בגובה 8,000 מטר מעל פני הים, על האוכף הגבוה בעולם, הקמנו את המחנה הרביעי והאחרון. מאות בלוני חמצן ריקים ואוהלים קרועים פזורים בשטח. צמרמורת עוברת בי, אני יודע שבחלק מן האוהלים נקברו מטפסים שלא הצליחו לברוח מפה. המזל המשחק כאן את התפקיד הראשי. אחרי שנים של חלומות וטיפוס על הרים בכל רחבי העולם, סוף סוף אני על קו הגמר. בחוץ 27 מעלות מתחת לאפס. אני שוכב באוהל, בתוך שק השינה, לבוש בכל בגדי ומחובר לבלון החמצן. משתדל לאגור כמה שיותר אנרגיה. באור אחרון אני מוציא את הראש מפתח האוהל. המראה מדהים ומאיים. שטיח כבד של עננים אפורים מונח סביבנו, ורק כמה פסגות גבוהות מציצות מעליו, כאילו צפות על המצע האפור. השמש כבר שקעה, אבל במזרח עדיין בערו העננים בקרניים אחרונות. למרות הקור אני ממשיך לשכב כשראשי מחוץ לאוהל, מלווה את תהליך השקיעה עד סופו, מנסה לחרוט אותו בזיכרון לפרטי פרטים. צפצוף דק ועצבני של השעון מעורר מוציא אותי מתוך מצב שהוא לא ערות ולא שינה. השעה 10 בלילה, אני קבור עמוק בתוך שק השינה. שיכבה עבה של קרח מכסה את כל מה שנמצא באוהל, כולל שקי השינה. מחוץ לאוהל לילה שקט ללא כוכבים, מזג אוויר גבולי. שטיח העננים עלה במשך הלילה, ועכשיו הוא מכסה אותנו – כבד, רטוב וסמיך. הדבר המסוכן ביותר הוא להיתקע בסופה מעל המחנה האחרון. הסיכוי לשרוד בסופה רצינית, בגובה הזה ללא אוהל וחמצן, קרוב לאפס. דורון אראל מספר על הטיפוס לאוורסט
בחצות נראה הערפל קל יותר והחלטנו לצאת לדרך. שעה אחר כך זזנו. כל המאמץ, הסבל ואי הוודאות של החודשים האחרונים מתנקזים לעשר השעות הקרובות. נגיע לפסגה, או לא? שלוש וחצי בבוקר. פס אור חיוור משרטט בעדינות את קווי הרכסים במזרח. בשעתיים האחרונות התפזרו העננים והלילה התמלא באלפי כוכבים. לילה מושלם כפי שיכול להיות רק בהרים. עלינו בערך 300 מטר מעל האוכף הדרומי. אני עדיין חזק ואפילו מרגיש מדי פעם שהקצב איטי מדי. אסור לאבד אף שנייה. תמונת השלווה שסביבנו שבירה ביותר ויכולה להתנפץ לרסיסים כל רגע. כל טעות הכי קטנה, כל שינוי במזג האוויר – ואנחנו עלולים להישאר על האוורסט כפי שקרה ל-150 מטפסים שאיבדו כאן את חייהם. בארבע בדיוק הגענו לקו הרכס בגובה 8,400 מטר. בבת אחת נפתח בפנינו הנוף ויכולנו להתבונן צפונה לכיוון טיבט. ים של פסגות וקרחונים נעלם אל תוך המישורים הכהים של רמות טיבט. הרכס שעליו עמדנו המשיך בצורת בננה ארוכה עד לכיפת שלג מושלמת, הפסגה הדרומית. תשע וחצי בבוקר. עוד כמה צעדים זהירים ואני עומד על הפסגה הדרומית. 8,800 מטר, גבוה יותר מכל הר אחר בעולם, בסך הכל 74 מטר מתחת לפסגה הראשית. התמונה שהתגלתה לעיני באותם רגעים היתה מפחידה: רכס קרח משונן וחד כסכין הפריד בין שתי הפסגות. ובסופו – קיר סלע אנכי בגובה 15 מטר המכונה "מדרגת הילארי".
הפסגה עצמה קטנה מאוד, כמו ספסל צר. אני יושב על הקצה, רגל בכל צד, רוכב. לכל הכיוונים ים אינסופי של פסגות מושלגות. עננים נמוכים מהצד הנפאלי חותכים את ההרים, ורק הפסגות נראות צפות מעל צמר גפן לבן. אני מזהה חלק מן הפסגות סביבי. 14 שנים אני מסתובב בהימלאיה, מטייל ומטפס על הרים, תמיד פוזל לכיוון האוורסט ופוחד אפילו להיסחף בחלומות. אין מכאן כל סימן לציוויליזציה. העולם נראה כאילו רגל אדם לא דרכה בו. אני מביט סביב, מנסה לבלוע בעיניים כמה שאפשר, לחרוט בתוכי את התמונה לנצח. אני לא חוזר לכאן יותר. עשיתי דרך ארוכה עד שזכיתי להיות כאן, ועכשיו אני חייב למצות את הרגע עד תומו. אני מסיר את מסיכת החמצן ונושם את האוויר הקר. נד יושב לצידי. כל אחד מביט לכיוון אחר, כמו מנסים להתעלם לחלוטין זה מזה. כל אחד לבד עם ההר.
| ||||
|
ב-29 במאי 1953, בדיוק לפני 55 שנה, התייצבו אדמונד הילארי וטנזינג שארפה על פסגת האוורסט. האנשים הראשונים על ההר הגבוה בעולם. במאי 1992 העפיל לאוורסט דורון אראל, הישראלי הראשון וכתב מסע אחר. המלים והתמונות באים להעביר את אירועי היום האחרון במסע המפרך, היום שבו הוגשם החלום עודכן 18.1.22 |
נפאל: סודות ההימלאיה
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 374
[name] => אסיה
[slug] => asia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 374
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3475
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 430
[name] => נפאל
[slug] => nepal
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 430
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 79
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )