ווייטנאם – קאו דאי, מאמיני העין הגדולה

ערב אחד ב-1919 התכנסו כמה חברים באי פוּ קווֹק, לא רחוק מסייגון, לבילוי ערב שיגרתי שבמרכזו סיאנס. בראשם עמד נגוֹ ואן צְ'יוּ, פקיד בשרות הקולוניאלי הצרפתי, שהיה בעל ניסיון של יותר מ-20 שנה בטקסים מסוג זה. באירוע עצמו לא היה שום דבר יוצא דופן, שכן פולחן רוחות ושמירה על קשר הדוק איתן בדרכים שונות, היו חלק מרכזי בדת העממית של וייטנאם מזה דורות רבים. דבר אחד יוצא דופן בכל זאת קרה באותו ערב: רוח חדשה ולא ידועה, שזיהתה את עצמה בשם קָאוּ-דָאי, התגלתה למשתתפי הסיאנס.
הקאו-דאי ("כס עליון") המשיך להופיע בסיאנסים הבאים שערך צ'יו. במשך הזמן גילה לנוכחים שהוא האל, והזכיר להם שכבר הופיע בעבר בכמה הזדמנויות – כאלוהים במעמד הר סיני, כישו וכמוחמד – אבל הם לא קיבלו את תורתו. באחד המפגשים הורה למאמיניו לסמל אותו בעין פקוחה, רואת כל, וב-1925 ציווה לייסד דת חדשה שתישא את שמו.
מהתחלה צנועה זו צמחה כת דתית שעתידה היתה להפוך לאחד הכוחות הפוליטיים והצבאיים המרכזיים בדרום וייטנאם של שנות ה-40 וה-50. כת זאת ידעה לתמרן בכישרון ובמיומנות בין השחקנים השונים שכיכבו בפוליטיקה הווייטנאמית ההפכפכה של שנים אלו, והצליחה במשך כמה שנים להחזיק במה שהיתה למעשה מדינה קטנה ואוטונומית, בה חיו למעלה ממיליון איש, מוגנים בידי צבא של כמה עשרות אלפי חיילים.
העבר המפואר הזה אמנם כבר חלף, אבל אל מרכז הכת בפרובינציית טאי נין (TAY NINH) נוהרים מידי יום אלפי מבקרים, כדי לחזות בטקסים הססגוניים והמפוארים שנערכים שם. ארבע פעמים ביום, משש בבוקר עד תשע בלילה, נוהרים מאמינים להתפלל במקדש הראשי של הקאו-דאי בטאי נין. המקדש הוא מבנה גדול, צבעוני ומצועצע, שעמודים ורודים, מלופפים בדרקונים, תומכים את תקרתו הצבעונית המעוטרת בציורי חיות אמיתיות ומיתולוגיות כדרקון, חד קרן ופניקס. את הכניסה מפאר ציור גדול וקצת מפתיע, לפחות למי שמגיע לשם בפעם הראשונה: המדינאי הסיני סון יאט-סן, ויקטור הוגו ונגויין בין קיו, משורר וייטנאמי בן המאה ה-15, חותמים יחד על לוחות דמויי לוחות הברית, עליהם כתוב בסינית ובצרפתית: "אלוהים והאנושות" ו"צדק ואהבה". הוגו לבוש במדי אדמירל צרפתי והילת קדוש מרחפת מעל לראשו. שלט סמוך מסביר למי שאינם מצויים ברזי המיתולוגיה הקאודאיסטית שמדובר בשלושה קדושים. קיו היה משורר ידוע, מסביר השלט, והוגו וסון היו בין תלמידיו. אנשי הכמורה הגבוהה לובשים בגדים צבעוניים באדום, כחול וצהוב, וחובשים כובעים המעידים על דרגותיהם. בתוך האולם אפילו המרצפות צבעוניות, ורק הלובן המרגיע של בגדי המתפללים נותן קצת מנוחה לעיניים.
לתפילת הצהריים בה נכחנו הופיעו כמה מאות מתפללים. גברים ונשים הסתדרו בשורות משני צידי האולם ופתחו בתפילה שנמשכה כארבעים דקות. התפילה כללה קטעי שירה, שהזכירו מזמורי כנסייה. בין קטעי השירה היו לסירוגין דקות שקטות של מדיטציה. בגלריה למעלה ישבה בינתיים תזמורת קטנה של כלי נגינה מסורתיים: קו – כינור בעל שני מיתרים, דוק קוין – כלי פריטה בעל מיתר אחד, וכלי הקשה בשם שאן. לקול הגונג השתחוו הנוכחים מידי פעם בכיוון קצה האולם. שם, מעל למזבח, תלוי כדור ענק ועליו מצויירת העין הגדולה, סמל הקאו-דאי. את העין אפשר לראות מתנוססת מעל הרבה מקדשים קטנים ברחבי דרום וייטנאם, בעיקר באיזור הדלתא של נהר המקונג, שבו אין ישוב ללא קהילה קאודאיסטית.
