ונציה – יופיה הגלוי והסמוי

"כדי שאוכל להבחין בטיבן המיוחד של הערים האחרות, נחוץ לי שאצא מנקודת מוצא של עיר הנשארת תמיד מובנת מאליה. לגבי דידי, עיר זו היא ונציה". מרקו פולו, בספרו של איטאלו קאלווינו, ‘הערים הסמויות מן העין’.

ונציה היא אחת הערים שדי באזכור שמן בלבד כדי להעלות רטט נוסטלגי, גם בלבו של מי שטרם ביקר בה. רומנטיקנים נלהבים כינו אותה "אפרודיטי מאבן העולה מתוך הקצף". יש בה מיזוג מופלא של סולידיות ואשליה, רומנטיקה וריקבון. זוהי עיר של ארמונות אבן מגולפים, פסלים יפהפיים, תעלות מים, כלי שיט צבעוניים השטים בתעלות, סמטאות נסתרות, כתבי יד ואוצרות שאין להם שיעור. זוהי עיר קסומה ללא מכוניות, והתחבורה בעיר העתיקה כולה מתנהלת על המים.

ונציה היא עיר כה יפה עד שדומה לעתים שהיא בלתי מציאותית. ונציה היא קיטש מיוחד במינו, המספק גם את טעמם של אניני הטעם, ערבוביה של מראות מנוגדים המשתלבים בהרמוניה עם אופייה של העיר: ספינה שטה בין קליפות תפוחי אדמה הצפות על המים; בריח מוזהב מתנצנץ משער מרקיב; צריח גותי נוטה לכיוון מרפסת מצועצעת בסגנון בארוק, גבירות לבושות הדר, שפיח מספינת מנוע מתערבל עם הבושם העולה מהן.

ונציה איננה רק רכה וחושנית. גדולתה, שנמוגה זה מכבר, היא שיצרה את המיתוס של עיר טראגית, חושנית ומעושה, שבה נרקמו קנוניות באווירה של שחיתות, וחלומות הפכו לסיוטים. יצאניות הצמרת של ונציה, הדיפלומטים שלה ומרגליה הוציאו לה מוניטין של עיר של תככים ומזימות. סופרים רבים, במיוחד אלו שהשתייכו לזרם הרומנטי, תיארו בצבעים עזים את אווירתה הטעונה והמרתקת. כך, למשל, תומס מאן, שכתב את הרומן "מוות בוונציה", שהבימאי האיטלקי לוקינו ויסקונטי יצר על פיו את הסרט המפורסם.

ונציה היא ערבוביה של מראות מנוגדים המשתלבים בהרמוניה

ונציה בנויה על 119 איים קטנים, ש-150 תעלות מפרידות ביניהם; 400 גשרים מקשרים ביניהם; 150 אלף תושביה חיים עליהם, ויותר ממיליון תושבים מבקרים בהם מדי שנה. המתיישבים הראשונים בוונציה מצאו הרבה יותר מים, ביצות ותעלות ממה שקיים בימינו. במשך הזמן, בייחוד אחרי המאה ה-12, החלו הוונציאנים למלא תעלות בחול, להרחיב את האיים ולהגביהם. התוצאה היא עיר שאותה חוצה לשניים "התעלה הגדולה" (Gran Canal), ואת שאר השטח חוצות תעלות משניות. האזורים המיובשים מכוסים במדרכות אבן, ובצדם חורי ניקוז קטנים, המאפשרים למים לעלות בעת גאות מבלי לגרום נזק לאבני המדרכה.

כיום מאיימות הנסיבות יוצאות הדופן של ונציה על עצם קיומה: שקיעת הקרקע שעליה נבנתה העיר, ועליית מפלס המים הסובבים אותה, מסכנים אותה דרך קבע. גם האדם תורם משלו לנזק הסביבתי. עד למאה ה-20 נשמר בעיר איזון עדין בין מה שהאדם קיבל לבין מה שעשה, בין הנוף הטבעי לסביבה האורבאנית. כיום, עם הפיתוח התעשייתי, מתרבה צחנת הפטרו-כימיקלים ומאפילה על ניחוחות המזרח. נראה שהנזק גדול ויש הטוענים שאף בלתי הפיך. ארגון אונסק"ו הכריז ב-1987 על העיר ונציה כולה כעל "נכס של המין האנושי", הכרזה הקובעת שיש לפעול, ומהר, להצלתו של כל אתר בעיר, הנתון לסכנת התפוררות. ואכן, בשנים האחרונות ננקטו כמה אמצעים לקידום פני הסכנה, וגובשה תכנית לשמירת הקיים ולשיקומו.

