ארבע וחצי לפנות בוקר. אנחנו בנקודת המפגש ליד הכניסה למצפה שלם. ים המלח נראה כמו כתם גדול וכהה על רקע האופק במזרח שנוצץ באלפי אורות. אחר כך בחוף, ג'קי הקפטן דוחק בנו לעלות על סירת המנוע הקטנה כדי שנספיק לראות משהו. הרעיון היה לצלם את הים, ואת הסביבה, רגע לפני הזריחה, ואחר כך, בשעות שיבואו אחריה. המנוע מתחיל לטרטר ואנחנו נעים במהירות לכיוון צפון. רוח קלה מביאה עמה גלים קטנים שגורמים לחרטום הסירה להיחבט, פעם אחר פעם, בגלי הים. היי, לאן הוא דוהר? אני חושב לעצמי, עוד רגע והים ייגמר לנו. אם מסתכלים על הנתונים היבשים, ים המלח הולך ומאבד את עצמו. בשנים האחרונות. מפלס המים יורד בלמעלה ממטר ועשרים בממוצע, ולעיתים מטר וחצי. האגן הדרומי יבש, הצפוני הולך ונעלם.
"שייט וסיורי מודעות", כך מכנים אורית וג'קי בעלי חברת השייט הקטנה, את ההפלגות שהם עורכים מזה כמה שנים בים המלח. באתר שלהם הם מבטיחים לחשוף בשייט תופעות טבע ייחודיות, מראות קסומים של מרבצי בוץ, פניני מלח, יהלומי מלח, נביעות מים מתוקים ובולענים. ספוילר: זה מה שהולך לקרות.
ארבע וחצי לפנות בוקר
גלים סוערים באגם טרמינלי
השמיים הלכו והחווירו. אפשר כבר היה להבחין באדוות הקלות ובצבע המים, משהו בין אפור לכחול. גלים בים המלח? לא מוכר לי, ואינטואיטיבית לא מסתדר לי שהרי מדובר במים שהם תמיסת מלחים רוויה, ובאגם טרמינלי, מוקף גבעות והרים, וממוקם במקום היבשתי הנמוך בעולם. גלים יש כאן, ועוד איך. ג'קי מספר לנו שבשעות אחר הצהריים, הרוחות כאן עשויות להגיע ל-80 קמ"ש. המים של הים נדחפים בקלות על ידי הרוח, ולא פעם, הוא אומר, יש לנו כאן גלים המגיעים ל-2-3 מטרים!
שייט בים המלח אינו עניין של מה בכך. הים הזה נושא עימו, כבר מתקופות קדומות, דימוי לא ממש אטרקטיבי – ים המוות. עם כינוי כזה, לא קל למכור חבילות תיור ונופש לשייט במימיו. בכל זאת, יש משהו אקזוטי בנוף קצה, והסביבה הקשוחה והקיצונית הזאת נותנת מספיק סיבות כדי לרצות ולהגיע לכאן.
יש עדויות מוצקות לקיומם של נתיבי שייט בים המלח כבר לפני 2,500 –2,000 שנים. עוגני עץ ואבן שנמצאו בכמה מקומות על פני החופים, מעידים על תחבורה ימית ענפה שהיתה כאן, כבר במאות השנייה והשלישית לפני הספירה, ומאוחר יותר, בתקופה הצלבנית ואחריה. סביר להניח כי ספינות העולם העתיק, שנעו לאורכו ולרוחבו של הים, נשאו עימם תוצרת חקלאית, סחורות, אספלט (ביטומן שנפלט אז לחופיו) וכמובן כימיקלים ומלחי מרפא מסוגים שונים. בחלקים ששרדו ממפת מידבא, ששורטטה על פני רצפת פסיפס של כנסייה עתיקה מן המאה השישית לספירה בירדן, אפשר להבחין בשתי מפרשיות טעונות מלח המפליגות במימיו.
מפת מידבא. מובילים מלח ואספלט במפרשיות
"על המשתתפים להכין תנ"ך, אוכל וצפחת מים"
לפני קום המדינה, הייתה כאן, כך נראה, פעילות שייט סדירה. לא מפתיע. לבד מאתר הטבילה, מצדה ואתרי המרפא, הציעו החופים בצד המזרחי – אז אמירות עבר הירדן, מגוון של אטרקציות, ביניהן, מעיינות, מפלים שוצפים וקניוני נחלים עתירי מים. בסוף המאה ה-19 שייטו ספינות קיטור קטנות לאורך הירדן.
