כל נער מסאי מכיר את הסיפור על אנגאי, אלוהי המסאים, שנתן מתנה מיוחדת לכל אחד משלושת בניו. הראשון קיבל חץ וקשת כדי שיוכל לצוד, השני זכה במעדר כדי שיוכל לעבד את האדמה והשלישי, נאטרו קופ שמו, קיבל מקל כדי שיוכל לרעות את הבקר. נאטרו קופ הוא המסאי הראשון, מספרים צאצאיו בגאווה. מאז נעים המסאים מבוקר עד ערב לצד הבקר ומשתדלים לצפות בכל יום בזריחת השמש ובשקיעתה. המסאים, אנשים גבוהים וצרי ירכיים, הם רועים ששמרו עד העשורים האחרונים על אורח חיים מסורתי. מחקרים רבים טענו כבר לפני כמה שנים שעל המסאים לצמצם את מספר ראשי הבקר, כיוון שאינם יכולים להזין אותם במזון באיכות טובה ותנובת החלב יורדת. למרות זאת התעקשו המסאים, מתוך דבקות במסורת, והעדיפו להמשיך ולהיאבק על השליטה באזורי מרעה. כיום, יש בין החוקרים הסכמה כללית על כך שהמסאים עוברים שינויים בקצב מסחרר. אין הסכמה, לעומת זאת, לגבי סיכויי ההישרדות של הקבוצה המסתורית הזו.
אסור לפצוע את האדמה המסאים שייכים לקבוצת דוברי שפות נילוטיות, שמוצאה מדרום סודן. במהלך הנדידה דרומה, במרוצת מאות השנים האחרונות, באו המסאים במגע הדוק עם אפריקאים מרמות אתיופיה ואימצו מנהגים רבים שלהם. כמו הנילוטיים, משתמשים המסאים בשפת האולמה (OLMAA) או המאה (MAA), הם נוהגים לירוק כדרך לברך לשלום, עוקרים את שתי השיניים התחתונות מהלסת התחתונה והנשים מגלחות את שיער ראשן. המנהגים שאימצו מהאזורים החדשים שאליהם הגיעו הם חלוקת החברה על פי קבוצות גיל, הקזת דם לשתייה כמרכיב חשוב במזון ומילת הבנים. הדת המסאית שייכת לדתות אפריקאיות מסורתיות, שמתקיימות ביבשת מזה אלפי שנים. המסאים אינם סבורים שצריך להטריד את האל אנגאי בעניינים אישיים. אין צורך להתפלל לאלוהים בגלל אי פוריות, כאבים וכיוצא באלה, גם לא להניח עבורו פתקים. אנגאי נענה לפניות כלליות הקשורות לחברה כולה, כמו בקשה לגשם, למניעת מגיפות או בענייני מלחמה. באדם חולה, אשה עקרה, תינוקות בעלי מומים – בכל אלה יטפלו רוחות הזקנים או הכוחות המיסטיים המשניים לאל.
למסאים יש שני אלים שמשלימים זה את זה: "האל השחור", אל טוב וגומל חסדים שמביא את הגשם, מצמיח עשב לבקר ודואג לשפע ולשגשוג; ו"האל האדום", אל הערב או הלילה, שעלול להביא מוות ועונה יבשה. לפי אמונת המסאים, האל אנגאי ברא את המסאים בצלמו ובדמותו ושלח אותם אל האדמה להיות שליחיו. כדי שייטיבו לבצע את משימתם הוא נתן להם מתנות, בעיקר בקר. הם מאמינים שכל הבקר בעולם קדוש וכי אסור לפצוע את האדמה, משום שהבקר זקוק לעשב. הם נמנעים מלחפור בורות מים, ואפילו אינם קוברים את מתיהם כדי לא לפצוע את האדמה. לוחם צעיר, לוחם ותיק כדי להגיע לדרגת לוחם ותיק עובר המסאי דרך ארוכה. למעשה, מרגע לידתו מכינה אותו החברה להיות לוחם ללא חת. כבר מגיל שלוש לומדים הילדים להתאמן במקלות כבחניתות ולחקות את אבותיהם ואחיהם. בגיל שבע הם מתאמנים בירי חיצים איש על חברו ומשתתפים בפשיטת העור מעל החיות הניצודות. בגיל זה הם מקבלים את חרב הסימי הנתונה בנרתיק אדום, ולומדים להכין את נזרי הנוצות הצבעוניות, המאפיינים צייד מיומן. במהלך השנים הללו עושה הנער מאמצים להוכיח שהוא אמיץ ובוגר דיו כדי לעבור את טקס המילה. טקסי המילה אפשריים בשתי קבוצות גיל: בגיל 15-13 או בגיל 20-18. ככל שיקדים הנער לעבור את טקס המילה, כך ייחשב מוקדם יותר לחבר בוגר בחברה ולאמיץ יותר. אבל כדי להגיע לרגע הזה, עליו לעבור את כל מבחני האומץ בהצלחה. החשוב והמכריע שבהם הוא מבחן אחיזת קרני הפר, שבמהלכו צריך הנער לאחוז בקרניים ולהפיל את הפר ארצה במו ידיו. אם עבר את המבחן בהצלחה הוא כשיר להימול. ההכנות לטקס המילה רבות וארוכות. הנער משפץ או בונה בקתה מיוחדת, ואוסף נוצות ציפורים, דונג ודבש. הדבש נועד להכנת משקאות משכרים לטקס, ואילו הדונג נועד למריחת החיצים אחרי הטקס כדי למנוע מהם לפצוע בני אדם, ובעיקר נערות. חפצים המסמלים את ילדותו מסולקים ושיער ראשו מגולח. כמה לילות לפני הטקס נערכות חגיגות ובהן ריקודים סוערים, שנועדו, כך סוברים, להפחית מהחרדה שבו נתון הנער ולעודד אותו. את טקס המילה מקיימים בשעות הבוקר המוקדמות לכל קבוצת בני הגיל. הנער יושב מול המוהל, ולאחר שהלה מברך אותו, מתבצע ניתוח שנמשך כחמש דקות. נער שמגלה במהלך המילה סימני פחד ממיט קלון על עצמו ועל משפחתו, והוא עלול להיות מגורש מהכפר. אבל אם עבר את המילה בהצלחה, הוא נחשב כאחד הגברים, ומוענק לו התואר "לוחם צעיר". בתואר זה יחזיק עד שקבוצת הגיל הבאה בתור תעבור את טקס המילה.
מילה שהצליחה מלווה בחגיגות, שבמהלכן מקבלים הנערים מתנות רבות. מעתה הם רשאים לצבוע גופם בלבן, לצוד ציפורים צבעוניות ולהכין להם נזרי נוצות צבעוניים. אלה שלא עברו את המילה בהצלחה רשאים לצוד רק ציפורים שאינן צבעוניות. הנזרים הצבעוניים – העשויים מנוצות של 40 מיני ציפורים שונות, כגון חסידות, יענים, טורקו, שרקרקים, שלדגים וזהבנים – ישמשו אותם עד שיהפכו ללוחמים בוגרים. מיד לאחר המילה הם לובשים לבוש שחור אשר מוחלף כעבור תקופת מה בלבוש אדום. מאמהותיהם הם מקבלים עגילים, שנועדו להרחיב את תנוכי אוזניהם. במשך תקופה הם עוברים להתגורר בכפר מבודד שנבנה במיוחד לצורך זה, ושם לומדים שיטות ציד ומלחמה ומתאמנים ברעיית הבקר. בתום התקופה, הנמשכת משלוש ועד שבע שנים, הם שבים לכפרם המקורי כלוחמים לכל דבר. נוטשים את המסורת השינויים הללו אילצו את בני המסאי לחפש מקורות מזון והכנסה חדשים, וצעירים רבים החלו עוזבים את המסגרת המסורתית ו"נודדים" לחפש את מזלם בערים הגדולות. גם החינוך שהמסאים זוכים לו בשנים האחרונות גורם לנטישת הדרגתית של המסורת. אזורים, שהיו פראיים בעבר, מפנים את מקומם לשדות מגודרים שבהם מגדלים חיטה, תירס, מעט סורגום ואפילו תפוחי אדמה. בעלי הקרקע הם בדרך כלל מסאים אמידים יותר, שנטשו את סוכות הבוץ המקוריות לטובת בתים גדולים, מכוניות ומשאיות. המסאים, שסלדו מגדרות, התחילו לגדר את חלקות הענק.
הצטמצמות הקרקעות השייכות למסאים הפכה לבעיה העיקרית המכבידה על המשך אורח חייהם המסורתי. המסאים ויתרו על שטחים גדולים שהיו שייכים להם – הם מכרו או השכירו אדמה לשבטים אחרים, אולם המשיכו לרכוש עוד ועוד בקר, וכך לא נותרו להם די שטחי מרעה. כיוון שהמסאים אינם יכולים לרכוש בחזרה את האדמות שמכרו או לקבל שוב את האדמות שהשכירו, הם החלו "לנגוס" בהדרגה משולי השמורות. בשנות ה-70 ניסתה הממשלה, בעקבות לחץ של גורמים בינלאומיים, להשפיע על המסאים שלא יחכירו את אדמותיהם וישמרו אותן למען חיות הבר. כחלק ממסע השכנוע הזה הם קיבלו מהממשל נתח גדל והולך מרווחי התיירות. מגמה נוספת היא הגידול ביוזמה המסאית. אם בעבר המסאים התייחסו בבוז ובעוינות לזרים ולא נטו לסחור איתם, הרי שבעשורים האחרונים הם מתקרבים אל התיירים מיוזמתם והחלו גובים כסף עבור ביקור בכפריהם. בני המסאי הקימו חניונים וחנויות מחוץ לשני הפארקים, והתיירים הפכו מקור ראשי של תעסוקה למשפחות שמתגוררות לאורך צירי התיירות, ולקוחות טובים לסחר חליפין של מוצרים וסחורות. צילומים: אייסטוק; Javier Carcamo, flickr; Dimitri1999, GFDL |
