך, ולאחר שלושה ימים אמר קרל שיש לו התחייבויות קודמות ונעלם. ווימפר לא השתכנע ושלח את אחד מאנשיו לבלוש אחריו. כמה ימים אחר כך חזר המרגל וסיפר לווימפר שקרל אמנם אירגן קבוצה של מטפסים, וכי הוא יוצא לטפס על ההר מצידו האיטלקי.
ווימפר, בתגובה, הצליח לשכנע כמה מטפסים שישתפו איתו פעולה, וכך הם יצאו – שבעה אנשים – לעבר פסגת המטרהורן, מצידו השוויצרי. בעודו עושה את צעדיו האחרונים לפני הפסגה, חיפש ווימפר עדויות לנוכחותם של קרל וקבוצתו. השלג על הפסגה היה נקי מעקבות. מעודד מהעדר העקבות הלך ווימפר לצידה האיטלקי של הפסגה. שם ראה, כ־300 מטרים מתחת לפסגה, את קבוצת האיטלקים על מצוק סלע תלול, שהיה המכשול האחרון בדרכם. ווימפר וחבריו צעקו אליהם והתגרו בהם על ידי דרדור אבנים לעברם. האיטלקים הביטו למעלה מאוכזבים, הסתובבו והתחילו לרדת.
כמה דקות לאחר מכן החלה הקבוצה לרדת מהפסגה, כשכולם קשורים בחבל. לאחר כעשר דקות איבד הראשון את אחיזתו בהר והידרדר למטה. הנפילה שלו גרמה לתגובת שרשרת, ושלושה נוספים נשמטו ונפלו אל מורדות ההר. לווימפר ולשני מטפסים נוספים שיחק המזל: החבל שחיבר אותם עם האחרים נקרע וכך הם נותרו חיים.
לאחר המקרה הזה לא חזר ווימפר לטפס, אף כי המשיך לטייל בעולם. קרל, לעומתו, טיפס על המטרהורן, מצידו האיטלקי, כבר שבוע לאחר האסון והיה למדריך המבוקש ביותר באלפים. הוא טיפס על ההר פעמים רבות ולבסוף מת מדום לב, ממש למרגלותיו.
האסון על המטרהורן היה התאונה המתועדת הראשונה בטיפוס ועוררה ויכוח, החוזר בכל פעם שמתרחשת תאונה גדולה דיה להסעיר את הציבור. עיתונים רבים בעולם עסקו בטרגדיה שאירעה על המטרהורן, ושוב ושוב עלתה השאלה אם לאסור את העיסוק המוזר והמסוכן הזה; וככל שרבו הכתבות, כך גבר זרם האנשים שהסיפור הצית את דמיונם ושלח אותם אל ההרים.

רכבת ההרים ומגלשי הסקי הראשונים
בסוף המאה ה־19 היו האלפים יעד תיירותי פופולרי למדי. לאנגלים, שהמשיכו להגיע במספרים גדלים והולכים, הצטרפו בני המעמד הבינוני־גבוה מערי אירופה הגדולות, ומטפסים צרפתים, איטלקים וגרמנים לקחו את ההגמוניה מן הראשונים. החקלאות המשיכה להיות מקור הפרנסה העיקרי של תושבי האיזור, אבל הכסף שהביאו המבקרים החל לתת את אותותיו.
בשנת 1905 נראו באלפים בראשונה מגלשי הסקי. הרפתקן צרפתי שחזר מצפון סקנדינביה הביא איתו זוג מגלשיים, והתחיל לגלוש איתם באיזור שאמוני. שלוש שנים אחר כך כבר התקיימה באלפים תחרות הסקי הראשונה, וב־1924 התקיימה בשאמוני אולימפיאדת החורף הראשונה.
מספר המבקרים עדיין לא היה גדול במיוחד. לא רבים יכלו אז להרשות לעצמם לצאת לחופשה ולנסוע להרים, אבל זרם האנשים הלך וגדל והסקי הפך גם את החורף לעונת תיירות. ריבוי המבקרים הצדיק השקעות גדולות בפיתוח, וב־1910 נבנתה רכבת ההרים הראשונה באלפים. קטר קיטור משך שני קרונות קטנים לאורך מסלול של חמישה קילומטרים והעלה תיירים לקרחון "ים הקרח" (Glace Mer de) שמעל שאמוני. מערכת של בקתות נבנתה בעומק ההרים על ידי מועדונים אלפיניים כדי לספק שירות לחבריהם, ואט־אט חדרו אצבעות ראשונות של בנייה ופיתוח לליבם של ההרים.
