תפריט עמוד

טייוואן – עונת החגים

שתפו:

עשרות, מאות ואלפי פנסים צבעוניים קישטו את רחובות טייפה, בירת טייוואן. ביקור בעונת החגים הטייוואנית, שמתחילה בראש השנה הסיני ומסתיימת בחג הפנסים, מלמד דבר או שניים על היחסים עם סין

עודכן 27.5.18

צעדנו כבר יותר משעה בתוך הנהר האנושי שזרם לאורך השדרות הרחבות, והפנסים לא נגמרו. עשרות, מאות, אלפי פנסים צבעוניים, מוארים וענקיים קישטו את השדרות הרחבות במרכז העיר טייפה (Taipei), בירת טייוואן (Taiwan). זה היה הערב האחרון של חג הפנסים, וכולם רצו להספיק לראות את התצוגה.
זה לצד זה נצנצו, הבהבו והבליחו פנסים של אלים, קיסרים ודמויות קסומות מהמיתולוגיה הסינית ליד פנס חללית ופנס מחשב, שייצגו את הטכנולוגיה הטייוואנית המתקדמת; פנסים של יונקים וצמחים, אלמוגים ודגים וכריש חושף שיניים הדגימו את נפלאות עולם הטבע, ובמחלקת הדתות והתרבויות התחכך פנס בודהא שכם בשכם בפנס ישו. לצידם ניצבו בגאון גיבורי האפוס הסיני

זה לצד זה נצנצו פנסים של אלים, קיסרים ודמויות קסומות מהמיתולוגיה הסינית ליד פנס חללית ופנס מחשב, שייצגו את הטכנולוגיה הטייוואנית המתקדמת

הקלאסי מהמאה ה־16 "המסע אל המערב", מסע מיתולוגי שעניינו הבאת כתבים בודהיסטיים לסין, ואחריהם מי אם לא מיודעינו שלגיה ושבעת הגמדים, ועוד בגרסת וולט דיסני.
רוכלי המעדנים הכריזו על מרכולתם: טופו מטוגן, כופתאות דים סאם מאודות ושיפודים קטנים על האש. הרמקולים של לשכות המידע הודיעו על ארנקים שנמצאו ועל ילדים שהלכו לאיבוד. צעירים וצעירות התגודדו בקבוצות והפריחו זיקוקים. כמקובל בטייוואן, למרות הצפיפות, הרעש והבלגן העליז, אף אחד לא דחף, לא צעק, לא קילל.
מרבית החוגגים היו משפחות עם ילדים, שאחזו בפנסי נייר צבעוניים. הדגמים המובילים בתעשיית הפנסים היו דמויות מסדרות טלוויזיה אהובות, במיוחד הפוקימונים, אבל הסוסים הם אלה שכיכבו: סוסים זוהרים, סוסים דוהרים, סוסים מכונפים. בכיכר המרכזית עמד פנס סוס ענקי, שהואר בלילה בשלל צבעים שהתחלפו לפי קצבה של מוזיקת הרקע. הסוס הוא הסמל המרכזי של החגיגות משום שהשנה, 2002, היא שנת הסוס לפי לוח השנה הסיני.