טבור העולם
הוונציאנים האמינו, ומאמינים גם היום, כי ונציה היא "טבור העולם". לפני עשרים דורות הלמה מימרה זו את המציאות. ונציה היתה אז מדינה עשירה, שתושביה החרוצים פיתחו שיטות חדשניות בבנקאות, במסחר ובשייט; היא היתה מודל לחיקוי בשל משטרה המדיני הנאור; ולבסוף, היא היתה אחת הערים המרשימות ביותר בעולם, מבחינת תכנון אורבאני וארכיטקטוני, ועושר שכיות החמדה האמנותיות והתרבותיות שבה.

ונציה נוסדה בשנת 811 בידי תושבי מאלמוקו (Malmocco), שברחו מפני הפראנקים. מי שהיו עד אז "עכברי יבשה", הפכו בעל כורם כמעט ליורדי ים. הם התיישבו בריבוֹ אַלטו (הגדה הגבוהה), הנקראת כיום ריאַלטוֹ. השאלה המשמעותית ביותר שההוויה הוונציאנית מקפלת בתוכה היא – כיצד יכלו קומץ אנשים להתיישב בראשית ימי הביניים על כמה איים בוציים, בלב לבה של לגונה שכוחת אל, ללא כל אוצרות טבע ומשאבים חיוניים, ולהקים אימפריה כה אדירה?

באותה שנה נבחר הדוֹגֶ’ה (מלטינית: דוכס) הראשון של ונציה, אניילו פארטצ’יפיאציו, וכך נוסדה הרפובליקה הוונציאנית, לה סֶרניסימָה (La Serenissima), כלומר, ‘השלווה מכול’, שהתקיימה במשך כאלף שנים. הספנים הפכו לסוחרים והסוחרים – ללוחמים. הרפובליקה הוונציאנית הפכה במהלך מאות השנים הבאות לכוח הימי הגדול ביותר בים התיכון והעיר העשירה ביותר באירופה.

ב- 828 לספירה הובאו לוונציה מאלכסנדריה עצמותיו של האנווגליון (המבשר) מרקוס הקדוש, שהיה לפטרונה של העיר. במאות ה-13-9 שגשגה ונציה והתעשרה, בעיקר הודות למיקומה האסטרטגי בין מזרח למערב. כאשר גברה עוצמתה הימית והמסחרית, השתלטה על השווקים בדלמטיה, ובעיקר בחצי האי איסטריה (Istria), בקרואטיה של ימינו, שעד היום שולטת בו האדריכלות הוונציאנית. ב- 1204 לקחה ונציה חלק במסע הצלב ה- 4, והודות לערמומיותו של הדוג’ה דאנולו, כבשה את קונסטנטינופול ובזזה את אוצרותיה. כך זרמו לוונציה שלל ביזנטיון, ונפילת בירת האימפריה המזרחית תיעלה אל ונציה את סחר התבלינים, האריגים ואבני החן שמקורם במזרח הרחוק.

בראשית המאה ה- 14 שב מסין אחד מגדולי בניה של ונציה, מרקו פולו, ועמו אוצרות אגדיים וסיפורי הרפתקאות, ששבו את לב קוראיו ברחבי אירופה. במחצית הראשונה של המאה ה- 15 הגיע כוחה של ונציה לשיאו: התורכים העות’מנים הובסו בגליפולי והוונציאנים החזיקו במלכויות מוֹרֶאָה שבפלופונס, קפריסין, וכרתים במזרח. באיטליה כבשה ונציה את מרבית ערי הסחר החשובות, והים האדריאטי הפך ל"ים ונציאני", מקורפו ועד עמק הפוֹ.