התקופה שבין שתי מלחמות העולם הפכה את האלפים, ובעיקר את איזור המון־בלאן, לאתר תיירות של ממש. רכבלים ראשונים נבנו בסוף שנות השלושים. עד אז אנשים נהגו לגלוש בעיקר במישור; הופעת ציוד הסקי לגלישה במורד והקמת מעליות נתנו את הדחיפה שהטביעה על הרכס את חותם התיירות.
במקביל, המשיך להתפתח טיפוס ההרים, ואנשים הצליחו לעלות במסלולים שנחשבו עד אז בלתי אפשריים. איטלקים טיפסו על מצוקים אנכיים של מאות מטרים בדולומיטים, ובאלפים המערביים טיפסו על מסלולי שלג וקרח תלולים ומסוכנים. הטיפוס נעשה פופולרי עד כדי כך שבשנת 1936 הציב היטלר אתגר למטפסים הגרמנים – להיות הראשונים שיצליחו לטפס במסלול שנחשב אז כקשה ביותר באלפים, הקיר הצפוני של האייגר (Eiger).
הבום הגדול באמת הגיע אל האלפים בתחילת שנות השישים. הפעם המהפכה לא היתה בהופעתו של שיגעון חדש, אלא במספרים. התפתחות התיירות בעולם המערבי בכלל הביאה לשיטפון של מבקרים גם באלפים, ורבים פשוט נסעו בכבישים ההרריים, עצרו לביקור קצר בכל אתר והמשיכו הלאה.

נישואים וגירושים בעמק שאמוני
המספר העצום של המבקרים והצורך לספק להם שעשועים הביאו לפיתוח מסיבי. כמה מאתרי הסקי הפכו לרשת סבוכה של מעליות רכבל ומסלולים כבושים. עשרות בתי מלון ובתי הארחה צצו בכל פינה כמעט, ורשת הכבישים והרכבות הלכה והסתעפה. הכסף נשפך לקופות האתרים הפופולריים, החקלאות נעלמה והשדות הפכו לנדל"ן. אתרי הסקי – כפרים עניים ומבודדים עד אז – הפכו בתוך זמן קצר לאתרי הנופש היוקרתיים ביותר באירופה ומשכו אליהם תושבים, משקיעים ותיירים.
היום מתמודדים תושבי האיזור עם בעיות אקולוגיות קשות. מספר התיירים וצפיפות האוכלוסין נוגסים באזורים החופשיים עדיין מפיתוח. בהמשך לבנייה ולתיירות, הוקמה באלפים מערכת של סכרים לייצור חשמל ונבנתה מערכת מרשימה של כבישים, מנהרות וגשרים. אזורים מסוימים הוכרזו שמורות טבע, אך לגבי מקומות אחרים זה כבר מאוחר מדי. האלפים הם עתה מקום נוח לצאת ולבלות בו. אפשר לטפס, לגלוש, לרחף במצנחים ולטייל, אבל תחושת ההרפתקה בשטח פראי איננה עוד.
לפני שלוש שנים צילמתי את האשה הזקנה ביותר בעמק שאמוני. בגיל 96 היא חיה בכפר לטור (Letour) בבית שבו נולדה. לטור הוא הכפר הגבוה ביותר בעמק, והוא אחד המקומות המושלגים ביותר בצרפת. יותר משישה מטרים שלג נוחתים מדי חורף על הכפר וקוברים את בתי התושבים לחודשים ארוכים מתחת למעטה הלבן.
נכנסנו אל תוך בית עץ של שתי קומות. אור צהוב חיוור האיר את הקירות הכהים. ברצפת הקומה השנייה תמכה קורת עץ כבדה, ועליה היה חרות תאריך בניית הבית – 1847. הזקנה ישבה על כיסא בחדר השינה וקראה ספר. טלוויזיה היא לא הכניסה לביתה, ובחיוך אמרה שכנראה כבר לא תכניס.
תושבי הכפר, סיפרה האשה בת ה־96, נהגו לאסוף את האפר מהתנורים שחיממו אותם במשך החורף, ועם בוא האביב היו מפזרים אותו על השלג, כדי שיימס מהר יותר וכך יתאפשר להם להספיק לגדל יבול אחד של תפוחי אדמה. עד שהגיעו הטיילים ואנשי הסקי להרים, היו החורפים ארוכים ומבודדים. שלג כבד ומפולות חסמו את הקשר עם הכפרים האחרים במשך שבועות רצופים, ולא פעם שרר בכפר רעב. "היום", אמרה הזקנה מלטור, "כולם בעמק הזה רוצים רק דבר אחד – כסף. ארבעה מתוך תשעת ילדי התחתנו עם אנשים מהעמק, וכולם התגרשו. רק אלה שהתחתנו עם אנשים מבחוץ נותרו נשואים. הכסף והתיירים סובבו לכולם את הראש".