האחים רייט: כאן נולדה התעופה

על כל לוחיות הרישוי של המכוניות בצפון קרוליינה כתוב "הראשונים בטיסה". אי אפשר לשכוח כאן אפילו לרגע את ההיסטוריה המפוארת. בית הספר היסודי בקיל דוויל נקרא "בית הספר של הטיסה הראשונה". לפחות שלושה בתי מלון בעיירה כתבו על השלט שלהם את משחק המלים "עשה את הדבר הנכון – בחר בנו" (Right/Wright). חנויות המזכרות, הברים, המסעדות, כולם קושרים עצמם בדרך כלשהי לאחים רייט, מלטפים בנוסטלגיה את הדף היחיד שנרשם כאן בדפי ההיסטוריה.

צפון קרוליינה מתרפקת כבר הרבה שנים על הזכות שנפלה בחלקה. לפני מאה שנה, בדצמבר 1903, הגיעו לכאן שני אחים, טיפוסים קצת מוזרים, מדייטון (Dayton), אוהיו, כדי לערוך ניסויים במכונת הטיסה שלהם.  ההיסטוריה בחרה במדינה הדרומית במקרה. האחים חיפשו מקום נידח, עם מזג אוויר טוב, רוח חזקה ושטחים פתוחים, בו לא יפריעו להם לערוך ניסויים שהעדיפו לשמור בסוד.

גם היום קשה לחשוב על מקום נידח יותר מאזור קיטי הוק. מאה שנה אחרי שהמציאו כאן את המטוס התכנסו בקיטי הוק מאות אלפי אנשים לחלוק להם כבוד. בזכות ההמצאה של האחים רייט, קל הרבה יותר להגיע לקיטי הוק, אבל זה עדיין לא פשוט. קיטי הוק שוכנת על אי ארוך וחולי, חלק משרשרת איים שנקראת הגדות החיצוניות (Outer Banks), שנמתחת לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי. רובם מחוברים היום ליבשת במערכת גשרים. לפני מאה שנה, בלי גשרים, שטו לכאן האחים רייט, עם מטוס מפורק בארגזים, בים סוער בעיצומו של החורף.
1903 היתה השנה השלישית ברציפות שבה בחרו לבלות את חודשי החורף בקיטי הוק. בשנתיים הקודמות ניסו דאונים לא ממונעים. מין גלשני רוח, עשויים עץ ובד. חלק מן הניסויים הצליחו, אחרים נכשלו, אבל אורוויל ווילבור, בשיטתיות עקשנית, הסיקו את המסקנות, למדו והמשיכו. האמביציה הזו מילאה את חייהם. שניהם לא התחתנו מעולם, לא הקימו משפחות וחיו עד גיל מבוגר מאוד באותו בית עם אחותם, קתרין (שנישאה לראשונה בגיל 52 ומתה שנתיים אחר כך), ועם אביהם, הבישוף מילטון רייט. שותפות משפחתית הדוקה מאוד, מוזרה, סגורה לגמרי בפני אנשים אחרים, מחוץ למשפחה (ווילבור מת עוד קודם לכן, אבל אורוויל סירב לבוא לחתונת אחותו ולא שוחח איתה מאז. הוא כעס על כך שעזבה אותו).

כאשר ביצעו את הטיסה הראשונה היו ווילבור בן 36 ואורוויל בן 32. קתרין היתה אז בת 29 ושימשה מורה בבית ספר תיכון. אביהם הבישוף היה אז בן 74. קשה למצוא דוגמאות קיצוניות יותר לאנשים שהקדישו עצמם למען מטרה אחת. 

זה לא מטוס, זו מכונה
בשעה ארבע אחר הצהריים ב־15 בדצמבר 2003 הפשילו אנשיו של קן הייד את יריעות האוהל הגדול בו עבדו. הקהל שהקיף את הרחבה מחוץ לאוהל מחא כפיים, ועשרת אנשי הצוות גררו על האדמה את כוכב האירוע – שכפול מדויק עד הפרט האחרון של המטוס הממונע הראשון.
קן הייד בן ה־64 נראה מתוח מאוד. בחמש השנים האחרונות הקדיש לשכפול הזה אלפי שעות עבודה. ההצגה הגדולה עומדת להתחיל והזרקורים שמופנים אליו לא גורמים לו נחת. הייד, טייס בדימוס ומומחה למטוסים מראשית ימי התעופה, עלול לאבד כאן הרבה יוקרה שצבר במשך שנים. הוא נחשב בארצות הברית למומחה הגדול ביותר לטכנולוגיית תעופה ראשונית. הוא אמור להבין איך בנו אז את מכונות הטיסה האלה.
"זהו ההעתק המדויק ביותר על פני כדור הארץ של המטוס שהרכיבו כאן האחים רייט בדצמבר 1903", אמר לי הייד כאשר המכונה ניצבה כבר ברחבה לפני האוהל ואנשיו החלו להתכונן לניסוי הפעלת המנוע. האנשים שסובבים אותו טופחים על שכמו באהדה, מנסים לעודד, להרגיע. אחדים מתעניינים במצב ידו. הייד שבר את מרפק ימין כאשר ניסה בחודש מאי להטיס דגם אחר של מטוס שבנה. הוא מחייך במאמץ, אומר שהיד כבר כמעט בסדר, חותם לשני ילדים שמגישים לו את חוברת הזיכרון לאירוע וממשיך להסביר בהתלהבות: "מבחינתי כבר הצלחנו. המטוס הזה טס כבר פעמיים, באוקטובר ובנובמבר. נכון, הוא גם התרסק לנו פעם אחת בתאונה קלה, אבל התיקונים לא היו רציניים. אני חושב שאנחנו שולטים עכשיו במצב".
הייד גאה בכך שלא נעשו "הנחות" במהלך השחזור. "לא עשינו שום שינוי במטוס", הוא אומר. "זה השחזור האותנטי ביותר שיכולנו לבנות. ההבדל היחיד הוא בדבק שבו הדבקנו את חלקי שני המדחפים. השתמשנו בדבק חזק מזה שעמד לרשות האחים רייט. כל השאר – העץ, הבד, המנוע – זהה. הדבר שהכי חשוב לנו להוכיח הוא שהם לא היו סתם שני מכונאים, בוני אופניים בעלי מזל מאוהיו. הם באמת היו מהנדסי התעופה הראשונים בתולדות האנושות".
החברה שהקים הייד לצורך העניין נקראת The Wright Experience, גם כאן לא נמנעו ממשחק המלים. מישהו מהצוות קורא להייד. הוא מתנצל, מסיים את השיחה ומתקרב למטוס. הכפיל של ה"פלייר", מכונת הטיסה הראשונה של האחים רייט, נראה שביר ועדין מאוד. המון מדפי עץ ובד במסגרת סבוכה, שמזכירים מראה של כוננית ספרים מעוצבת.
"קונטקט", קורא אחד האנשים ליד המנוע והצוות נדרך. הטייס, קווין קוכרסברגר בן ה־42, פרופסור להנדסת מכונות וטייס, שדומה דמיון חיצוני מדהים לאורוויל רייט, תופס את מקומו, שוכב על הכנף התחתונה, ראשו החבוש קסדה מורם קצת, מסמן לעומדים לצדו שהוא מוכן. שני אנשי צוות, לפי קצב שצועק אחד מהם, מנסים להניע בתנופה את המנוע. הם מסובבים את שני מדחפי העץ ולאחר חמש דקות של מאמץ, שניהם כבר מזיעים, המנוע משתעל פעם, פעמיים, ומתחיל לעבוד.
הקהל מוחא כפיים בהתלהבות ועשרים צלמים מתקתקים בהתרגשות. פעימות המנוע נשמעות כמו צליל של אופנוע ישן מאוד, שלא זכה לטיפולים מסורים מדי. שלושה מכונאים רוכנים עליו עכשיו, מזליפים שמן לאחד הנקבים, מתרוצצים סביב המכונה בהתרגשות. שלוש דקות אחר כך המנוע נחנק, משתנק ודומם. אנחת אכזבה נשמעת מהקהל. קן הייד לא נראה מרוצה. המכונאים מכוונים כמה ברגים, וכולם אומרים שיהיה בסדר גמור. חצי שעה אחר כך כבר דוחפים את ה"פלייר" חזרה לתוך האוהל והטייס קווין קוכרסברגר מתפנה לשיחה.
הוא מחייך חיוך רחב כאשר אני שואל אם מדובר בפרויקט פשוט או מסובך. "הו, זה פרויקט מסובך מאוד. הבעיה העיקרית היא שמדובר בתהליך לא טבעי עבורנו. אנחנו צריכים להוציא את עצמנו מהטכנולוגיה המוכרת לנו. לשכוח הרבה מאוד דברים. זה נשמע פשוט, אבל זה כל כך קשה. במשך המאה האחרונה למדנו המון דברים על טיסה. דברים שהאחים רייט לא ידעו, בטח לא ב־1903. כדי להשלים את השחזור אנחנו צריכים לחשוב כמוהם. וכאן הבעיה המרכזית". קוכרסברגר משתתק לרגע, מסתכל בי במבט מרוכז מאוד ואומר: "אני חושש שהטכנולוגיה הזו אבדה לנו".
רגע של שקט. אני מנסה להבין מה נאמר כאן, וקוכרסברגר, כמו מורה מול תלמיד קשה תפיסה, מסביר בסבלנות: "לא היה להם מטוס. היתה להם מכונה שניסו להטיס. היו להם השערות לא מבוססות מה יגרום למכונה כבדה מן האוויר להישאר תלויה בין השמים לארץ. אם היית מראה לי היום את השרטוטים שלהם ושואל אם זו מכונה שיכולה לטוס הייתי מהסס להשיב בחיוב. זה מקרה גבולי, ואנחנו, בלי לזייף במילימטר, מנסים להטיס אותה. המון אנשים אומרים שמה שקרה ב־17 בדצמבר 1903 היה נס. נס שקורה פעם במאה שנה. בוא נקווה שהוא יקרה שוב מחרתיים". 

חברי הצוות מגלגלים את המטוס המשוחזר בחזרה לאוהל, לאחר הכישלון. "זהו ההעתק המדוייק ביותר על פני כדור הארץ של המטוס שהרכיבו כאן האחים רייט בדצמבר 1903," אמר קן הייד, שהקדיש לשכפול הזה אלפי שנות עבודה בחמש השנים האחרונות | צילום: אימג'בנק ישראל

ה"פלייר" מתרסק לרסיסים
אחרי השיחה עם קוכרסברגר נראים האחים רייט כמעט כקוסמים. במשך כמה שבועות הרכיבו כאן, ליד שני הצריפים, את המטוס המפורק שהביאו מאוהיו בארגזים. הבנייה התמשכה, מזג האוויר הפריע והשבועות חלפו. במכתב לקתרין כתבו שיגיעו הביתה לחג המולד. ה־17 בדצמבר 1903 היה ההזדמנות האחרונה לפיצוי על כל הטלטלות והאכזבות.

למחרת השיחה עם קוכרסברגר, ביום שלישי, 16 בדצמבר 2003, אני יוצא יחד עם דין פרקינס, פקח ברשות הפארקים הלאומיים, לסיור ברחבי הפארק שנושא היום את שמם של האחים רייט. מלבד אנדרטת האבן בצורת כנף שהוקמה כאשר מלאו חמישים שנה לטיסת הבכורה, יש כאן עוד כמה נקודות ציון מעניינות.
במרכז המבקרים ניצב מדמה טיסה (סימולטור) שבו אפשר להתנסות בחוויה שיעבור מחר קוכרסברגר. במשך חמש דקות אני מצליח לרסק את ה"פלייר" לרסיסים לפחות שש פעמים וזוכה מפרקינס למבט מלא רחמים ולכמה מלות עידוד: "הבן שלי בן השבע הצליח כאן יותר ממך, אבל הוא באמת ילד מוכשר". תודה רבה.
לא רחוק משם ניצבות כמה אבני גרניט גדולות. על הראשונה כתוב "מנקודה זו המריא אורוויל רייט לטיסת הבכורה". במרחק זעיר, בערך ארבעים מטר ממנה, ניצבת אבן נוספת, עליה מצוין שכאן הסתיים אותו דילוג היסטורי. זה לא נראה אתגר כבד מדי. עשרים שניות נמשכת ההליכה מן האבן הראשונה לשנייה. עשרים שעות טסתי בשלושה מטוסים שונים כדי להגיע לכאן.

קצת הלאה ניצבת האבן שמציינת את נקודת הנחיתה של הטיסה השנייה, של ווילבור, אחריה האבן השלישית, כאן נחת בטיסה השלישית אורוויל ובקצה השדה, ליד שורת עצים גבוהים, ניצבת האבן האחרונה, שמציינת את סיום הטיסה הרביעית, האחרונה באותו יום והאחרונה שטס ה"פלייר" אי פעם. הטיסה הרביעית, של ווילבור, נמשכה קצת יותר מ־250 מטר ונחשבה אז להישג לא ייאמן. כאשר גררו את המטוס חזרה לנקודת ההמראה הפך אותו משב רוח חזק. חיפוי הבד נקרע ונזק גדול נגרם. מאז לא טס יותר. כיום הוא תלוי, לאחר ששופץ באופן מקיף, במוזיאון התעופה והחלל בוושינגטון.   

מטוס "חמקן" של צבא ארצות הברית חולף נמוך מאוד, בשריקה מחרישת אוזניים מעל ראשינו. פרקינס מביט אחריו כשהוא נעלם באופק ואומר: "אם ווילבור רייט היה עומד כאן, אין שום סיכוי שהיה מזהה שזה מטוס. תחשוב, כלי הטיס המוזר הזה שראינו עכשיו, עם צורת המשולש והכנפיים המשוננות, הוא הצאצא הישיר של הקרשים שהאחים רייט חיברו והטיסו. קשה לתפוס את זה".

בצהרי יום שלישי נערך על הבמה המרכזית טקס הוקרה למאה גיבורי התעופה של כל הזמנים. ועדה מיוחדת שמינה נשיא ארצות הברית בחרה את הדמויות הבולטות, שהשפיעו על התפתחות הטיסה האנושית. חלק מן הגיבורים האלה המוכרים לנו היום כשמות של מטוסים – וויליאם בואינג, איגור סיקורסקי, קלייד ססנה, דונלד דאגלס או אלן לוקהיד. אחרים זכורים כהרפתקנים גדולים שמתו ליד ההגאים — אמליה ארהארט וויילי פוסט הם דוגמאות בולטות משנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, או דמות אגדית כצ'רלס לינדברג, האדם הראשון שחצה לבד בטיסה את האוקיינוס האטלנטי וטס מניו יורק לפריז. נכדו של לינדברג, אריק, נכח באירוע ודיבר על הצורך להמשיך בדרכם של ענקי התעופה.

את רוב תשומת הלב משכו באופן טבעי הגיבורים החיים, שהוזמנו בכבוד גדול לבמה. לא בכל יום מזדמן לראות ולשמוע ממרחק כמה מטרים את האסטרונאוט והסנטור ג'ון גלן, את הטייס האגדי ששבר את מחסום הקול צ'אק ייגר, שזוכר עדיין פגישות עם אורוויל רייט בשנות הארבעים, ואת שני האנשים הראשונים שצעדו על הירח, ניל ארמסטרונג ובאז אלדרין.

ארמסטרונג, שממעט להתראיין ולהופיע בציבור, נשא נאום מרגש, בו הדגיש במיוחד את המהירות העצומה בה התגלגלו הדברים. "חשבו על כך", אמר ארמסטרונג, "שרק 66 שנה עברו בין אותה טיסה מקרטעת וראשונית של האחים רייט ובין הרגע בו צעדנו על הירח. שני האירועים האלה קשורים זה לזה לחלוטין. בלי האחים רייט לא יכולנו לטוס בכלל, ולצאת לחלל או להגיע לירח בפרט. פרק זמן זעיר בממדים היסטוריים הפריד בין שני האירועים האלה. קשה קצת להאמין כמה הטכנולוגיה שלנו התקדמה במהלך השנים האלה. מפחיד ומרגש לחשוב מה אנחנו יכולים להספיק בשבעים השנים הבאות". 

ג'ון טרבולטה מחכה לנס
הכל היה מוכן ליום רביעי הגדול. ה־17 בדצמבר 2003 היה יום גשום מאוד. כבר בשעה שבע בבוקר הצטופף על הגבעה קהל שמנה כחמישים אלף איש, צופה אל משטח הבוץ הרטוב בו אמורה להתקיים הטיסה של ה"פלייר" המשוחזר. נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, נחת בשעה תשע בבוקר במסוק, והוסע במכונית משוריינת מרחק מאה מטר, אל הבמה המרכזית.

השחקן ג'ון טרבולטה, טייס חובב שהגיע לכאן בבואינג הפרטי שלו, קיבל את פניו על הבמה, החזיק עבורו מטרייה, והציג אותו בפני הקהל. בוש דיבר במשפטים קצרים על הגאווה האמריקאית, על הכבוד האמריקאי, על טייסים אמריקאים שממשיכים עכשיו את דרכם של האחים רייט בעיראק ועל כך שהגיע כבר הזמן להמשיך אל המאדים. טרבולטה הודה לו והנשיא נסע חזרה אל המסוק והמריא. טרבולטה הודה לקהל שדשדש כבר כמה שעות בבוץ, וכדי להוכיח עד כמה הוא מעריך את המאמץ והסבלנות שלנו, שר לנו שיר קטן ואפילו רקד כמה צעדים, לאורך הבמה. הקהל יצא מדעתו מרוב אושר. לא בכל יום טרבולטה רוקד במיוחד למעננו. הזוג שישב לידי, שניהם בבגדי עור של אופנוענים ובמראה של "מלאכי הגיהנום", התלונן בעיקר על המוזיקה. "נמאס כבר מהקאנטרי הזה. אפשר לחשוב שהאחים רייט באו מנשוויל, טנסי".

"את מי הייתם מזמינים להופיע כאן?", שאלתי.
"זה ברור, את 'לד זפלין' ו'מטוסו של ג'פרסון', להקת הרוק הכי טובה בשנות השישים. מי מתאים יותר מהם?". הסכמתי בהתלהבות.  

הכל היה מוכן לרגע ההיסטורי. בעשר, בגשם קל, גררו את ה"פלייר" מן האוהל והציבו אותו על מסילת עץ צרה בלב הבוץ. חצי שעה אחר כך הניעו בדחיפה את המנוע ושני מדחפי העץ סבבו בעליזות. קוכרסברגר שכב על הכנף התחתונה, שני אנשים החזיקו את קצות הכנפיים, מישהו שחרר את המעצור והמטוס החל מתגלגל על המסילה. הקהל מתח את צווארו לראות מה שכחנו במשך מאה השנים האחרונות. סוף המסילה. מכאן יש רק שתי אפשרויות, והמטוס נראה מהסס לשנייה. הוא ביצע מין דילוג זעיר, לא יותר ממטר, ונחת בחבטה היישר בתוך הבוץ הסמיך, מתיז רסיסים ומים לכל עבר. קהל של חמישים אלף איש נאנח ביחד. התזמורת החלה לנגן עוד שיר קאנטרי מתוק ושתי דקות אחר כך חלפו מאה מטוסים של צבא ארצות הברית במטס הצדעה חגיגי.

במסיבת העיתונאים, מול 300 אנשי תקשורת שהתקשו להסתיר את חיוכיהם, הסבירו הייד וקוכרסברגר שאפשר ללמוד המון מן הניסיון שרכשו. "אני מקווה שעכשיו כולכם מעריכים יותר את האחים רייט", אמר הייד. "אחרי הכל, הם כן הצליחו להטיס את המכונה הזאת". קוכרסברגר הוסיף בחיוך: "נסים לא קורים בכל יום".