טיול במדגסקר – למורים, באובבים וחיוכים

מדגסקר היא כל מה שלא מצפים לו. השם עצמו, "מדגסקר", כשהוא נאמר, מיד מעלה חיוך עורג לגן העדן האבוד, למקום שהוא יותר חלום או קונספט, מאשר מדינה ממשית. אבל מדגסקר, על 24 מיליון תושביה, היא מדינה מאוד ממשית, שתושביה נאבקים על קיומם, במובן הכי תמציתי של המילה. כפרים שלמים היודעים מחסור תמידי, טבע פראי ולא מבוית שאין כמותו בעולם, חקלאות פרימיטיבית כמקור פרנסה עיקרי וילדים. הרבה מאוד ילדים.

מדגסקר היא מדינה מרתקת ברגע ששוכחים את כל מה שמכירים על מחוזות תיירות ממוסדים, כדוגמת תאילנד או אפילו הודו. זאת מדינה שהתיירות הממוסחרת והדורסת עדיין לא כבשה אותה, ובזה טמון הרבה מהקסם שלה.

לקריאה נוספת:

• מדריך מסע אחר למדגסקר
• מידע שימושי למדגסקר
• מערב מדגסקר – סיור מקיף
• מזרח מדגסקר – סיור מקיף
• דרום מדגסקר – סיור מקיף

עגלה רתומה לזבו (סוג של בקר). תושבי מדגסקר נאבקים על קיומם במובן הכי בסיסי | הצילומים בכתבה: ענת גוטמן

הבלתי מנוצחים ואלו שתמיד חוזרים הביתה
קצת רקע, על קצה המזלג. מדגסקר היא מדינת אי, הרביעי בגודלו בעולם. פעם, לפני משהו כמו 165 מיליון שנה, התנתקה לה חתיכה מאפריקה והחלה להתרחק. 100 מיליון שנה אחר כך, התפרקה החתיכה לשניים, למה שמוכר היום כהודו ומדגסקר. היום מדגסקר ממוקמת 400 ק"מ מחופי אפריקה המזרחית, במקביל למוזמביק. האי עצמו יושב רק לפני כ-2,000 שנים, מה שאומר שכל החי שהיה על אותה חתיכת יבשה שהתנתקה המשיך להתפתח ללא הפרעה וללא אויבים טבעיים (טורפים גדולים), כך שהאבולוציה, אפשר לומר, נעצרה שם.

ילד מאלתר משחקים מחתיכות עץ

רוב התושבים המלגשים נדדו טיפין טיפין אל האי מאפריקה או מדרום מזרח אסיה. וכך ניתן לראות היום במדינה ערב רב של פנים וגוונים. החל מבעלי עור מאוד כהה ועד אנשים בעלי חזות אסיאתית-הודית.

העם המלגשי אינו הומוגני. הוא מורכב מ-18 קבוצות אתניות שונות, שכל אחת מהן יושבת באזור אחר. ההבדלים בין הקבוצות האתניות מתבטאים במראה החיצוני, גווני עור וצורת שיער, בדיאלקט, באמונות, בצורת הלבוש, במנהגים ובטאבואים המוסריים והחברתיים. כמה מהשבטים היותר גדולים כוללים את שבט המארינה ("אלו שתמיד חוזרים הביתה") שיושב באזור עיר הבירה, אנטננריבו (או טאנה, בקיצור), את שבט הבטצילאו ("הבלתי מנוצחים") שפרוס בצד המזרחי של מדגסקר וידוע בעיקר במנהגי הקבורה ובסגידה לאבות הקדומים, ואת השבט שהתחבב עלי בעיקר בגלל הלבוש הצבעוני ושמחת החיים: הסאקאלבה ("אלו החיים בעמק הארוך"), שיושבים בצד המערבי של מדגסקר לאורך רצועה ארוכה מאוד שמגיעה עד לקצה הצפון-מערבי של האי.

