התפוח הקטן

חסידים בתלמוד התורה בעלזא, רחוב אחד העם. האדמו"ר מבלעד, שבא ארצה אחרי מלחמת העולם השנייה, התגורר בחורף ברחוב אחד העם, בלב לבה של תל אביב. הוא הצליח לרכז סביבו חסידים רבים שהלכו אחריו גם לשם

רפובליקה, בתל אביב הם מבינים שהם אזרחים מן השורה. אדם שבא לתל אביב מבין שלא יהיה טבול כולו בשולחן ערוך, וזה מלמד אותנו משהו על ייחודם של החרדים התל אביבים, שבאופן לא מפורש מגלים את דעתם שהם מעוניינים בעיר פלורליסטית.
"וזה מאוד מזכיר לי את האופציה הניו יורקית, של שכונות חרדיות מסוגרות כמו וויליאמסבורג ומונסיי מצד אחד, ולעומת זאת רבים מהם שחיים במנהטן או בקווינס, ששם יש מכל הסוגים, והם חיים בידיעה שהם לא הרוב".
בתל אביב, אומר באר, כמו במנהטן, אין לחרדים מיקרוקוסמוס, והם כל הזמן צריכים להסביר לילדיהם שיש גם אחר. וכל זמן שהאחר לא נכנס אליהם פנימה הם לא נכנסים לאחר. "אלה חיים מאוד מודרניים, מנוכרים, ממש כמו באזור שינקין, יוחנן הסנדלר, בלפור או אחד העם, שבהם עדיין מתגוררים חרדים. ויותר מזה, סמינר בית יעקב החרדי נמצא עד היום ברחוב קלישר, בסמוך לשוק, ונערות חרדיות באות מבני ברק ללמוד שם".
מי ש"אשם" שיש יהודים חרדים שהתיישבו בתל אביב, אומר באר, הוא אישיות אחת מרתקת, ר' ארניו רוקח, הלוא הוא האדמו"ר מבעלז, שבא ארצה אחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי שכל משפחתו נספתה בשואה. "הוא היה גוץ, קטן ורזה, ובא ארצה כמו מלך ללא מלכות וללא נתינים, ובדרך מופלאה הצליח לשקם כאן את חצרו מאפרה. בקיץ הוא התגורר בקטמון שבירושלים, ובחורף ברחוב אחד העם, בלב לבה של תל אביב".
האדמו"ר, שנתפס כקדוש והיה איש נערץ, הצליח לרכז סביבו חסידים רבים שהלכו אחריו גם לתל אביב. "הוא לא רצה ללכת לבני ברק והעדיף לחיות עם כלל ישראל. היתה בזה אמירה גורפת שהוא רוצה לחיות עם כל היהודים ולא ללכת לגטו. רוחו הטובה והנכונות שלו לא להטיף מוסר, אלא להתבונן פנימה, גורמות לי לחוש כלפיו המון אמפתיה".
ויש גם את חסידות גור, שמוצאה בפולין הקונגרסאית (כמו שנקראה מרכז פולין), וחלק מחסידיה התיישבו בתל אביב. "הם עסקו בה במלאכות שהיו אופייניות ליהדות מרכז פולין, טקסטיל, מנופקטורה, מזון. העסקים שלהם היו באזור הרחובות הקישון, נחלת בנימין, לווינסקי. ברחוב הקישון 33 יש עד היום שטיבעל קטן שבאמצע השבוע רבים היו מתפללים בו, והיו להם גם שטיבעלאך בפיארברג וברחובות הסמוכים לו".
חסידי גור התל אביבים, אומר באר, נהגו כמו בוורשה. "את הפאות היו קושרים מאחורי האוזניים באמצע השבוע, ואת הזקן קיפלו וגלגלו פנימה, כך שלא יירד על פי מידותיו, שלא יבלוט. וביום שישי, אחרי הטבילה במקווה, היו מתירים את הפאות ופותחים את הזקן. זו היתה אווירה חרדית תל אביבית, חסידית בעיקרה. לא יעזור, אלה היו חבר'ה נחמדים מפולין שאוהבים לצחוק".
והיו גם חסידי מוזיץ', שהיו אמני המוזיקה, אמני השירה. "הם התגוררו ברחוב דיזנגוף, בסמוך למלך ג'ורג', ומי שהתפלל איתם באופן קבוע היה המשורר אבות ישורון. אבל בשלב מסוים הם עברו לבני ברק. המתינות התפוגגה".
לא ברור מה הוליד את מה. "בעיני, תל אביב היתה דוגמה מעניינת מאין כמותה של עיר עברית שהיה בה מקום לחרדים. החרדיות שם היתה נעימה, נסבלת. ככל שהחרדים בה שיפרו את מעמדם, הם עברו מרחוב אוליפנט לסוטין. אבל הם היו צריכים לקנות דירות בקומות הנמוכות, ובתל אביב צמחו בניינים גבוהים עם לובי סגור, וזה לא התאים להם".
כך גם בעניין הגינה. "אם חרדי גר בבית משותף והגינה היא של כולם, אז לפי השקפתו בשנת שמיטה הוא צריך לעזוב את הגינה מופקרת. עיקרו של דבר, החרדיות נעשתה יותר חרדית, והחילונים נעשו הרבה יותר עקרוניים, שלא לומר מגעילים, ויש לחץ להקצנה בכל הצדדים. פעם רוב המכולות לא מכרו אוכל לא כשר, לא היו כל כך הרבה מסעדות טריפה ובגדי שחץ. כך נוצרה סיטואציה שדוחפת אותם מכל הכיוונים החוצה, לערי התורה. האופציה הניו יורקית היתה שם, וכיום היא כמעט איננה עוד".