• עונה מומלצת: כל השנה • התאמה: כל המשפחה • קושי מסלול: קל-בינוני • אורך מסלול: כ- 6 ק"מ • משך מסלול: כארבע שעות • מפה: מפת סימון שבילים מס' 9, מבואות ירושלים או עמוד ענן • ציוד: נעלי הליכה טובות, בגדי ים או בגדים לשכשוך במים, מי שתייה, כובע ופנס – לשם הכניסה לנקבות. • הגעה מהמרכז: נוסעים על כביש ירושלים – תל אביב (מס' 1), פונים ימינה (דרומה) במחלף הראל ונוסעים עד כיכר הסטף. בכיכר פונים שמאלה בכביש מס' 395 לעבר הדסה ועין כרם. בכיכר עין כרם פונים ימינה וכעבור כמה מאות מטרים פונים שוב שמאלה, לעבר בית חולים הדסה. חולפים על פני בית החולים, ממשיכים בעלייה בכביש מס' 396 עד לפנייה ימינה לאורה ועמינדב. פונים ונוסעים לפי השילוט עד יד קנדי, נקודת ההתחלה. • הקפצת רכב לנקודת הסיום: ממשיכים לעבר ירושלים, פונים ימינה בצומת המפלצת לעבר קניון מלחה. ברחוב חיים קוריץ (הפנייה לשכונת מלחה וגן החיות התנ"כי) פונים שוב ימינה וממשיכים עד קצה הרחוב (המתעקל חזק מערבה). בסופו דרך עפר מסומנת כחול. ניתן לרדת מעט בדרך העפר ולחנות בנקודה בה הוא מתרחב – זו נקודת הסיום. הפעם נצא למסלול הליכה בנופים של הרי ירושלים. המסלול משלב נופים יפים, אתרים רבים, שפע פינות חמד ומעין שמימיו נשפכים אל בריכות שכשוך יפות. את הטיול נתחיל ביד קנדי. האנדרטה הייחודית הוקמה לזכר ג'ון פיצרלרד קנדי, נשיא ארצות הברית, שנרצח בדאלאס, טקסס ב- 22 בנובמבר שנת 1963. מיד קנדי יוצאת דרך עפר דרומה (סימון שבילים ירוק) המוליכה לעבר נחל רפאים, עין קובי ומבוא ביתר. היא חולפת בינות חורש אורנים וברושים שנטעו על ידי הקק"ל. נלך בדרך זו כקילומטר עד שנגיע לפנייה שמאלה, בדרך עפר המסומנת כחול. הדרך חולפת בשולי החורש הנטוע וממשיכה פחות או יותר לאורך אותו קו גובה, חוצה ערוץ קטן ומטפסת במעלה שלוחה צרה שממנה נשקף נוף לעבר נחל רפאים, שנלך מעל גדתו הצפונית.
דרך העפר מגיעה אל כביש הגישה ההיקפי מאורה אל יד קנדי. כאן עלינו ללכת כמה מאות מטרים בשולי הכביש (זהירות! להשגיח על הילדים) עד שנגיע לעיקול הבא בכביש. מיד לאחר שהוא חוצה ערוץ נחל נחפש שביל הולכי רגל מסומן כחול הפונה ימינה, במורד. השביל נמשך על הגדה המזרחית של הנחל וגולש אל הערוץ. בנקודה זו נמצא מעין המכונה עין אל בלד. מי המעיין נשפכים כאן לבריכה קטנה, אך הבריכה הגדולה ממתינה לנו בהמשך הדרך. בסמוך למעין נמצאים כמה קברים של ערביי המקום שישבו כאן לפנים. הקברים בנויים כקמרון נמוך מעל הקרקע שתחתיו הונחו גופות הנפטרים בסמוך זו לזו. חלק מהקברים שבורים ובהצצה לתוכם ניתן לראות את שלדי הנפטרים. מעין אל בלד ממשיך השביל לרדת במורד הערוץ עד לנקודה שבה הוא פונה שמאלה (מזרחה), נפגש עם קטע דרך רחבה יותר וממשיך לאורך השלוחה מעל נחל רפאים. בנקודה שבה מתעקלת הדרך חזק ימינה (במורד) פונים בראשונה מבין שתי הדרכים המסתעפות ממנה וממשיכים במעלה השלוחה. מימיננו נשקף הנוף על הערוץ. נוכל לראות את עין אל חניה על ברכתו המנצנצת ומעליו את בתי הכפר וולאג'ה שלא מופיע בשמו במפות. קצת מזרחה משם נשקפת שכונת גילה, אחת השכונות הדרומיות בבירה ובמורד הערוץ נשקף הכפר בתיר. הדרך תוביל אותנו עד למקום הנביעה של עין לבן, אחד המעיינות הגדולים באזור. כאן צומחים תאנים ועצי אגוז. כמו נביעות רבות אחרות בהרי יהודה, גם מעין זה הוא מעין שכבה, הנובע כאן בתחומי שכבת חוואר לבנה ומכאן, בין השאר, מקור שמו (ולא על שם לבן בן בתואל כפי שיאמרו ירושלמים רבים). המים שופעים מתוך נקבה נמוכה חצובה וזורמים אל תוך שתי בריכות אגירה מדופנות ויפות. אל הנקבה, שנוקתה על ידי אנשי הקק"ל ניתן להשתחל, למרות שהיא קטנה מנקבות אחרות בהרי יהודה. שיטת ניצולם של מי המעיינות בעזרת חציבת נקבות המגבירות את שפיעתם, ואגירתם בבריכות הייתה מוכרת עוד בימי המקרא. עד מלחמת העצמאות היה המעיין בתחומו של הכפר וולאג'ה. בתיו של הכפר נהרסו לחלוטין במהלך הקרבות שהתרחשו באזור. בהמשך יצא לדרך "מבצע יקב", שנועד לכבוש את רכס בית ג'אלה (הר גילה). אולם מבצע זה נכשל ולפיכך יכלו תושבי הכפר להקים כפר חדש על הגדה הנגדית, במקום בו הוא קיים היום (ומצוין במפה ללא שמו). שרידיו של הכפר הישן מעטים ביותר. בשנים האחרונות נערכו בסביבות המעין נטיעות מקיפות של הקק"ל ומאז מטושטשים עוד קווי המתאר של הטראסות הקדומות ושרידי בוסתני הפרי. למרות זאת עדיין יש במקום עצי תאנה רבים שפריים טוב למאכל. דווקא התאנים הנגישות ביותר, אלו הצומחות בסמוך לבריכה התחתונה של המעין, אינן טובות. ככלל, זאת כדאי לדעת – תאנים הצומחות על פלגי מים זורמים לעד מניבות פרי שאינו אכיל ונותר בוסרי בטעמו. לאחר השכשוך במי המעיין כל שנותר לעשות הוא להמשיך מזרחה ולמעלה בדרך הרחבה, המסומנת עדיין בסימון שבילים כחול, לעבר שכונת עיר גנים. תוך עשרים דקות לערך, עוד בטרם נתחיל להזיע בעלייה, כבר נוכל להיות לצידם של הרכבים הממתינים בנקודת הסיום. |