שלוש חברות. על הפנים הנשים מורחות משחת בוץ על מנת להגן על העור מפני השמש

מתייעצים עם האבות הקדומים
לנסות להבין במה המלגשים מאמינים זה עסק קצת מסובך. במקור, התושבים של מדגסקר היו סוג של פגאנים. הם האמינו שהישות או האלוהות מתבטאת בטבע, ושלמתים יש תפקיד מרכזי בחיים וצריך להתייעץ איתם על כל דבר. מעבר לזה הם גם פיתחו מערכת מסועפת של פאדי (FADY), איסורים חברתיים מוסכמים הקשורים למנהגי אוכל, מסחר וכו'. לדוגמה: יום שישי? לא טוב למכור. יום חמישי? לא טוב להתחתן. לא מזל טוב שלא לברך אורח לשלום וכן הלאה.

מכרה מלח בזריחה

במאה ה-4 לספירה הגיעו למדגסקר המתיישבים הראשונים ממלזיה ואינדונזיה, אחר כך הגיעו ההרפתקנים האירופאים הראשונים (ליתר דיוק במאה ה-16, כשקפטן פורטוגזי אחד בשם דייגו דיאש "גילה" את האי) ואחריהם המיסיונרים. היום, כמחצית מהמלגשים מאמינים בנצרות ואימצו אותה ומיעוט אימץ את האסלאם (בעיקר בצפון המדינה). אבל רוב המלגשים, כולל אלו שאימצו את הנצרות או האסלם, ממשיכים להחזיק במנהגים הפגאניים ולכבד את האבות הקדומים. וככה, ביום ראשון, לפני שהולכים לכנסיה, מתייעצים עם האבות הקדומים או מביאים אוכל ומתנות לעץ קדוש.

נערה ליד כנסייה בבלו סור מר. כמחצית מהמלגשים נוצרים, אולם לצד הנצרות הם שומרים על מנהגים פגאניים

גם מנהג ברית המילה, שנעשה גם בכפרים פגאניים ולא רק בכפרים המוסלמים, קיבל שם פרשנות מקומית מעניינת. לפי כללי הטקס, ההורים רשאים להחליט אם למול את הילד ומתי. זה יכול להיות בגיל שנה וזה יכול להיות גם בגיל שש (אם כי בדרך כלל עושים בגיל שנה). כשמגיע הזמן וההורים עושים טקס, כל הכפר משתתף. כולם נושאים את חתני השמחה על כתפיים ועושים להם סיבובים בכפר, עד שהם מתעייפים. את הברית עצמה עושים בין אחת לשלוש לפנות בוקר. בינתיים כל הכפר משתכר, המשפחות מחלקות אוכל וכולם באים לקחת.

טקס ברית מילה. כל הכפר משתתף בחגיגות

אוכל לא זורקים
למרות השבטיות הרבה, יש הרבה מן המשותף, שחוזר על עצמו בכל האזורים. רוב רובם המוחלט של התושבים עניים מאוד. האמרה ש"אוכל לא זורקים" מקבלת משנה תוקף במדגסקר. בהרבה כפרים שעברנו בהם התושבים שמחו לקבל כל מה שניתן להם, כולל שאריות, כי פשוט אין להם. כמעט כל עצירה לצורך צילום הפכה מיד למרכז תשומת לב של כל הכפר. כולם נדחפים להצטלם ואחר כך מתגודדים כדי לראות איך הם נראים במצלמה, כי פשוט אין מראות בבתים.

שני חברים. הנער בקדמת התמונה הסתכל עלי בפליאה ובסקרנות ונוצרה בינינו תקשורת גם ללא מילים

רוב המלגשים מתפרנסים מחקלאות, כשהשכר הממוצע עומד על 1 דולר ליום. הממשלה המלגשית שידועה בשחיתות שלה, מוכרת באופן קבוע לידיים זרות (בעיקר לצרפתים, שמדגסקר היתה בעבר קולוניה שלהם) זיכיונות שימוש וכרייה כמעט בכל אוצרות הטבע של המדינה. אין שום אפשרות לעשות מסחר כלשהו במדינה או לקבל שירות מבלי שזה ילווה בטיפ. או סיגריה. או משהו.