קבוצת ילדי גן בחג הפנסים. הדגם המוביל השנה הוא פנס בצורת סוס, לכבוד שנת הסוס

בעיני, המישמש הזה היה ביטוי נאמן לרוחה של טייוואן המודרנית. תערובת שובת לב של ישן וחדש, מסורתיות ומודרניות, סובלנות דתית ותרבותית, קשר עמוק לתרבות הסינית הקלאסית ופתיחות גדולה למערב. הדו קיום בין האלים ובין המחשבים והחלליות הזכיר לי מספרה אופנתית שנתקלתי בה בטייפה.
בכניסה למספרה, בין מגדלי משרדים גבוהים של אלומיניום וזכוכית, חנויות מותגים אופנתיות ושלטי פרסומת למוצרי צריכה, עמדו הספר וצמד עוזרותיו -בחור צעיר במכנסי עור הדוקים ותסרוקת קוצים עם ג'ל ושתי צעירות במיני, נעלי פלטפורמה ושיער קצוץ צבוע בכתום – וביצעו טקס של שריפת "כסף רוחות", כדי להביא מזל טוב לעסקים. ליד מתקן השריפה עמד מזבח מאולתר – שולחן מתקפל ועליו נרות, קטורת ופירות צבעוניים בצלחת, מנחה לרוחות. לא נדיר לראות מתקנים כאלה בפתחם של מסעדות, חנויות ובתי עסק מסוגים שונים, בשווקים העממיים וגם ברבעים היוקרתיים.

ראש השנה הקטן
חג הפנסים מציין את סוף "עונת החגים" – כשלושה שבועות של אירועים, ארוחות משפחתיות וטקסים, שתחילתם בראש השנה וסופם בחג הפנסים, שנקרא גם "ראש השנה הקטן". החגיגות נמשכות כמה ימים, ובכל מקום חוגגים אחרת.
בערים קטנות ודלות תקציב מוצגים פנסים תוצרת בית שהכינו ילדי בתי ספר. בקַאוֹשֹיוֹנג (Kaohsiung) שבדרום מוצבת תצוגת הפנסים המרהיבה לאורך גדות הנהר, וסירה מוארת שטה על המים הבוהקים בשלל צבעים. בפּינְגְשֹי (Pinghsi

חברי תנועת הפאלון גונג בטייוואן נמנעים מכל קשר עם חבריהם בסין, שהוציאה את התנועה מחוץ לחוק, כדי לא להזיק להם. "הם מסתכנים מספיק גם בלי שייחשדו בזיקה לטייוואן", הם אומרים

) שבצפון חוגגים את חג הפנסים השמימיים: מפריחים לשמים פנסי משאלות ענקיים ויפהפיים שחומר בערה נעוץ בתחתיתם. הפנס מתרומם על זרם האוויר החם שיוצרת הבערה, והוא יכול לשוט בשמים בגובה רב. על גבי פנס הנייר כותבים משאלות לשנה החדשה ומקווים לטוב.
בין החוגגים בפסטיבל הפנסים השמימיים של פּינְגְשֹי היה גם צוות טלוויזיה מסין העממית, המדינה השכנה, שהיחסים איתה מורכבים ומדאיגים עבור מרבית הטייוואנים. בימים עברו – לפני חלוקת סין ב־1949 לסין העממית ולרפובליקה של סין (זה שמה הרשמי של טייוואן) – חגגו את החג בצורה דומה גם בסין. אחרי הכל, זהו חג סיני במקורו. אבל בסין הקומוניסטית דולדלה המסורת במתכוון, וגורלו של חג הפנסים לא היה שונה מזה של אלפי מסורות, מלאכות ומנהגים עתיקים אחרים שהצטמצמו או נעלמו, לעומת טיוואן, שבה הם מתקיימים במלוא תפארתם.
משאלתה של כתבת הטלוויזיה הסינית העממית ביטאה היטב את רוחה של סין החדשה: רייטינג גבוה יותר לתחנה שלה בשנה הבאה עלינו לטובה. עיתונאי קוריאני, שאף הוא כיסה את האירוע, ביקש למצוא אהבה ולהתחתן עוד השנה. אנחנו השתדלנו להיות ייצוגיים וביקשנו (באנגלית) שלום בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט. את משאלותינו הקטנות והאגואיסטיות כתבנו באותיות קטנות, ובעברית.

פנסים בצורת דרקונים סיניים משחקים שחמט, חלק מתצוגת הפנסים המרהיבה של טייפה

הפאלון גונג מרימים ראש
חמש וחצי בבוקר, גן ציבורי בטייפה. על אף השעה המוקדמת, המקום תוסס. קבוצות ובודדים מתרגלים סוגים שונים של מדיטציה וסוגים שונים של טאי צ'י, צ'י ג'ונג, פאלוּן גוֹנג,

בסין הקומוניסטית דולדלה המסורת במתכוון, וגורלו של חג הפנסים לא היה שונה מזה של אלפי מסורות, מלאכות ומנהגים שהצטמצמו או נעלמו. בטייוואן הם מתקיימים במלוא תפארתם

קרטה ומחול. הרוב מבוגרים, אבל יש גם משפחות שמתחילות את היום בתרגול רגוע עם הילדים לפני היציאה לעבודה ולהסעות לבית הספר.
מכל צורות התרגול הללו פאלון גונג (הנקרא גם פאלון דאפה) היא המפורסמת ביותר, שלא בטובתה. במהדורות חדשות בכל העולם הוצגו חיילים סינים גוררים מתרגלי פאלון גונג אל ניידות במהלומות ובאיומי רובים. המתרגלים הסינים עשו פחות או יותר מה שעשו עמיתיהם בפארק בטייפה – תרגילי התעמלות איטיים, מלווים בתרגילי נשימה, הרפיה ומדיטציה – אבל בסין העממית הוצאה תנועת הפאלון גונג מחוץ לחוק ב־1999. לטענת הסינים, זוהי כת מסוכנת לבטחון המדינה. אנשי הפאלון גונג אומרים שמדובר בתנועה רוחנית המתנגדת לאלימות ועקרונותיה הבסיסיים הם אמת, חמלה וסובלנות.

הפרחת "פנסי משאלות", הנקראים גם "פנסים שמימיים", בעיירה פינגשי. מסורת בת כאלפיים שנה, שראשיתה בשימוש בפנסים לתורך איתות צבאי וסופה בחג עממי עליז

הממשלה הסינית איבדה את סבלנותה כשמספר מתרגלי הפאלון גונג עבר את השבעים מיליון אנשים (יותר חברים מאשר במפלגה הקומוניסטית הסינית) והחליטה שהתארגנות בקנה מידה כזה מסוכנת ליציבות המשטר. חברי הפאלון גונג (ובני משפחותיהם, כולל ילדים) נעצרים ונכלאים במחנות ריכוז, מעונים ואף מוצאים להורג. אמנסטי וארגוני זכויות אדם נוספים עומדים לצד אנשי התנועה, סניפים שלה נפתחים בארצות רבות (יש גם סניף ישראלי, שחבריו מרבים להפגין מול שגרירות סין בתל אביב), אבל למתרגלים הסינים זה לא עוזר הרבה.
תרזה צ'ו (ובשמה המקורי, וואן־צ'י צ'ו), עורכת דין כבת ארבעים העובדת כיועצת משפטית בחברה אמריקאית בטייפה, אומרת שחברי תנועת הפאלון גונג בטייוואן נמנעים מכל קשר עם חבריהם בסין, כדי לא להזיק להם. "הם מסתכנים מספיק גם בלי שייחשדו בזיקה לטייוואן", היא אומרת. צ'ו הגיעה אל הפאלון גונג לאחר שבגופה התגלו שבעה גידולים סרטניים. לדבריה, הטיפול הקונבנציונלי לא עזר, אבל תרגול הפאלון גונג סייע להחלמתה. כיום היא בריאה לחלוטין, מתרגלת פאלון גונג נלהבת, פעילה בתנועה ועוסקת בהסברה בהתנדבות.

העולם כולו נגדנו
כמו הישראלים, גם הטייוואנים מתגאים בכך שהם הדמוקרטיה היחידה באזורם. יש יותר מתשעים מפלגות (כולל מפלגה שדוגלת בסיפוח טייוואן לסין), חופש דיבור וחופש עיתונות. אחרי שנים של הגבלות על התקשורת בימי המשטר הצבאי (ראו מסגרת מימין) יש כיום כשבעים עיתונים יומיים, כ־7,000 מגזינים (רובם בענייני בידור ורכילות), עשרה ערוצי חדשות, יותר ממאה תחנות רדיו, רשתות כבלים מקומיות וזרות, וזה עוד בלי להזכיר את האינטרנט: כ־6.7 מיליון גולשים, כמעט שליש מהאוכלוסייה. בסין השכנה, שאוכלוסייתה גדולה פי כמה וכמה, יש רק כעשרה מיליון חשבונות אינטרנט.
דוגמה לדמוקרטיזציה של החברה הטייוואנית יכול לשמש יום זיכרון לאומי המצוין ב־28 בפברואר. בתאריך זה ב־1947 טבחו הכוחות הלאומניים באליטות הטייוואניות. הנושא

קבוצה של חברי פאלון גונג מבצעים תרגילים ומדיטציית בוקר בפארק בטייפה. בטייוואן, בניגוד לסין, נהנים אנשי הפאלון גונג מחופש מלא

נחשב טאבו עד שנות התשעים. רק ב־1992 הוחלט להקים אתר זיכרון לקורבנות הטבח, ורק ב־2001 הונהג יום זיכרון לאומי.
למרות השוני העצום, נוסע ישראלי המשוטט בטייוואן חש מבחינות מסוימות כמו בבית. אנחנו מכירים את התחושה של "ארץ קטנה מוקפת אויבים", גם אם בטייוואן לא מתכוונים ל־22 מדינות אלא ליותר ממיליארד סינים הניצבים מהצד השני של מצרי טייוואן. סין אינה מסתירה את כוונותיה לגבי טייוואן. היא רוצה לספח את "המחוז המורד", והטייוואנים חוששים מפלישה סינית אפשרית בעתיד.
בטייוואן אומרים במרירות שהסיבה העיקרית לתשוקתה של סין להניח את ידה על טייוואן היא יתרות המטבע של המדינה וכלכלתה היציבה. הכלכלה הטייוואנית ביצעה קפיצה מרשימה ממצב של חורבן גמור בתום מלחמת העולם השנייה ומהיותה שם נרדף לסחורה גרועה בשנות השישים של המאה העשרים עד מצבה כיום: יצואנית מצטיינת של היי טק, בעלת תוצר לאומי גולמי של יותר מ־13 אלף דולר לנפש בשנה (לעומת 783 דולר לנפש בסין). לא פלא שטייוואן אינה משתוקקת להתאחד עם סין.

בשנות החמישים שיחק המאבק הבין גושי לטובת טייוואן: סין היתה בת חסותה של ברית

אחד הדברים הראשונים שצריכים ילדים לעשות בערב ראש השנה הוא לקוד בפני אבא ואמא. אחריהם קדים ההורים לפני סבא וסבתא, אז פונה המשפחה כולה לחלוק כבוד לאבות המשפחה

המועצות וטייוואן בת חסותה של ארצות הברית. גם את זה אנחנו מכירים היטב – האמריקאים תמכו פוליטית, סייעו כלכלית והפעילו קשרים באו"ם. אבל הסינים מפעילים לחצים במידה לא קטנה של הצלחה, ומעמדה של טייוואן מתכרסם והולך משנה לשנה.
ב־1971, עם תחילת התחממות היחסים בין ארצות הברית לסין, החלו הקשיים, שגברו עם סיום המלחמה הקרה. ארצות הברית היא עדיין הידידה הגדולה, המספקת לטייוואן נשק רב כמשקל נגד להצטיידות הסינית בנשק, אבל יש המון סינים למכור להם קוקה קולה, וטייוואן מבינה שמוטב לה לגלות הבנה לגבי מה שאינה יכולה למנוע.
מ־1971, אז תפסה סין את מקומה של טייוואן באו"ם, הולך מצבה של האחרונה ומידרדר. אין לה כמעט שגרירויות בעולם, רק משרדים של קשרי מסחר ותרבות, ומדינה אחר מדינה מנתקת את הקשרים הדיפלומטיים עימה, כדי לא להרגיז את הסינים. לכן אין זה מפתיע שגם את הססמה המוּכרת לנו היטב "העולם כולו נגדנו" שמעתי בטייוואן יותר מפעם.

