וויילס: על הגבעה השחורה – סיפורו של מחוז גווינת

הנדסאי החבלה קווין מסתובב בין סלעי הצפחה במחצבה גלודפה גנול. רק קומץ זעיר של מכרות צפחה עדיין פעיל באזור. רוב האחרים הפכו במהלך השנים למוזיאונים מפות ומדריכים מודפסים ליעד ויילס, בהנחה לגולשי מסע אחר!

וולשים התעקשו שרק אם נרחיק עד לב המחוז ההררי הזה נבין את מולדתם. הם אמרו שכאן נמצא את תמציתה של וויילס כולה, על תרבותה, אנשיה, כלכלתה ודתה. זה לא נראה כך. לא נותר לנו אלא לצאת לחפש תשובות בין הגבעות השחורות של גווינת.
השמש הרכה שקידמה את פנינו התחלפה בגשם זרזיפי. התעטפנו היטב ויצאנו לשוטט ברחובות העיירה בלנאיי פסטיניוג (Blaenau Ffestiniog). הגבעות הרטובות, שקודם בהקו בשמש, החזירו כעת את אור היום העכור, ולרגע נדמה היה שנקלענו לתוך סרט בשחור־לבן על עיירה בתחילת המאה העשרים. הרחובות היו ריקים ודוממים, וכאילו הכל נצבע באפור, להוציא טיפות צבע בודדות – פה מדשאה ירוקה, שם מטפחת ראש אדומה של אשה עם סלי קניות. האווירה היתה כבדה.
כל המוזיאונים באזור מציגים את אותו הסיפור. לפני עשרות שנים עוד היתה העיירה בירת המחוז, מקום שוקק, ולאזור היתה השפעה מכרעת על וויילס כולה. הסיבה: האזור היה מלא בצפחה – סלע מטמורפי קל משקל, אטום וחזק, חומר אידיאלי לכיסוי גגות, למרצפות ולמצבות. מכיוון שהצפחה שבמחוז גווינת משובחת נוצר לה ביקוש עצום, בעיקר בעקבות המהפכה התעשייתית, ובאזור צצו בבת אחת עשרות מחצבות ומכרות ענקיים. סביב המכרות צמחו עיירות קטנות, בן לילה הוקמו נמלים שמהם יוצאה הצפחה לכל העולם, ובין הנמלים הללו למכרות הותקנו מסילות לרכבות קיטור שהובילו את הסחורה. הנוף המקומי השתנה במהירות. בסוף המאה ה־19 הועסקו במכרות גווינת כ־17 אלף גברים וילדים.
אך כפי שצמיחת התעשייה היתה מהירה, כך היתה גם דעיכתה. בתחילת המאה העשרים נסגרו מכרות הצפחה בזה אחר זה. מחוז הצפחה הפך באחת לאזור עני והתושבים עזבו בהמוניהם בחיפוש אחר מקורות פרנסה.

להבין את האבן
מאותו עבר תעשייתי מפואר, או שמא מההרס שהותירה בזיזת הטבע לטובת רווחים קלים, נותרו הגבעות השחורות, המתגלגלות לתוך החצרות האחוריות של הקוטג'ים בעיירות כמו בלנאיי פסטיניוג ובתסדה (Bethesda). הגבעות הללו אינן אלא פסולת של צפחה. רק חלק זעיר מהסלעים שנחצבו היה ראוי לשימוש, ואת הפסולת היו משליכים בשדות הקרובים. גבעות הפסולת הלכו וגבהו לממדים אדירים עד שקנו להן שליטה בנוף המקומי. "אני אוהבת את נוף גבעות הפסולת", הצטחקה אשה מבוגרת שיצאה מאחד הבתים שבצל הגבעות. "אני אוהבת את המראה שלהן כשהשמש עליהן וכשהן רטובות". במוזיאון הצפחה הוולשי בכפר כלנבריס (Llanberis), שלרגלי הרי סנודוניה (Snowdonia), שמענו טון שיש בו הרבה פחות השלמה.
"אתה גונב כבשה מההר ותולים אותך. אתה גונב הר והופכים אותך ללורד", מקונן קריין, בעל מבטא וולשי מתגלגל, בסרט תלת ממדי שמציג את ההיסטוריה של האזור בחדר חשוך במוזיאון. הלורד הוא אנגלי אמיד שהקים במאה ה־18 את מכרה דינורוויג (Dinorwig), שעל שרידיו הוקם המוזיאון. דינורוויג היה אחד ממכרות הצפחה הגדולים ביותר באזור, ובעצם בעולם כולו, ונסגר סופית ב־1969.
כמו דינורוויג, רבים מהמכרות והמחצבות של הצפחה הם כיום מוזיאונים שהושקעו בהם מיליוני לירות שטרלינג מכספי חברת הלוטו הבריטית, בתקווה שימשכו אליהם