ילדים משחקים בנהר

מעטים (מדי) הם הכפרים שמצבם טוב יחסית. מדובר על כפרים שיש באזור שלהם שמורת טבע עם למורים או נופים ייחודיים – אותם כפרים התאגדו כדי לתפעל יחד את שמורת הטבע וגובים באופן פרטי דמי כניסה מהתיירים. או כפרים שהפרנסה שלהם היא מהים והם עוסקים במלאכת יד מבוקשת כגון בוני ספינות (כל מה שקשור לים הוא מבוקש במדינת אי).

רועה עיזים בשדרת הבאובבים במורונדבה

וכשאומרים "טוב" צריך לזכור שהכל יחסי, כי כמעט בשום מקום במדינה, מחוץ לעיר הבירה, אין רשת חשמל מסודרת או מים זורמים, דבר שבהכרח משפיע על המלונות המועטים, בעלי הגנרטור, מחוץ לעיר הבירה, שמיועדים לתיירים הלבנים. נגיד זאת כך: אם יש גם חשמל וגם מים זורמים במלון באותו הזמן, זה סוג של נס קטן. יוצא דופן אחד הוא האזור הצפון-מערבי של מדגסקר, בקבוצת איים שהראשי שבהם נקרא נוסי בה. שם קיימת, אמנם עדיין בחיתוליה, תיירות ממוסדת ורמת התשתיות לתייר טובה יחסית.

הפנים של מדגסקר

ולמרות כל העוני והמחסור, התושבים המלגשים, בהכללה גסה, הם אנשים שמחים, בעלי חוש הומור, עדינים ואפילו תמימים קצת, כי עדיין לא נחשפו לתיירות המערבית במלוא המסיביות שלה. רובם תמיד שמחים לעזור, בעלי לב ענק, ומאוד נרגשים כשאדם לבן (VAZA, בכינוי המלגשי) מנסה לתקשר איתם או פשוט עובר במקום. כמעט כל מעבר בכפרים לווה בעשרות ילדים שברגע שהבחינו בנו, עזבו הכל ורצו לכיוון הג'יפים בצעקות: VAZA VAZA!

ילדה בסגול ליד הנהר

כבוד גדול לטבע ולחי
שמורות הטבע במדגסקר מתופעלות באופן מסודר, עם כבוד גדול לטבע ולחי, מהסיבה הפשוטה שהמלגשים הבינו שעדיף להראות את הלמורים לתיירים מאשר לאכול אותם. מדגסקר ידועה בעיקר בזכות הטבע והחי שלה. ואכן, בגלל אותה אבולוציה שנעצרה מהרגע שחתיכת היבשה התנתקה מאפריקה, כמעט כל החיות או הצמחים שרואים שם הם אנדמיים, כלומר הם מצויים אך ורק במדגסקר ואי אפשר לראות אותם בשום מקום אחר בעולם. וזה מרתק.

למור צווארון. מין אנדמי הנמצא בסכנת הכחדה חמורה

מדגסקר היא מדינה מרתקת שאינה דומה לשום מקום אחר בעולם. מסע במדינה הזאת הוא כמו מסע גילוי עצמי, דווקא בגלל הקשיים הלוגיסטיים והעדר תשתיות תיירות סבירות, כשתוך כדי מסע מגלים עם כמה מעט אפשר להסתדר בעצם ולהיות מאושרים.

חלק מהצילומים נעשו במסגרת מסע של "פוטוטבע מסעות בעולם" וחלק אחר במסגרת מסע המשך פרטי