העובדה, שדת חדשה צמחה דווקא באיזור זה ובתקופה זו, אינה מפתיעה. שנות ה-20 של המאה הנוכחית היו שנים של משבר כלכלי, פוליטי וחברתי בווייטנאם. השלטון הצרפתי באיזור היה כבר בן למעלה מ-60 שנה, והשפעותיו ניכרו בכל תחומי החיים, לאו דווקא לטובה. מצבם הכלכלי של האיכרים – רובה המכריע של האוכלוסייה – אולי לא היה מעולם טוב במיוחד, אבל השלטון הקולוניאלי הצליח לגרום להחמרתו. בעוד שבתחילת המאה ה-19 היו רוב האיכרים בעלי חלקות אדמה משלהם, עודדו השליטים החדשים תהליך של ריכוז אדמות מידי כמה בעלי אדמות גדולים, תהליך שהפך את מרבית האיכרים לפועלים חסרי קרקע. המצב הזה דווקא התאים לצרפתים, שהיו זקוקים לכוח עבודה זול לעבודות הבנייה שיזמו, למטעים ולמכרות. הווייטנאמים עבדו במקומות אלה בתנאים קרובים מאוד לעבדות.
בקצה השני של הסולם החברתי היתה שכבה דקיקה של וייטנאמים שזכו ליהנות מיתרונות החינוך הצרפתי המודרני, והתברגו אחר כך במשרות בשרות הקולוניאלי. אלא שההתחככות בממסד הצרפתי הביאה דווקא לאכזבה ולאיבה. גם המוכשרים שבווייטנאמים הוגבלו לדרגים הנמוכים ביותר בבירוקרטיה, וזכו ליחס משפיל ומתנשא מצד עמיתיהם האירופאים. שאיפות פוליטיות, שהתעוררו בהשראת החופש והשיוויון שהצרפתים כל כך אהבו לדבר עליהם, דוכאו במהירות, והגבירו את תחושת התסכול. הסדר החברתי הישן של וייטנאם, המשפחה המורחבת, הקהילה הכפרית, הפאטרנאליזם שאפיין את היחסים בין האיכרים לבעלי האדמות, כל אלה נשחקו והתפוררו. המשטר החדש לא הציע להם כל תחליף.
בתקופה כזו של משבר וחיפוש צצו קבוצות ותנועות רבות שהציעו תקווה חדשה, צדק וישועה. הגדולה שבהן (למעט המפלגה הקומוניסטית שהופיעה כמה שנים לאחר מכן), היתה הקאודאיזם. כוח המשיכה יוצא הדופן של הדת האקלקטית הזו, שיקף את השתוקקות העם הווייטנאמי למשהו חדש, וייטנאמי מקורי ואידיאליסטי. הדת החדשה התפשטה במהירות בדרום וייטנאם, וב-1926 הוכרז באופן רשמי על הקמתה, כאשר המייסדים שלחו למושל הצרפתי הצהרה על ייסוד דת חדשה. ב-1930 היא מנתה כבר כחצי מיליון מאמינים, יותר משהצליחה הכנסייה הקתולית לצבור במשך כ-300 שנות פעילות באיזור.
מייסדי הקאודאיזם הכריזו על דתם כמשלבת את שלושת הפילוסופיות הדתיות הגדולות שהגיעו לווייטנאם מסין – בודהיזם, דאואיזם וקונפוציוניזם – יחד עם נצרות, עבודת רוחות מקומית ועוד כמה אלמנטים מקוריים. הדת החדשה, אמרו המייסדים, תשמש כגשר בין מזרח ומערב, תאחד בין כל הדתות ותשיב את ההרמוניה לעולם. התגלות הקאו-דאי, שנתפס כאל כל יכול ולא סתם עוד אחד בפנתיאון, מסמלת את תחילת המחזור השלישי בהיסטוריה, מחזור התיקון. שני המחזורים הראשונים היו הבריאה וההרס.
למעשה שילבו מייסדי הקאודאיזם את כל היסודות הדתיים המוכרים להם, כך שווייטנאמי שהצטרף לדת לא נאלץ לוותר על אף מרכיב של עולמו הרוחני. הקאודאיזם אימץ את האמונה בקארמה ואת השאיפה לשחרור ממעגל הלידות והמיתות של הבודהיזם, את הקסמים והמיסטיקה של הדאואיזם ואת ההירארכיה החברתית והכבוד לטקסים של הקונפוציוניזם. הכמורה חולקה לשלושה ענפים, המסומלים כל אחד בצבע שונה: קונפוציאני באדום, בודהיסטי בצהוב ודאואיסטי בכחול. דרגות הכמורה מקבילות כמעט לאלו של הכמורה הקתולית: כומר, בישוף, ארכיבישוף, קרדינל ובראש – אפיפיור. הבדל משמעותי אחד מהקתוליות הוא שגם נשים יכולות לכהן בתפקידים אלו, למעט תפקיד האפיפיור.
הרוחות המשיכו להעביר מסרים למדיומים, ובמהלך שנות ה-20 וה-30 הכתיבו בהודעות מעורפלות את רוב חוקי הדת הקשורים בטקסים, פולחן, סמלים, ארגון הקהילה והתנהגות הכמורה. במשך השנים קיבלו המדיומים מסרים ממגוון של רוחות מכל התקופות ומכל המקומות: ז'אן ד'ארק, דקארט, שייקספיר, לי בו (משורר סיני מן המאה השמינית), הוגו, סון יאט-סן ולנין, אם למנות רק כמה מהם. כולם אמרו את דברם, והצטרפו לפנתיאון הקדושים של הדת.
מעל למזבח שבמקדש המרכזי מצויירים כמה מקדושי הקאו-דאי. בודהא וישו יושבים שם יחד עם קונפוציוס ולאו דזה, המשורר הסיני לי בו והבודהיסטווה גואן-ין. הסופר הבריטי גרהם גרין תיאר את הסצינה הזו בלגלוג בספרו "האמריקאי השקט": "ישו ובודהא מביטים מתקרת הקתדראלה על פנטזיה מזרחית של וולט דיסני, דרקונים ונחשים בטכניקולור". גרין ביקר בווייטנאם בשנות ה-50 המוקדמות והוקסם בתחילה מהקאודאיזם. לאחר כמה ביקורים שינה את דעתו: "מה שנראה בשני הביקורים הראשונים שלי עליז ומוזר נראה עכשיו כמו משחק שנמשך זמן רב מדי", כתב ל"סנדיי טיימס". אנשי הכת נראו לו בביקורים המאוחרים "ערמומיים ולא אמינים, כמו פרסומת מתוחכמת".
גרין כתב את הדברים הללו בתקופה שהקאודאיסטים היו בשיא כוחם, תקופה בה פוליטיקאים מקומיים, דיפלומטים ועיתונאים זרים ראו לעצמם חובה לערוך ביקורי נימוסין אצלם. במשך שנות ה-30 הלך והתחזק הפן הפוליטי האנטי קולוניאלי, של הכת. אפילו הרוחות התגייסו למאמץ הלאומי והתחילו להעביר מסרים אנטי צרפתיים ופרו יפאניים. למאמינים נאמר שהיפאנים הם אלו שישחררו את המדינה מהכיבוש הצרפתי. עם כניסת היפאנים לווייטנאם ב-1940 הפכה התעמולה לעזרה גלויה.
עם סיום המלחמה וכניעת יפן, נוצר בווייטנאם חלל שלטוני. את החלל הזה השכיל למלא ארגון חזית שהונהג על ידי הקומוניסטים בראשות הו צ'י מין, אשר נקרא וייטמין. הקאודאיסטים הצטרפו לוייטמין. חודש לאחר מכן חזרו הצרפתים לסייגון, ועד סוף 1945 הצליחו לשוב ולהשתלט על הערים בדרום המדינה ולדחוק את כוחות הוייטמין לאזורים הכפריים. הקאודאיסטים הצטרפו לוייטמין במלחמתם בצרפתים.