קידה לאבא ואמא

אנחנו מוזמנים לארוחת חג בביתה של משפחת האן באחד הרבעים היוקרתיים של טייפה. גם באזורים כאלה הדירות קטנות למדי במושגים מערביים. טייוואן היא אי קטן, שבו מצטופפים 22 מיליון תושבים על שטח של פחות מ־36 אלף קילומטרים רבועים (בערך פי אחד וחצי משטח ישראל). מצוקת השטח ניכרת.
סביב השולחן העמוס מטעמים יושבים בני המשפחה: פרנק וג'ני האן, שלושת ילדיהם והוריו של פרנק. שמו הסיני של פרנק הוא האן סו קאי; וג'ני היא האן צ'אנג קואיי. מקובל שאלה שעומדים בקשרים עם בני המערב מאמצים להם שם מערבי בנוסף לשם הסיני, כדי להקל על הזרים שאינם מצליחים לבטא את השמות הסיניים כהלכה.
מתיישבים לשולחן. סדר הישיבה אינו מקרי.
בראש השולחן, עם הפנים לפתח, יושיבו

ארוחת חג בבית משפחת האן. בראש השולחן, במקום הישוב ביותר, יושב הסבא. במרכז השולחן פרנק, האב, ג'ני, האם, קמה לרגע מהשולחן. מול הסבא יושבת סבתא

תמיד את האדם המכובד ביותר בחדר, ולו גם יגישו ראשון את האוכל. ההיררכיה ברורה. המכובדים ביותר הם המבוגרים ביותר, סבא וסבתא. הכבוד למבוגרים טבוע עמוק בתרבות הסינית, ושורשיו עוד בפולחן רוחות האבות, מסורתה העתיקה של סין. זהו גם אחד הנדבכים החשובים בתרבות הקונפוציאנית, שהתפשטה מסין ליפן, וייטנאם, קוריאה וכמובן טייוואן. תורתו של הפילוסוף הסיני קונפוציוס (551־479 לפני הספירה) – שהטיפה לנאמנות וכבוד להורים ולשליטים וכן לערכים של צדק, הרמוניה, אנושיות ומוסריות – הפכה בסיס לצורות חשיבה והתנהגות ברחבי אסיה.
ביטוי טקסי לכך אפשר לראות במנהגי השנה החדשה. אחד הדברים הראשונים שצריכים ילדים לעשות  בפרוס השנה החדשה הוא לקוד בפני הוריהם. אחריהם קדים ההורים לפני הסבא והסבתא, אז פונה המשפחה כולה לחלוק כבוד לאבות המשפחה.
קשה לדעת אם הכבוד וההערכה שרוחשים למבוגרים היא הסיבה לכך, אבל אני מתקשה להיזכר במדינה שבה ראיתי כל כך הרבה קשישים מלאי מרץ וחיוניות כמו בטייוואן. הם גודשים בהמוניהם את הגנים הציבוריים בטאי צ'י של בוקר, עולים לאוטובוס ברגל קלה, מטיילים זקופים ברחובות ונראים מצוין.
במבט של אורחת לרגע נראה שהורים בהרבה מדינות היו שמחים להתחלף עם עמיתיהם בטייוואן, אבל עם המודרניזציה מתרופפים קשרי המשפחה המסורתיים, יש עלייה חדה בשיעור הגירושים ומצב הקשישים כבר אינו כשהיה. באופן מסורתי מצופה שהילדים ידאגו להוריהם, והפער בין המסורת להווה יצר בעיות של ביטוח סוציאלי. רק לאחרונה הקימו בטייוואן מערכות רווחה שידאגו לאוכלוסייה המבוגרת.

דים סאם וגלגל ההיסטוריה
אם רוצים, אפשר לראות את משפחת האן כמשל על החברה הטייוואנית. פרנק הוא ממוצא סיני, פקיד במשרד החוץ הטייוואני. אביו הוא סיני, לשעבר חייל בצבאו של צ'יאנג קאי שק, מנהיג הלאומנים, הצד שהפסיד במלחמת האזרחים בסין ב־1949. בעקבות התבוסה נמלט צ'יאנג קאי שק מסין לטייוואן, שהיתה בידיו מאז 1945, ואיתו תומכיו, כמיליון וחצי איש, כ־600 אלף מהם אנשי צבא, שהנהיגו באי שלטון צבאי. אחרי מות צ'יאנג קאי שק, החליף אותו בנו כשליט.
ג'ני, אשתו של פרנק ועקרת בית, היא בת לקבוצה אתנית הנקראת האקה (Hakka). בני ההאקה ידעו רדיפות וגירוש בארץ מולדתם, סין, שם נחשבו נטע זר ואולצו לנדוד ממקום למקום, עד שלפני כמה מאות שנים התיישבו בטייוואן, וכיום הם כ־15 אחוז מהאוכלוסיית המדינה. יש ריכוזי האקה גם בסין, הונג קונג ובמדינות נוספות.

צעירים בטייוואן מתלבשים, מסתפרים, מבלים, שומעים מוזיקה ומתאבזרים בדומה לרוב הצעירים בארצות המערב

בטייוואן יש עוד תשע קבוצות אתניות שחיו במדינה לפני שהסינים הגיעו לאי, ולכל אחת מהן זהות שבטית, מסורת ומאפיינים משלה. המהגרים מסין התבוללו בילידי הארץ, בבני השבטים, במהגרים מתקופות קודמות ובצאצאים משותפים של אלה ואלה ונעשו קבוצה אחת עם מאפיינים משלה, שהיא האומה הטייוואנית של היום.
המשטר הצבאי דיכא את הקבוצות האתניות השונות ביד קשה, במאמץ להפוך את אנשיהן לסינים. נכפה עליהם בידוד בשל האיסור לעזוב את האזורים שבהם התגוררו ונאסר עליהם לדבר בשפתם או לטפח את מסורתם. עכשיו, עם המשטר החדש והיציאה לדמוקרטיה, חוות קבוצות אלה התעוררות לאומית ובעיקר תרבותית. רק ב־1996 נבחר לראשונה נשיא יליד טייוואן בבחירות הדמוקרטיות הראשונות, והשמחה והגאווה רבות. הממשלה משקיעה בהקמת מוזיאונים לתרבות ילידית, מממנת להקות של מחולות עם ומעודדת תיירות למרכזים שבטיים.

גלי ההגירה מסין וממקומות אחרים השפיעו גם על המטבח הטייוואני. יש מסעדות שמתמחות בעוף  בנוסח הונאן, באטריות בנוסח טיינאן, ויש סוגים שונים ורבים של כופתאות דים סאם – ממולאות, מאודות, מטוגנות, מגולגלות ומה לא. בעין הדיוט נראה הכל "אוכל סיני", אבל סביר שגם תייר סיני בישראל היה מתקשה להבחין בין מסעדה רומנית למסעדה מזרחית.
בטייוואן אוהבים להגיד שזה המקום הכי הטוב בעולם לטעום אוכל סיני, וזאת באמת היתה התרשמותי בארוחת החג אצל משפחת האן. ישבנו כולנו סביב השולחן ואכלנו כיסונים מאודים (סימן למזל טוב בשנה הבאה), כופתאות מאורז דביק (שמסמלות הרמוניה, שגשוג ואחדות המשפחה), בשר חזיר בשעועית ירוקה (הבשר מסמל עושר ושפע, כי בימים העתיקים עלה רק על שולחנם של עשירים) ודג (סמל לשגשוג, גרסה סינית ל"למען נהיה לראש ולא לזנב"). בסוף הגישו עוגת אורז מטוגנת וקינוח מתוק עשוי משעועית אדומה, לשנה טובה ומתוקה.

 

פסטיבל הפנסים באיי מאטסו

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: