"אתה יודע שבבּיבְּלוס הם אומרים שהם גרים בעיר הנמל העתיקה ביותר בעולם?", אמר מיץ', עיתונאי קרבות אמריקאי שאיתו חלקתי חדר במלון בבגדד לפני כמה שנים ועכשיו הוא גר בביירות. הוא בא לבקר ביפו, ואני לקחתי אותו למה שמוחזק בגאווה בין תושבי העיר כנמל העתיק בים התיכון. בּיבּלוס (גְבַל) שמצפון לביירות אכן נחשבת אחת מערי הנמל העתיקות בעולם. "ויכוח ישן", אמרתי כשירדנו דרך סמטת מדרגות מהשכונה המרונית אל פתח הנמל העתיק. ואולי ביפו זה פשוט הקשר בין נמל לעיר. אתה יוצא מהבית ויורד לנמל. אז שלחתי את מיץ' לעזה ונסעתי לחפש את ערי הנמל של מדינת ישראל. את המקומות שבהם אמורה להיות נקודה שקושרת עיר לים. המוצא שבו עיר נזקקת לים, ודרכו חודרים הדרך הימית, פירות הים, | בית הקברות לסירות, יפו
צילום: אלי אטיאס |
ההרפתקה והרקבוביות המושחתת שנאצרת בין סיפוני האוניות ומבקיעה אל העיר שמחכה לה על החוף. שיש בה ריח של מים, ומלחים וזונות וברים. יש ערי נמל בארץ?
יש. מצאתי לפחות שלוש אמיתיות ועוד אחת שהיתה יכולה להיות. יפו, נמל לבנטיני
יפו נולדה במקום שנולדה כי שם עושה החוף הישראלי סיבוב קטן מזרחה ויוצר מעין מפרץ, ושרידיו של רכס הכורכר ששקע יצרו בדיוק שם – בחיבור של גבעת כורכר גבוהה מעל הים והסיבוב – סלעים, כפים ושוניות שהם מעגן ומחסה טבעי. ככה נולדה עיר הנמל העתיקה.
ב־1936 בנו היהודים את הנמל בתל אביב כדי לשלוח תיבות תפוזים בלי להסתכן במריבה עם הערבים שמנעו אז — ימי המרד הערבי — את שיווק הסחורה היהודית דרך יפו. אבל זה היה נמל שנבנה בחופזה ובחוסר מחשבה; בריכת המעגן שלו פתוחה מערבה במקום צפונה, משאירה אותו פרוץ לרוחות מדרום ולגלים ממערב. כשפתחו את נמל אשדוד
ב־1965, סגרו ביפו את הנמל המסחרי. אבל גם היום, ארבעים שנה אחרי, ועם כל ההזנחה של עיריית תל אביב־יפו, הוא עדיין נמל. אמנם של דייגים ושל כמה יאכטות, אבל יש לו את זה. כי העיר מחוברת אליו, כי יפו העתיקה יורדת ממש עד למים ואפשר לרדת דרך סמטה ומדרגות ישר אל המזח, כי מהשכונה המרונית שממנה נשקף הנמל (כמו מהעיר העתיקה) יש רחוב מדרגות שיורד אל השער שלו, כי ההאנגרים היפים שבנו הבריטים לתפארת בשנות העשרים עדיין מחזיקים מעמד, וכי בקיר המזרחי, מתחת ל"מיומנה",  | | יפו העתיקה | צילום: ברוך גיאן |
יש רבדים של מחסנים ומחסני מחסנים טרום־בריטיים שאתה חודר אליהם ונכנס לעולם פלאות.
נמל הוא לא רק ים ורציף, הוא גם מחסן ואווירה וריח של דג וסיפורים ישנים על אנדרומדה וקפאוס, והדייג היפואי הוותיק מוסא שיבלי, ואבו ג'ורג' הארמני שהפעיל את המגדלור, ושלדי ספינות טרופות, ופתחי הנמל והשרטונות שאיתם נאבקים הדייגים של היום, וטיפשותם של הפקידים אנשי היבשה שלא מבינים שיש כאן עיר נמל עתיקה ונפלאה שאי אפשר להרוג. כן, יפו היא עיר נמל. בהחלט. ולו רק בגלל השורות של ספינות הדייגים בנמל, שתיים וחצי מסעדות הדגים על המזח, רחוב יהודה הימית שהאנגלים בנו ישר לתוך הנמל, בית המכס שבו יושבים צופי ים והאגודה הימית זבולון ותחנת האלחוט החופית 4XT המתאמת את תנועת סירות הדיג והיאכטות בלילה, ושורת חנויות הדגים שברחוב יפת, והמלח שחודר לאבני הכורכר של העיר העתיקה.
ויפו היא הרבה יותר מזה. כי יפו, אף שהיא לא תעשייתית כמו אשדוד ולא חזקה כמו חיפה או בנויה לתפארת כמו עכו, היא הלבנטינית מכולן. עיר שהיא פה שנים רבות כל כך עד שברור שתשמע בה עברית וערבית ואנגלית וצרפתית ויוונית ותורכית, והאוכל והמשקאות ושמות הדגים וזיכרונות הספינות והאגדות מתערבבים בה יותר מבכל מקום אחר. וזה לא קשור לאדריכלות ולגודל ולשימור. זה שייך למשהו אחר, חמקמק, שאו שיש אותו או שאין אותו. ההרגשה של הים התיכון כמחבר תרבויות, כסוג של שייקר איטי שבו יכולות כל האוכלוסיות להתחלף, אבל העיר תישאר עיר והנמל יהיה המקום שבו ייכנסו ויזרמו החוצה השפעות. זה כוחה של יפו, שמחכה לימאיה מאז ומתמיד, ותמיד, כמעט לא משנה מה נעשה, היא תחכה. ולכן אולי אוהבים אותה התיירים מכל העולם בלי לדעת למה. ירושלים היא השער לשמים. יפו לחוף ולים. אשדוד, נמל ישראלי
ולפני שנעצרה פעילותו של נמל יפו כנמל מסחרי, התחכמו הישראלים והחליטו לבנות את הנמל הגדול של מדינת ישראל באשדוד. שם, כשלושים קילומטרים דרומה, במקום שאף אחד לא היה בונה נמל (ואכן אם פותחים ספרות קוראים שהקמת הנמל באשדוד, במקום שאף אחד לא היה בונה נמל כי יש שם רק חול לבן ונפלא מלוא העין, החליטו לבנות את הנמל הגדול מכולם. ובנו |
לוותה בקשיים רבים), כי יש שם רק חול לבן ונפלא מלוא העין, החליטו המתכננים לבנות את הנמל הגדול מכולם. ובנו. ובד בבד עם בניית הנמל ניתן ב־1957 האישור לבנות לידו עיר.
לקחו את הסלוניקאים שעבדו בנמלי תל אביב ויפו והבטיחו להם בתים נחמדים בשכונה ו' שנבנתה קילומטרים מהנמל. "שכונה ו' היו הסלבריטי בגלל שהם באו מתל אביב", אמר לי מוישה שבתאי מזר שבשנת 1958 עבר מירושלים לאשדוד. "ב־1958 היה פרסום לירושלמים שבו אמרו להם שזה הפתח שלהם לים", הוא גיחך. רכבת שתשרת את הנמל כבר היתה, כי לפני קום המדינה בנו שם הבריטים תחנה בקו שחיבר את מצרים וטריפולי. רכבת ישראל הוסיפה ב־1961 שלוחה מהקו אל המזח, וליד הנמל, דרומה ומאחוריו, בנו עיר. בנובמבר 1965 הופעל הנמל לראשונה לפריקה ולטעינה.
נסעתי לאשדוד וביקשתי מיוסי כהן, שגר בה כמעט מראשיתה, שייקח אותי לראות אם אשדוד היא עיר נמל. כי עד אז כל מה שהכרתי באשדוד היה מזח הדייגים שממנו הפלגתי בספינה לפני שנים ואת מסעדת הדגים של אידי באזור התעשייה, קילומטרים מזרחה מקו המים. יוסי היה זה שלקח אותי  | | נמל אשדוד | צילום: משה שי |
לפגוש את מוישה שבתאי מזר. "נמל אשדוד נבנה מכיוון שהיה קרוב לפרדסי האזור", אמר מוישה, "בנו אותו שם בגלל שהפרדסים החלו לרדת מהשרון דרומה". הפרדסים בינתיים המשיכו במסעם לדרום, והיום הם בנגב המערבי. נמל אשדוד התפרסם בגלל השביתה הגדולה של ועד עובדי הנמל, שבה נסגר בשיא תקופת ההדרים. השביתה גרמה נזקים גדולים והביאה לצמיחתם של הוועדים הגדולים שלמדו שיש להם כוח כמעט לא מוגבל ושהם יכולים לדרוש כמעט כל דבר.
נסענו להביט בנמל מתל יונה, מול הקצה הדרומי שלו. נחל לכיש חוצץ בין העיר לנמל. אין קשר בין אשדוד ובין הנמל הגדול של ישראל. כאילו אין די בכך שהקימו אותו על החול, גם ניתקו אותו מהעיר. "אין זיקה בין הנמל לעיר!" פסק מוישה. רק יוסי היה נחרץ פחות. נסעתי לכמה ברים באזור התעשייה שצמוד לירכו הדרומית של הנמל, שם, הוא הבטיח לי, יש פעילות רבה בערב.
אשדוד, עד כמה שזה מוזר, היא עיר שיש בה שני נמלים. כך, באמצע אחד החופים היפים בארץ, מדרום לנמל הגדול המוזר שנבנה באמצע שום מקום, החליטו פרנסי העיר לבנות נמל אחר ליאכטות, המרינה. לא חיברו אותו חלילה לנמל הקיים, אלא הקימו מזח בטון מכוער באמצע החוף. ולצדו, איזו הפתעה, שכונת מגורים לא יפה במיוחד. אז יש לעיר אשדוד גם נמל מקומי, וכבר אי אפשר ללכת על החוף שמדרום לנמל המסחרי ככה סתם. חיפה, נמל אנגלי
נסעתי לחיפה. אם יש מקום שבו הנמל נוכח בכל מקום ונשקף כמעט מכל בית, זה חיפה. חיפה היא אמנם מקום עתיק והיו בה מעגנים קדומים, כמו בשקמונה ובתל אבו הוואם, אבל את הרעיון להקים נמל מודרני בדיוק במפגש בין הר לים, בדרום המפרץ, הגו האנגלים, אנשי ים גדולים. הרצל, שביקר כאן ב־1898, אמנם כתב ב"אלטנוילנד" שחיפה צריכה להיות עיר נמל חשובה והקדים בכך את הבריטים, ועצם הדבר שהמסילה החיג'אזית הגיעה לחיפה בראשית המאה מראה שגם התורכים הבינו שיש פה אפשרות, אבל קצת מוזר שלא בנו את הנמל הזה קודם.
הבריטים רצו בסיס גדול בים התיכון, וכיבושה של ארץ ישראל מידי התורכים פתח בפניהם את האפשרות לבנות בסיס שייצור משולש רב עוצמה עם  | | נמל חיפה | צילום: דובי טל |
הבסיסים באלכסנדריה (מצרים) ובלימסול (קפריסין). גם סיבות כלכליות היו לבניית הנמל, כמו בניית מוצא לים להעברת הנפט מעירק. הם בנו את הנמל לרגלי ההר כדי להקשות על התקפות אוויריות. נמל עם מים שקטים ובר הגנה. ואכן, להבדיל מנמל אלכסנדריה, לא חדרה אליו אוניית אויב פרט לפעם שבה ניסתה שירֶה, צוללת של השייטת העשירית הקלה האיטלקית, לחדור ולפגוע בספינות של הבריטים והושמדה מול עכו, ובזמן מבצע סיני ב־1956, כשהופיעה המשחתת המצרית אברהים אל־אוואל והפגיזה את העיר, ויצאו ספינות ומטוסים של צה"ל, הכניעו אותה וגייסו אותה לחיל הים הישראלי בשמה החדש אח"י חיפה.
הבריטים החלו בקידוחי ניסיון ב־1920, והמהנדס סר פרדריק פלמר מצא שחיפה היא המקום המתאים ביותר לנמל עמוק מים. לא חוכמה גדולה. יש שני מפרצים לאורך החוף הישראלי, בעתלית ובחיפה, ובחיפה המפרץ גדול יותר ומעל לעיר יש הר, אז בחרו בה. הבריטים ניגשו לעבודה, וב־1933 הוכרזה רשמית פתיחת הנמל הגדול החדיש של ארץ ישראל. ב־1936 היו בחיפה יותר ממאה אלף תושבים, בערך פי שניים מגודל האוכלוסייה חמש שנים קודם לכן. קשר ברור בין נמל להתפתחות עיר.
עצרתי ליד תחנת הרכבת של חיפה מרכז ועליתי אל הגשר המוביל לבית המכס. מכאן יוצאות המעבורות ומכאן הפלגתי כילד עם האוניות הרצל וירושלים לצ'יביטָוֶוקיה שבאיטליה, למרסיי שבצרפת, לאיים היווניים ולפיראוס. ציר ימי חי ונושם. לאורך גדרות הנמל, שנשקף מכל מדרגה בכרמל, יש ברים אפלוליים ומחסנים וחנויות שהיו של קיבוצים ועבורם. עברתי בפסז' של קפה אווה. הריח הנפלא של הקפה. זה מקום שהיה יכול לבוא רק מחו"ל ולהתיישב על הים. חנות הקפה הוותיקה היא חיבור בין עיר לים. של ניחוחות רחוקים. ייבוא וייצוא. מסביב נמצאות החנויות הוותיקות, שיש בהן גבינה שבאה מאיטליה, מהולנד, ג'ינס שבא מאמריקה או מהמזרח. וכאן יש חיבור ענקי בין העיר לנמלה. בשער פלמר. כאן, כשמדרום מתנשא המחסן הענקי של ממגורות דגון שבהן נאסמים הגרעינים שמגיעים באוניות, נושם הנמל על העיר. חיפה היא עיר נמל. בלי ספק. גם אם יהיה נמל אשדוד גדול ומכני, חיפה היא עיר הנמל הנכונה והמחוברת של ישראל. כמה חכמים היו האנגלים. כמה מדויקים.
בין שפך הקישון (ששם נמל הדיג המזוהם) ובין בתיה הראשונים של שכונת בת גלים ובית החולים רמב"ם משתרע הנמל. ומדרום לו, בבת גלים, היה הקזינו ששימש לימאים — צי סוחר וצבאי — מקום שבו יוכלו להתפרק מכספם ומכל מה שנאגר בהם בזמן הים. כי ככה היא עיר נמל. פורקן ומאגר לתשוקות. וחיפה, למרות אפרוריותה, צברה די שעות ים כדי להישאר עיר נמל. עכו, נמל צלבני
ואחרי הכל, יש לנו גם עיר נמל איטלקית מושקעת שבה כל אבן מונחת במקומה והיא שווה במידה כזאת שיש רק מעט ערים שוות ממנה. ולכן אולי אנחנו לא מתייחסים אליה ומזניחים אותה עד אם יפו היתה יפת ימים, הרי עכו היתה שליטת הימים. וזה עדיין שם. בכל אבן וסמטה. היא לא ממש לבנטינית, אלא מין אמירה ונציאנית־פיזאנית־ג'נובזית שבנתה איטליה קטנה בצד הלא נכון של הים |
כאב. עכו, שהיתה עיר הנמל העיקרית בארץ ישראל בממלכת הצלבנים השנייה, שהוקמה על ידי ריצ'רד לב הארי ב־1191, ארבע שנים לאחר מפלת קרני חיטין, היתה עיר סוחרת. לצלבנים החדשים לא היה די כוח צבאי כדי לתקוף את המוסלמים בירושלים, ועכשיו החוף עניין אותם. לעשות כסף. לחבר את דרכי המשי, למשוך את העושר מסין וממרכז אסיה ולמכור לאירופה במחירים מופקעים, שכן דרך הים מאפשרת להעביר הרבה יותר סחורות בהרבה פחות זמן.