אריחי צפחה ממתינים למשלוח במחצבה גלודפה גנול, שעברה לא מזמן לידיים אנגליות. כשמונים אחוז מתושבי האזור דוברי וולשית, מתוך אמונה שעם מות השפה תמות גם התרבות הוולשית

גיאולוגים, ארכיאולוגים תעשייתיים ותיירים. אף שבחלקם עדיין מייצרים צפחה בכמויות קטנות ובאמצעים מכניים, הם מרוויחים בעיקר מחנויות המוזיאונים שבהן מוכרים חפצי נוי.
רק קומץ זעיר של מכרות ומחצבות צפחה עדיין פעיל באזור. גלודפה גנול (Gloddfa Ganol), שבפאתי בלנאיי פסטיניוג, הוא אחד מהם. מצוידים בקסדות ירדנו למקום שלידו נגסו דחפורים בגבעות הסמוכות ללא לאות והותירו בהן קרעים משוננים. בין הסלעים והדחפורים דילג בזריזות קווין, הנדסאי חבלה. "צריך להבין את האבן ואת המבנה שלה, את הפגמים שבה, כדי שאפשר יהיה להוציא ממנה את המיטב", הוא הכריז והוביל אצבע לאורך עורק בסלע.
באותה שעה, הרחק משאון הדחפורים, באחד הצריפים, היה עסוק קן יוז בביתור צפחה לנתחים גדולים. הוא בירך אותנו, ובתוך דקות, בפתיחות וולשית אופיינית, שפך בפנינו את לבו. "בשלושים השנים שאני עובד במחצבה", אמר, "רוב החברים שלי לעבודה איבדו את הפרנסה שלהם. פעם עבדו במחצבה הזאת 1,800 איש. כיום עובדים בה שלושים. לי פשוט היה מזל". שאלנו כיצד העובדה הזו השפיעה על הקהילה המקומית. יוז היסס ולבסוף ענה בטון עגום: "אתם יודעים, כיום כבר אין פה קהילה. החברים שלי מבית הספר ובני המשפחה שלי, כולם ירדו לדרום לחפש פרנסה. היחידים שעדיין רוכשים פה בתים הם תושבי צפון אנגליה, שנמשכים לכאן בגלל מחיריהם הנמוכים. הבעיה היא שהם משתמשים בהם רק כבתי נופש".

האיום האנגלי
חוסר החיבה של המקומיים לאנגלים אינו סוד. האזור הוא מעוזה של המפלגה הלאומנית הוולשית, פלייד קמרי, ורוב תושביו – כשמונים אחוז – דוברי וולשית, מתוך אמונה שעם מות השפה תמות גם התרבות הוולשית (בדרום וויילס, לשם השוואה, דוברים את השפה רק כעשרים אחוז). היחס הלא אוהד כלפי האנגלים לא נובע רק מהחשש מפני אובדן התרבות הוולשית ולא משום שרוב מקימי המכרות, שנטשו לאחר שגרפו רווחים מספקים, היו אנגלים.

חריטה ידנית על לוחות של צפחה במפעל איניגו ג'ונס. לפני קרוב למאתיים שנה הכינו בו לוחות צפחה לבתי ספר. היום זה המקום היחיד באזור שבו חורטים על שלטים, על מצבות, ועל חפצי נוי מצפחה

ההתמרמרות של תושבי האזור כלפי האנגלים נעוצה כבר במאה ה־13, כשהמלך אדוארד הראשון כבש את האזור. במאה ה־15 הנהיג אוון גלינדור מהאזור את המרד הכושל בשלטון האנגלי.
התקשורת מדווחת תכופות על הצתות בבתי האנגלים, הנחשבים לפולשים שמעלים את מחירי הבתים ופוגעים בתרבות הוולשית. אחרי הכל, זה היה גורלו של דרום וויילס: אנגלים רבים עברו להתגורר ולעבוד בו, וכיום הרוב בו מדבר רק אנגלית.
גם מחצבת גלודפה גנול עברה לאחרונה לידיים אנגליות, אבל יוז רק מציין את העובדה, נושך את שפתו וממשיך לנסר. שנים רבות עבד בביקוע צפחה, אבל לאחרונה נאלץ לעבור הסבה מקצועית, כאשר מלאכת הביקוע עברה למחצבה אחרת של אותם בעלים. "את הצפחה הקשיחה של האזור אי אפשר לבקע במכונה, צריך לבקע אותה בפטיש ואזמל", הוא אומר. "זו אומנות שרק מעטים יודעים", הוא מוסיף בגאווה. "פעם אם ביקעת צפחה זה מה שהיית, מבקע, ואם עבדת על המסור זה מה שהיית, מנסר, אבל אנחנו כבר לא מבקעים או מנסרים, אלא פשוט פועלי מחצבה, הנעים בין עבודה אחת לאחרת".
אבל יש גם צד חיובי: "תודה לאל", אומר יוז, "כיום לפחות דואגים לבריאות שלנו. יש מתקנים ששואבים את האבק ומסכות לסינון האבק ומגינים לאוזניים ולראש. כל שנה אנחנו אפילו עוברים בדיקה רפואית, וצילומי הרנטגן שלי לא הראו בינתיים אף סימני אבק, טאץ' ווד".
כשאנשים אומרים בגווינת את המלה "אבק" נראה שחלחלה עוברת בהם. כמו כורי הפחם בדרום וויילס, גם כורי הצפחה בצפונה סבלו ממחלות ריאה, שנגרמו על ידי חלקיקי האבק שחדרו לריאותיהם במכרות. האבק הוא שהרג את אביו של יוז ואת סבו, וגם את בני משפחותיהם של רבים אחרים שפגשנו בגווינת. להתפשטות המחלות סייעו, כמובן, גם תנאי המחיה הקשים של הפועלים.
"עד לא מזמן עבדו כאן כ־12 שעות ביום לאור נרות", הסביר מדריך הסיור במכרה כלכוות סלייט קברנס (Llechwedd Slate Caverns). מעל פני הקרקע קומץ תיירים שוטט בין החנויות, הפאבים והצריפים שבהם חיו הפועלים הוויקטוריאנים. בזכות המבנים המשומרים הללו הפך המכרה הזה ב־1972 לאתר תיירות מבוקש, וכמה מפועלי המכרות לשעבר משמשים בו כעת מדריכי תיירים. כשהצצנו לתוך צריפי המגורים אמר המדריך בגאווה לא מוסתרת: "לא היו פה לא חשמל, לא מים ולא שירותים, מערכות הביוב היו בלתי תקינות ורהיטים היו נדירים, אבל התפתחו כאן מוסדות חברתיים שבהם התווכחו בלהט על פוליטיקה ודת, ומכאן צמחו משוררים, פוליטיקאים, מחנכים וכמרים רבי השפעה".
בצריפים הללו נזרעו גם זרעי המהפכה, שתרמה בסופו של דבר לקריסת תעשיית הצפחה. מחלוקות בין האיגוד המקצועי של הכורים ובין בעלי המכרות על תנאי המחיה וגובה השכר הובילו לאחת השביתות הארוכות ביותר בהיסטוריה של התעשייה הבריטית. בנובמבר 1900 פתחו הפועלים בשביתה. בשלוש השנים הבאות רעבו אלפים ללחם. רבים עברו לעבוד במכרות הפחם בדרום או היגרו. בנובמבר 1903 חזרו הפועלים המובסים לעבודה, אבל בינתיים השתנו פני השוק: רעפים זולים יותר הגיעו ממקומות אחרים. מכאן החלה הדעיכה.

יותר וולשי מוולשי
בתחנת הרכבת של בלנאיי פסטיניוג ממתינה הרכבת העתיקה של קו פסטיניוג. פעם היא הובילה צפחה לנמל בעיירה פורתמדוג (Porthmadog), כעת היא מובילה תיירים. עלינו לאחד הקרונות ורכבת הקיטור יצאה לדרך ושקשקה לאורך 22 קילומטר של נופים ציוריים. בפורתמדוג, שהוקמה במאה ה־19 רק כדי להקל על ייצוא הצפחה, ירדנו לנמל. פעם עגנו בו ספינות משא שהובילו רבבות טונות של צפחה לכל העולם, כיום עוגנות בו סירות ויאכטות פרטיות. תושב המקום שטייל ליד המזח אמר לנו שהן שייכות לאנגלים ולתיירים, ש"בהם תלוי עתיד המקום".
זה שנים מתריעים וולשים רבים שיום אחד תהיה וויילס למקום בלי הווה ובלי עתיד, אלא רק עם עבר, זרוע בשרידים ובמכרות מרקיבים, שמורה תעשייתית שתיירים יבואו לצפות בה בחברה על סף היכחדות. לאזורים רבים בוויילס גורל דומה לזה של מחוז הצפחה. כמו לצפחה, גם למכרות הפחם בדרום היתה השפעה אדירה על הכלכלה, על התרבות ועל נופיה של וויילס, גם תעשיית הפחם צמחה במהירות, אבל בתוך מאה שנה כמעט נכחדה. במאות ה־18 וה־19 נעשו רבבות יישובים חקלאיים במרחבי וויילס מנותקים ממרכזי תעשייה ענפים. מכרות, מפעלים, עיירות וערים צמחו במקומות שהתברכו באוצרות טבע כמו נחושת, פחם, ברזל, עופרת ואפילו זהב. בדומה לענף הצפחה גם כשתעשיות אלה קרסו, רבים מאתריהן היו למוזיאונים.
בגלל קריסת תעשיות העבר שיעורי האבטלה בוויילס גבוהים גם כיום (כ־25 אחוז). חוץ מחקלאות, הענף החשוב ביותר בכלכלתה הוא התיירות, שחלק ניכר ממנו מתבסס על העבר התעשייתי המפואר. מחוז הצפחה, מתברר, הוא יותר וולשי מוולשי: שיעורי האבטלה בו גבוהים עוד יותר (כשלושים אחוז), והתיירות היא מקור הפרנסה העיקרי.

במפעל הצפחה איניגו ג'ונס. בגלל קריסת תעשיות העבר שיעורי האבטלה בווילס גבוהים גם כיום, שיעור האבטלה במחוז גווינת הוא כשלושים אחוז, והתיירות היא מקור הפרנסה העיקרי

הצפחה כמשל
אם עוד נותר לנו איזה ספק בנוגע לצדקת ידידינו, שאמרו שכאן נמצא את תמצית וויילס, הגשם בא ושטף אותו. הזרזיפים שירדו ביום הראשון לא פסקו מלרדת גם ביום הבא, ובזה שלאחריו, ובזה שלאחריו. וויילס ידועה כארץ שבורכה בכמות עצומה של משקעים, והאזור הזה הוא הרטוב ביותר בכל בריטניה.
יצאנו לסיור אחרון בעיירות ובכפרים, שבהם גדרות, שערים, שלטים על בתים, גגות ומצבות עשויים כולם מצפחה. בבתסדה עצרנו בקפה מקומי. יושבי המקום גילו חום ופתיחות של וויילס של פעם. בתוך דקות הם החלו לשוחח  איתנו. הם צחקו, סיפרו על עצמם ותהו בקול איך גנבו להם את האדמה ככה, ממש מתחת לאף. הם שוחחו על פוליטיקה, על גאווה אבודה ועל שימור הסביבה באזורם, בוויילס כולה ובכלל. הם דיברו על מה שקורה כשבוזזים את הטבע וכשלא משכילים לא לשים את כל הביצים בסל אחד. הם דיברו על מחוז הצפחה כמשל.