ידיעה קטנה המופיעה באוקטובר 1898 בפרסום של עיתון קולומביאני, קתולי, מספרת על סירת קיטור קטנה המשייטת במימי הירדן ועורכת סיורים קבועים בים, מאזור יריחו לנקודה הדרומית של הים. ויש גם אוניה. אוניית הקיטור קלירויה שעורכת שייט עם סיורים במגוון אתרים לאורך חופיו. המשתתפים מתבקשים להביא עימם קצת ציוד, לרבות שמיכה ואוכל ליומיים.
ובמודעה אחרת, של אגודת המשוטטים הישראלית – מחודש מאי 1932, מוצע שייט מג'ודידה – החוף הצפוני לגדה המזרחית, לשפך הארנון, למעיינות החמים ולמפל אל-זרקא.
שייט היסטורי באוניית קיטור בים המלח. מתוך האוסף המופלא – אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית
המצב הגיאופוליטי שהשתרר כאן אחרי מלחמת ששת הימים הפיח הרבה תקוות. במאי 1968 אני מוצא בעיתון "למרחב" ידיעה חגיגית על יוזמה של משרד התיירות, בשיתוף עם המועצה המקומית, על חנוכת קו שייט חדש, והפלגה של ספינה שיכולה לשאת 85 אנשים מעין גדי לעין פשחה. עוד מדובר שם על הקמת דיסקוטק צף, המכונה דיסקוטק-אמפיתיאטרון עם 700 מקומות להקרנת סרטים, ועוד ועוד.
במציאות, מסתבר, הדברים לא ממש הסתדרו. הים, ובוודאי הדימוי המקאברי שלו שנקשר בחוסר חיים, לא מעודד, כך נדמה, בילויים במחיצתו. הספינות היחידות ששטו אז, גם כן לתקופה מוגבלת, היו שייכות לסיירת ימית של חיל הים שנועדה להגן כנגד חדירת מחבלים מהגבול הירדני. לפני כשנתיים, בהמשך להחלטת ממשלה, הכין צוות היגוי גדול מסמך שנקרא: עתיד ים המלח, מסמך מדיניות ארוכת טווח*. בעיון חטוף אני מוצא שם שורה אינסופית של המלצות לממשלה בתחומים מגוונים.
הנה סעיף 1 בהמלצות: "לפתח מערך שייט ונתיבים עם אפשרות שייט מזרחה, לעבר ממלכת ירדן. מדובר בפיתוח מאתגר בגלל ירידת המפלס המהירה והמתמשכת, והמליחות הגבוהה של מי הים הפוגעת בכלי השייט". לא ברור מה עלה בגורל המסמך, מה שכן ברור זה שבימים האלה, אין כאן כל תשתיות ואין מעגנים מסודרים להפלגות רציפות וקבועות. זאת, למעט יוזמות מבורכות של יזמים פרטים, שמשייטים במימי ים המלח סירות וקייאקים, ומאפשרים לנו להציץ, בצורה כמעט דיסקרטית, בכמה משכיות החמדה הייחודיות והנסתרות שלו.
סביבה קיצונית מביאה עימה מראות קיצונים
אוטוטו זריחה. הולך להיות כאן חם. חם מאד. הדימוי של ים המוות עובד על כולנו, כל הזמן. אני מוצא עצמי לוגם כמה לגימות עמוקות מהצפחת שהבאתי עימי. ג'קי עוגן בזהירות. אנחנו יורדים מהסירה, מבוססים דרכנו במים ועולים לחוף, אי שם, לא הרחק משפך נחל תמרים. הריח החזק של המימן הגופריתי לא מצליח לשבש את האסתטיקה המוזרה של המקום. אפשר לראות כאן בולען יפהפה, לצידו פטריות וסלעי מלח קוצניים, ומבנים הנדמים לארובות. נוף שנראה כאילו נלקח היישר מסרטי המדע הבדיוני.
נוף צרוב ושונה. בולען וסלעי מלח קוצניים
הים הוא האמן שמעצב את הנוף הצרוב הזה. הארובות הללו הן תוצאה של יחסי הגומלין הסוערים המתקיימים בין נביעות של מים מתוקים היוצאים מקרקעית האגם, לבין הסביבה הדינמית, הדחוסה ועתירת המינרלים שבחוץ. מים מתוקים ממיסים את המלח. העיסה המתקבלת, מתגבשת, ויוצרת, בסופו של התהליך, מבנים אנכים דמויי ארובות. זה לא כל הסיפור. נראה כי חלק מרכזי בעיצוב הארובה ממלאים יצורים חיים, אוכלוסיות של חיידקים חד-תאיים שמגיעים עם המים המתוקים ויודעים לשרוד בתנאים קיצוניים. על מנת לשמר את בית הגידול שלהם, כך על פי אחת התיאוריות, הם מייצרים מעין שרוול אטימה שהופך להיות חלק מהארובה. זו, אגב, גדלה רק עד גובה פני הים. כאשר מפלס המים יורד, הגלים פוגעים במבנים החשופים והמים המתוקים שזולגים החוצה ממיסים את סביבתם. ארובות הנמצאות במקומות מוגנים יותר, לא יפגעו וישארו עומדות במלוא תפארתן.
מיליארדי יצורים זעירים והים האדמדם
הימצאותם של מיקרואורגניזמים שמצליחים להתקיים באחת הסביבות היותר קיצוניות שהטבע מכיר, היא ספור מדהים ומרתק, אבל לא חדש. בשנת 1936 גילה לראשונה חוקר ישראלי – בנימין אלעזרי-וולקאני, את נוכחותם של חיידקים אוהבי מלח, במים. תופעה אחרת, מוכרת וידועה זה מכבר, היא, הים האדמדם. היא עשויה להתרחש בחורפים גשומים במיוחד, כאשר שטפונות גדולים מזרימים לים כמויות אדירות של מים שמוהלים את מי המלח ויוצרים תנאים לשגשוג אצות מיקרוסקופיות שצובעות את הים באדום.
נושא פחות מוכר הם החיידקים שמגיעים עם מי התהום המפכים בקרקעית ים המלח. ד"ר דני יונסקו, שחוקר את סביבות החיים הללו בשנים האחרונות, מציג באחת ההרצאות שלו* את השאלה הבאה: האם נביעות המים המתוקים המצויים בקרקעית הים הן נאות המדבר שלו.
זריחה. נקודת שמש זעירה מבצבצת בהרי המזרח. אנחנו מפליגים מהמקום ועומדים לבקר באתר אמנות נוסף; מצבור תת מימי של ארובות מלח. מעל פני המים הוא נראה לרגע כמקום פולחן מסתורי של ציוויליזציה קדומה. בסרט הווידיאו כאן ניתן לראות את קרקעית הים – קרקע מלחית, שרוטה ומלוטשת, המחוררת בחורים קטנים שהם נביעות של מים מתוקים. המים צלולים ואין כל בעייה להבחין בנביעה ובזרימת המים. עם מראות מהסוג הזה קל להפליג עם הדמיון. לי זה מזכיר לרגע צילומים של ערפיליות רחוקות בגלקסיה, היכן שנוצרים כוכבים חדשים. פה זה לוקח קצת יותר מהר. ובלי קשר, יש כאן מיליארדי בנאים זעירים השותפים בבניה.
מצבור תת מימי של ארובות מלח
עימות מתוק-מלוח
שימו לב ותסתכלו טוב, מבקש הרב חובל שלנו, אנחנו מתקרבים לבולען! הבולענים הפכו זה מכבר לנוף קבוע בחופי ים המלח, וקשה להתעלם מהם. הסיפור שלהם – וזה נשמע מוכר, אני יודע, מתחיל בעימות בין המתוק למלוח. הירידה ההולכת ונמשכת של מפלס ים המלח מביאה למפגש בלתי נמנע בין מי תהום לבין שכבות המלח בתת הקרקע. המלח מתמוסס ושכבת החרסית הבוצית והאלסטית, המצויה מעליו שוקעת אל החלל הנוצר מתחתיה, כשהיא מותירה מעליה, חללים – בולענים. כל חור ונביעת מים קטנה בקרקעית הים עשויים להיגמר, בעתיד הלא רחוק, בלוע פעור ומאיים מהסוג הזה.