סוחרים איטלקים הגיעו אז אל עכו. מרקו פולו עבר פה ובנימין מטודלה ואבן בטוטה; כל מי שהיה נוסע ששווה משהו עבר בנמל עכו. זה היה ה־נמל במאות ה־13 וה־14, עד שחוסל על ידי הממלוכים שהיו אנשי יבשה ופחדו מפלישה צלבנית חדשה דרך הים.
והעיר הזאת, שהנמל היה בשבילה צורך אמיתי שאליו היא פנתה כי הארץ עניינה אותה רק במובן ששם עברו הדרכים ומשם באו השיירות להעשיר את העיר, נבנתה בכוח ובעוצמה. כל אבן במקומה. סמלים של מסדרי אבירים ומגדלי שעונים, מגדל עוז באמצע הים (שנקרא היום מגדל הזבובים, והילדים  | | דייגים בנמל יפו | צילום: ברוך גיאן |
מזנקים ממנו אל הים. רואים אותו כשמגיעים מדרום, מכיוון המפעלים המרעילים של הכימיקלים) שממנו נמתחה שרשרת להגן על המעגן הפנימי מפני שודדי ים, חומות בצורות, תותחים, ח'אנים מרווחים לסחורות ולשיירות שבנו העות'מאנים, חללים תת־קרקעיים ומנהרות להעביר גייסות להגנה על חומות העיר ששלטה בים. אם יפו היתה יפת ימים, הרי עכו היתה שליטת הימים.
וזה עדיין שם. בכל אבן וסמטה. בשוק הדגים, במסעדות הדגים, במרינה המגוחכת. היא לא ממש לבנטינית, אלא מין אמירה ונציאנית־פיזאנית־ג'נובזית שבנתה איטליה קטנה בצד הלא נכון של הים, והיא אף פעם לא התערבבה למרות דאהר אל־עומר וג'זאר פחה ומדינת ישראל.
לא בכדי החליטו באונסק"ו להפוך את עכו לאתר מורשת עולמית. היא נפלאה. מדהימה. כל תואר שיתאר אותה יהיה רק חלק ממה שיש בה, וכמה יפה שאנחנו מזניחים אותה כל כך למרות יופייה ואדריכלותה האצילית ובזים לתושביה ולתשתיותיה. בעכו, יותר מבכל ערי הנמל האחרות שלנו, מתפרנסת האוכלוסייה שגרה בעיר העתיקה באופן ישיר מהנמל, גם אם הוא צנוע.
באיזו קלות היינו יכולים לעשות ממנה יהלום מלוטש. היא קטנה מספיק ושווה הרבה כדי שזה יקרה. יכול להיות שאם היינו מבינים איזה אוצר נפלא הורישו לנו האיטלקים, היינו עושים בו משהו. אבל בסופו של המסע הקטן הזה (והשווה מאוד, כי בערי נמל יש תמיד התרגשות ותגליות) אולי אנחנו צודקים, וכל מה שאנחנו יודעים זה להקים נמל מנותק מעיר כמו באשדוד ולדחוף עוד מרינה מיותרת לטובת ידידינו הנדלניסטים. כי זאת הארץ שלנו ונעשה מה שאנחנו רוצים איפה שאנחנו רוצים אפילו אם זה ממש לא מוצלח.
תודה לפרופ' גדעון ביגר מאוניברסיטת תל אביב ולד"ר נדב קשטן מהחוג לציביליזציות ימיות באוניברסיטת חיפה |