גשר הריאלטו מואר בלילה. עיר כה יפה עד שדומה לעתים שהיא בלתי מציאותית

שקיעתה של האימפריה
יש הטוענים שכבר בשיא פריחתה נשאה ונציה בחובה את הניוון. כיבוש קונסטנטינופול בידי העות’מנים ב- 1453 בישר את תחילתו של הסוף. ונציה נאלצה להיאבק בעות’מנים מאבק ארוך ומתיש, שהסתיים בניצחון ימי בקרב לָפאנטוֹ (1571), בו מילאו הוונציאנים תפקיד חשוב. הים נותר בידי המערב, אך שקיעתה של ונציה נמשכה כשכבשו העות’מנים את נחלותיהם במזרח. בנוסף לכך, גילוי אמריקה עלי ידי כריסטופר קולומבוס, יליד גנואה המתחרה (שהובסה על ידי ונציה ב- 1381), שינה את מגמות הסחר בעולם.

ונציה הותשה על ידי המלחמות הממושכות, ואולי גם על ידי תחושת השובע. העיר החלה שוקעת – ולא חדלה מכך עד עצם היום הזה. במקביל לשקיעה המסחרית והצבאית המשיכה העיר לפרוח מבחינה תרבותית. נוכחות המערב בוונציה התעצמה לאחר ששרל השמיני, מלך צרפת, פלש לאיטליה ב- 1499, ובייחוד לאחר שוונציה נקלעה לקרב כנגד "ליגת קמבריי", שכללה את צרפת והאפיפיורות.

מהמאה ה-17 ואילך החלה התרבות הצרפתית לחדור גם לעיר הלגונה והתעלות. סגנון הלבוש והנימוסים הצרפתיים השתלטו בהדרגה על העיר. תקופת ההשכלה והאנציקלופדיסטים של המאה ה-18 (הוגי הדעות הצרפתיים שהוציאו לאור את האנציקלופדיה הצרפתית הגדולה בעריכת דני דידרו), הביאו לפריחה חסרת תקדים בוונציה, שהשפיעה אף על תוכניות הלימודים לאצילים ועל הספרים שהודפסו בעיר. ב- 12 למאי 1797 נתכנסה בפעם האחרונה המועצה הגדולה של ונציה, כדי להחליט על כניעה בפני צבאותיו של נפוליון בונפרטה. הדוג’ה לודוביקו מאניו הסיר מראשו את הכיפה הלבנה שסמלה את משרתו הרמה, מסר אותה לידי משרתו, והכריז בעצב: "קח אותה, לא אחבוש אותה עוד". נפוליון ביטל את חוקת ונציה בת אלף השנים. קיצה של הרפובליקה "השלווה מכול" הגיע. אך העושר העצום שנצטבר בארמונותיה, השילוב המופלא של הטבע ומעשה ידי אדם, לא איבדו כמלוא הנימה מקסמם.

מוזיאון חי
יש לוונציה גם היסטוריה יהודית עשירה – ללא כל קשר עם שיילוק היהודי, כפי ששיקספיר תיאר אותו ב"הסוחר מוונציה". היהודים הראשונים התיישבו כאן כבר במאה ה- 10, אולם גורשו ממנה, ורק לאחר זמן רב הורשו לשוב אל האי שמולה. התעלה המפרידה בינו לבין ונציה נקראת עד היום על שם היהודים – Giudecca. ונציה היתה העיר הראשונה באירופה שאילצה את היהודים לגור ברובע מיוחד, מוקף חומה. לפי הצו שהוצא בשנת 1516, הועתקו מגורי היהודים אל סביבת בית היציקה החדש שנקרא באיטלקית “Geto Nuevo”, ומאז נשתמר השם "גטו" בשפות רבות. באותה שנה, כמה סמלי, נוסד בוונציה גם בית דפוס עברי, שהיה במשך יותר ממאה שנה, מרכז להפצת התרבות היהודית. עד מלחמת העולם השנייה חיו בוונציה כ- 2,000 יהודים. מרביתם נספו בשואה.

התעלה הגדולה שחוצה את העיר | צילום: Juliette Gibert,flickr

ונציה כולה היא מוזיאון חי ענק. הגישה המיתית של הוונציאנים עצמם אל עירם, היא גישה שניצניה נראו כבר בתקופת הרנסאנס, ובסופו של דבר הביאה לכך שהתושבים השקיעו משאבים רבים בטיפוח התרבות, האמנות, ופיאור שם העיר והאליטה השלטונית שבה. התפאורה העירונית הוונציאנית המיוחדת במינה הנה, אם כן, פועל יוצא של סיפור, מהיפים בתולדות העולם. הארכיטקטורה הוונציאנית היא הדבר הראשון שאותו חווה כל תייר בעיר המופלאה הזאת: אכסדראות, קמרונות, חלונות בסגנון גותי או ארמונות רנסאנס. הכיכרות בוונציה מקסימות, ולהן אבני שפה מסוגננות, לעתים מפוסלות.

לב לבה של ונציה היא כיכר סן מרקו, שבה יושבים תיירים ותושבי המקום בבתי הקפה פלורָיאן (Florian) וקואדרי (Quadri) הנודעים, עם שולחנותיהם הערוכים בחוץ. פלוריאן איננו רק בית קפה, הוא קוריוז היסטורי. הוא נוסד בשנת 1720 ובין כתליו, המעוטרים במראות ובתמונות, התארחו לורד ביירון, גתה, ג’ורג’ סאנד, אלפרד דה מיוסה וריכארד ואגנר. לחנויות שסביב פיאצה סאן מרקו יש חלונות ראווה מעוצבים להפליא ובהם מוצגים תכשיטים, מראות מסוגננות, רקמות תחרה וכלי זכוכית מוראנו. המֶרצ’ריה (Mercerie), הרחובות שהם מרכזי קניות, מוליכים אל גשר ריאלטו. נוסף על אזורים מפורסמים ונוצצים אלה מומלץ לשוטט ברובע פרארי (Frari) וברובע סנטה מריה פורמוזה (Santa Maria Formosa), וללכת לאורך התעלות השלוות, חזיתות הבתים הלבנות, חנויות הירקנים ומוכרי הדגים.

ונציה היא אחת הערים המובהקות בהן באה לידי ביטוי תפארתו של הרנסאנס, אז היתה בית לאומנים וגם מושא הערצתם. כך למשל, אנדראה פלאדיו, האדריכל הנודע של המאה ה- 16, הקים כנסיות מרשימות ומבנים בשרות הדת, הותיר אחריו מונומנטים אדירים בבנייה ציבורית, ולא משך ידו גם מבנייה של וילות נהדרות, שבהן התגוררו אצילי ונציה בכל אלה הטביע את חותמו המיוחד.

ילדה מאכילה יונים בכיכר סן מרקו | צילום: Juliette Gibert,flickr

אסכולת הציור הוונציאני, הניכרת בחושניותה, מתאפיינת בכך שחשיבות הצבע בה עולה על חשיבות הרישום; אמניה השכילו להעלות על הבד את משחקי האור והצל בנופים המצועפים שהוציאו תחת מכחולם. להבדיל מהסגנון המלומד והרוחני של פירנצה, פרח לו בוונציה סגנון חופשי וספונטאני יותר, שלאחר דורות רבים השפיע על האימפרסיוניסטים. הרנסאנס בוונציה הגיע לשיאו בשלושה אמנים דגולים: טיציאן (1576-1490), שהפליא לצייר תמונות דרמטיות ולרכך את הדינאמיות שלהן במשחקי אור וצל; טינטורטו (1594-1518), שיצירותיו מסעירות באי השקט הפנימי שניכר בהן; ווֶרונזֶה (1588-1528), שבסגנונו הדקורטיבי וצבעיו העשירים הצליח לשקף את פארה של הרפובליקה "השלווה מכול’.