בסירה מרגישים די בטוח. אבל מי שרוצה להתעדכן היכן ומתי, המכון הגיאולוגי בנה ומפעיל מפה מתעדכנת של היתכנות להתפתחות בולענים, לרבות ניטור של בולענים ושקיעות קרקע. היכנסו לכאן.
"מתקרבים לבולען!" אמר רב החובל
נטיפי מלח
המפלצת הנוראה בים המלח
העובדה שאפשר לראות בעין בלתי מזויינת נביעות מים מתוקים בקרקעית הים, מרגשת. האם יכול להיות שאי שם בעתיד, הדימוי של ים המוות ישתנה? קשה להניח שחיידקים זעירים ופרימיטיבים יוכלו לשנות אימייג' שנבנה בתרבות של כמה אלפי שנים? אבל מה עם תוכניות כגון העצמת זרימת מי הירדן, או בניית תעלת ימים, ממקום כזה או אחר? השאלה הזאת תישאר מן הסתם פתוחה בשנים הקרובות.
מקום יחיד שבו יתכנו שינויים מהותיים ויתכנו חיים מפותחים הרבה יותר בים המת הזה, הם עולמות האגדה והמיתוסים, שם חלים חוקים אחרים. בימי הביניים, תקופה שנמשכה כמה מאות שנים, שגשגו בים השטני הזה, כך כונה ים המלח בכמה מקורות, מפלצות מסוגים שונים. ים המלח קיבל חיים. אבל אילו חיים.
נמצאו למשל אלה שידעו לספר על קיומה של מפלצת שניזונה ממים מלוחים, והייתה אורבת למאמינים הטובלים באתר הטבילה בנהר הירדן. אחרים דברו על תפלץ אחר שחי שם במים, נחש קדמון שכונה טיר, או טירוס. היה לו רעל ארסי במיוחד. אם היה מכיש סוס, הסוס וגם רוכבו היו מתים מיידית. (מקור: רשת שפרינגר, כאן)
בימי הביניים, תקופה שנמשכה כמה מאות שנים, שגשגו בים השטני הזה, כך כונה ים המלח בכמה מקורות, (לפי האגדה) מפלצות מסוגים שונים (איור עמי בן-בסט ו-AI)
בדרך חזרה אנחנו רואים פסים. גושי מינרלים מסומנים לרוחבם עם שטחים בהירים, הנתחמים, כמעט בצורה סימטרית, בפסים כהים. הים משאיר לנו כאן סימנים; שכבות שיקוע שנותנות אינדיקציה להיסטוריה האקלימית של הים. הכל מתחיל, כמו תמיד, בריאקציה – בשורה של תהליכים שמתחילים כתוצאה מהמפגש בין המים עתירי המלחים בשכבה העליונה, לטמפרטורה הגבוהות שבחוץ.
ג'קי מסביר: המינרלים הנמצאים במים המומסים מתחילים להתגבש ולצוף על פני המים. כשהם כבדים יותר הם שוקעים ויוצרים את שכבות השיפוע. הלבן שאתם רואים זה הקיץ – שכבות מינרלים הנוצרות בעונות מעבר ובקיץ. הפסים הכהים יותר הם אינדיקציה לאדמת סחף שמגיעה לים עם השיטפונות הגדולים שמגיעים בחורף ובעונות המעבר.
בינתיים השמש כבר מתחילה לטפס למרכז השמיים, והטמפרטורות מתחילות לעלות. זה בדיוק הזמן להתחיל להפליג חזרה לחוף.
——
תודה מיוחדת לאורית וג'קי בן זקן מ-"נופי מלח" – שייט וסיורי מודעות, שסייעו בכל מה שאפשר
 |
עמי בן בסט: סופר ובלוגר. מרצה בנושאי מדע, טכנולוגיה, חדשנות ויצירתיות. וכאשר לא מסתכלים: כותב ומצלם. אסטרונום חובב וסקרן אובססיבי.
אהרוני בן-זאב הגיב:
כתבה מרתקת, תודה !