אבל לא לאורך זמן. השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה היו שנים של אנרכיה ומלחמת כל בכל. כמה קבוצות בעלות צבאות פרטיים לחמו בצרפתים וזו בזו, ביניהן הוייטמין, הקאודאיסטים וההואה האו, כת תחייה בודהיסטית. סייגון פרחה כמרכז של זנות, סמים והימורים, עסקים בהם שלטה קבוצה חמושה אחרת – הבין סויין, שחלקו את רווחיהם גם עם הקיסר בובה ששלט בחסות הצרפתים, באו דאי. במצב כזה היו יתרונות רבים לקבוצה כמו הקאודאיסטים, שזכתה לחיזורים מכל הצדדים. הוייטמין ביקשו את שיתוף הפעולה שלהם, וגם הצרפתים, שרצו לנטרל כמה שיותר מהכוחות הלוחמים נגדם, ניסו לזכות בליבם. העניין הוכרע ב-1946, כשהצרפתים הצליחו לעצור את מנהיגי הכת שעדיין נותרו במדינה (חלקם הוגלו לקמבודיה בזמן המלחמה) ובתמורה לשחרורם חתמו הקאודאיסטים על הסכם עם הכוחות הקולוניאליים. הצרפתים הבטיחו עזרה כספית וחופש מוחלט, למעשה, אוטונומיה. בתמורה הם ציפו שבאיזור שבשליטת הקאודאיסטים לא תהיה לוייטמין דריסת רגל.
איזור טאי נין הפך לא רק למרכז דתי, אלא גם חברתי, כלכלי ופוליטי. כנסיית הקאו-דאי גבתה מיסים מהאוכלוסייה ובבעלותה היו מפעלים ואלפי דונמים של אדמה חקלאית שנקנו, או התקבלו במשך השנים כתרומות ממאמינים. המנהיגים עודדו חקלאות קולקטיבית וצורות אחרות של כלכלה שיתופית. המלחמה הבריחה איכרים רבים מאזורי הקרבות הסמוכים. בראשית שנות ה-50 חיו באיזור טאי נין למעלה ממיליון איכרים, שיכלו למצוא ביטחון, פרנסה, בתי ספר לילדים ובתי חולים. הצבא גדל בהתמדה וב-1954 מנה כבר 65,000 חיילים, שהיו מצויידים, בין השאר, במרגמות תוצרת בית שיוצרו מאגזוזי מכוניות.
הקאודאיסטים לא הסתפקו בניהול האיזור שלהם והיו מעורבים גם בפוליטיקה במישור הלאומי. הרבה פונקציונרים שלהם היו חברים בממשלות שהקימו הצרפתים בסייגון. להאשמות הבגידה שהוטחו בהם השיבו עכשיו שרק בעזרת הצרפתים אפשר יהיה להשיג את העצמאות המיוחלת.
עם סיום המלחמה ועזיבת הצרפתים את וייטנאם ב-1955 איבדו הקאודאיסטים את מעמדם האוטונומי ואת כוחם הצבאי. הנשיא החדש, ששלט בחסות האמריקאים, נגו דין דיים, סרב להכיר באיזור ההשפעה שלהם והכריז שלא יסבול צבאות פרטיים. ב-1956 השתלטו כוחות הממשלה על המקדש הראשי של הקאו-דאי, וראש הכנסייה פאם קונג טאק ברח לפנום-פן. הוא המשיך לשמש סמכות רוחנית עד מותו שלוש שנים לאחר מכן אבל עזיבתו סמלה את סוף ימי האוטונומיה. באותה תקופה נעצרו אלפי קאודאיסטים וחלקם מתו בבתי הכלא. חלק קטן מהחיילים השתלבו בצבא הממשלה, חלק עברו למחתרת. פיקוח ממשלתי הדוק הוטל על הכנסייה, ומכיוון שאיבדה את הכוח להגן על חבריה, איבדה חלק ממאמיניה.
ב-1975, לאחר איחוד וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי הוחרמו רוב אדמות הכנסייה ושוב נעצרו ואף הוצאו להורג כמה מהמנהיגים. הפתיחות המהוססת שהחלה בווייטנאם במחצית השנייה של שנות השמונים אפשרה להוציא מהמחסנים את הגלימות והמצנפות, להכשיר כמרים חדשים ולחדש את הטקסים במלוא הדרם.
אחרי כל כך הרבה שנים, כשהמציאות סביב השתנתה לגמרי, יריבים ותיקים נעלמו זה מכבר, ואפילו המפלגה הקומוניסטית משתנה ללא היכר, הקאודאיסטים עדיין שם, מונחים על ידי בודהא, ישו וויקטור, ומי יודע, אולי באמת מביאים קצת הרמוניה, שלווה ואהבה לעולם.