האמנות הוונציאנית התפתחה בתנאים כה ייחודיים, עד שלא ניתן להשוותה עם אומנותה של כל עיר אחרת באיטליה. אופייה המיוחד מצטייר על רקע תנאים היסטוריים, כגון התיישבות באיים, העיסוק המסורתי של תושביה במסחר ימי, ובעיקר הקשר המדיני המוקדם עם העולם הביזנטי, כיבושיה בים האדריאטי ובים התיכון, ועוצמתה הכלכלית של הרפובליקה. בוונציה ניתן לחוש את נשימתו החמה של המזרח. כאן אפשר לחוש כיצד ממלכת ביזנטיון, היצירה שנולדה מכוח המפגש, אלים ככול שיהיה, בין התרבות הלטינית לבין אנטוליה, פורשת כנפיים מעבר לזמן ולמרחב. בזיליקת סן מרקו, עמודי הגרניט שהובאו מהמזרח, האריות שנשדדו מקונסטנטינופוליס, הפסיפסים.

התשתית הביזנטית שרדה כמרכיב אסתטי משמעותי גם לאחר חדירת השפעות גותיות באדריכלות, בפיסול ובציור, והיא לא נעלמה גם עם התגברותן של מגמות הרנסאנס בעשורים האחרונים של המאה ה- 15. מוזר ככל שיישמע, יש בוונציה הרבה מקסמה של ביזנטיון. ונציה היא הרבה יותר מזה. אליה פור, מבקר האומנות הנודע, כתב עליה כבר ב- 1927, כי "מאז הסתלקותו של העולם העתיק ולאחר עידן הקתדרלות, סימפוניית האבן המרשימה ביותר נמצאת בוונציה". למען הגילוי הנאות נציין כאן כי לא כולם אוהבים את ונציה. מבקרים רבים טוענים כי הקשר עם ביזנטיון, והמסחר עם המזרח הוליד אשליה של פאר. מעט אדריכלות אמיתית והרבה תמונות יפות. כך למשל כתב עליה ההיסטוריון האנגלי אדוארד גיבון, שביקר בה ב- 1746: "גשר נאה ועליו שתי שורות בתים שמקלקלות אותו, וכיכר גדולה מעוטרת באדריכלות הגרועה ביותר שראיתי מימי".

בזיליקת סן מרקו

כמו רבים וטובים, וכמו מיליוני המבקרים שמצביעים ברגליהם, אני סבור אחרת. בוונציה נושם המבקר בכול יום ערכים אנושיים ורוחניים. יש כאן פיזור מופלא של אמנות, אולי יותר מבכל אתר אחר. אך היא עדיפה עשרת מונים על מוזיאון, משום שכאן האומנות צוברת משמעות. כאשר חיפשתי פסל נידח של ברניני באחת הפינות החבויות של העיר, שאבתי הנאה גם מהגילוי. זו היתה חוויה אסתטית גדולה יותר מאשר ביקור בכול מוזיאון, מרשים ככל שיהיה. יחד עם זאת, תהיה זו טעות להתייחס אל העיר המופלאה הזאת כאל מוזיאון פתוח ותו לא. קירות האבן מסתירים ומספרים על אלף שנות היסטוריה עשירה, שאותה ממשיכים לחיות תושבי ונציה של היום. עד היום מפעמת בוונציה רוח אנושית. בכל פעם שאני חוזר לוונציה, אני מדלג, כמעט מרחף מעל התעלות אל כיכר סן מרקו, שם במשך מאות בשנים נפגשו אמנים, סופרים וזוגות נאהבים כדי לשתות קפה ולהפוך עולם בהבל פה. אהבו אותה נוסעים, סוחרים ורומנטיקנים, ביירון ודיקנס, ווגנר וגתה, שיקספיר שלא ביקר בה, ובעצם כל אחד.

יפה כל השנה
ונציה מרהיבה בכל ימות השנה, במיוחד בסתיו ובאביב, כשפחות חם והלחות איננה מעיקה. גם האור רך יותר. בסוף חודש מאי, או בשבוע הראשון של יוני, נערכת בוונציה חגיגת סֶנסֶה (עליית ישו השמיימה). בחגיגה זו עורכים את נישואי ונציה עם הים. זהו טקס מפואר, הנחגג החל משנת 1000 (עם הפסקות מעטות) ומציין את נצחונו של הדוג’ה פייטרו אורסאלו השני על הפירטים בים האדריאטי, שהוביל לכיבוש דלמטיה ואיסטריה. הדוג’ה, מושל ונציה, עוטה גלימת זהב, עולה על ה-bucentaur, ספינת המשוטים המוזהבת שהיא סימלה של העיר. הוא שט לפתח הלידו, שם המתין לו בעבר הפאטריארך, שולף טבעת נישואין ומשליך אותה המימה בהכריזו: " הו ים, כך אנו מתחתנים עמך, כסמל לשליטתנו עליך". לאחר תפילה לשלום הספנים חוזרת הסירה לעיר. החל מ-1975 הוסיפו לטקס את הווגה לונגה, תחרות החתירה הארוכה, במסלול שאורכו 30 קילומטר.

בקיץ, כשהאוויר אביך והסיורים עלולים להיות יגעים, בעיקר בשל העמידה הממושכת בתור, ודומה שהעיר תוצף בתיירים, מתקיימים בוונציה פסטיבלים גרנדיוזיים. החשוב שבהם הוא פסטיבל "ישו גואל הים", החג הלאומי הוונציאני. חגיגת המושיע מתרחשת בשבת השלישית של חודש יולי. מדי שנה נוהגים הוונציאנים למתוח גשר ארעי אל האי ג’ודקה ( Giudecca, הנקרא כך משום שבו התיישבו ראשוני היהודים בוונציה), ולעבור בסך לכנסיה, שם מקבלים את פניהם הנזירים הקפוצ’ינים, שומרי הכנסייה. לקראת ערב יוצאות משפחות ונציה בסירותיהם המקושטות לאגן סן מרקו, שם מבלים את הלילה באכילה ובשירה. חצי שעה לפני חצות מוארים השמים בזיקוקים מרהיבים.

אישה מחופשת בקרנבל המסכות. בחורף העיר רומנטית יותר ומיסטית יותר

רבים מאוהבי ונציה מעדיפים אותה דווקא בחורף, עת אד לבנבן של ערפל עולה מהתעלה הגדולה, חזיתות הבתים עולות ונמוגות, העננים מוסיפים נופך מלנכולי והצבעים מקבלים גוון פסטלי רך יותר. להבדיל מוונציה הקיצית, עת קופחת ממעל השמש הים תיכונית, המבליטה את הצבעים ויוצרת ניגודים חריפים ביו אור וצל – ונציה החורפית היא שונה. זוהי ונציה חיוורת יותר, אפורה יותר. הצבעים מיטשטשים, הגונים מתערבבים. אין כמעט שחור ולבן, אין ניגודים עזים ואין צבעים בוהקים. הבתים הישנים, הטחובים והמפויחים, סוגרים בקדרות על התעלות הצרות. הערפל הופך את הכל לבלתי מוחשי כמעט, העיר כאילו נמחקת. תומאס מאן בחר למקם את עלילת "מוות בוונציה" דווקא בוונציה החורפית. זוהי גם ונציה רומנטית יותר, מלנכולית יותר, מיסטית יותר. סיבה טובה נוספת לבוא לכאן דווקא בימים הקרים של סוף פברואר היא הקרנבל, שהאלמנט המסתורי של העיר מוסיף לו נופך. התמונות המפורסמות ביותר הן של דמויות המגיחות מתוך הערפל ופוסעות מעליו בהילוך תיאטרלי מודגש.

סיפורה של ונציה הוא ארוך, מפותל ורב פנים. ביקרתי בה מספר פעמים וטרם השכלתי להבין את מלוא היחסים המורכבים בין עבר להווה, רומנטיקה ומיתוס, בין תרבות לשעשוע, פנטזיה ומציאות, פאר ואשליה, שמהן בנויה העיר. קשה לקרוע את המסתורין של וונציה, שמלוא יופייה אינו ידוע; תמיד תישאר עוד מחיצה להסתיר ועוד סוד לגלות.

לקריאה נוספת:

		קרנבל ונציה – הסודות מאחורי המסכה קרנבל המסכות של ונציה הוא החגיגה הגדולה ביותר באירופה, וגם המתוקשרת ביותר. בין אם תצטרפו להמונים המחופשים או פשוט תצפו בהם מעל כוס אספרסו ארוך, הקרנבל מהווה הזדמנות נהדרת לגלות את סודותיה של אחת הערים הקסומות בעולם לכתבה המלאה >