"עכשיו, ניק, עכשיו. תטיס אותו בעדינות". הילד הנלהב בן העשר נופף לחברו שניצב בראש הגבעה. הם ניסו להעיף טיסן עשוי עץ קל, אבל הרוח העזה, שנשבה ישירות מן האוקיינוס האטלנטי, לא התחשבה במאמציהם הנרגשים. ניק עמד על מדרגות האבן של האנדרטה לזכר האחים רייט והטיל את הטיסן במורד הגבעה. כמה שניות אחר כך כבר נברו שניהם בעשב, מנסים לאמוד את הנזקים שגרמה נחיתת האונס לדאון הזעיר. "לא נורא", אמר ניק, ושניהם טיפסו שוב אל מדרגות האנדרטה. מעליהם צרחו בדיוק באותו רגע שלושה מטוסי 16F, ועשרות האנשים שישבו על המדרגות מחאו כף. "לזכר כיבוש האוויר". המלים האלה חקוקות על אנדרטת האבן הגבוהה שמזדקרת בראש הגבעה החולית, שממנה רואים את בתי העיירה הקטנה קיל דוויל (Kill Devil), את בתי העיירה הצפונית יותר קיטי הוק (Kitty Hawk), ואת חוף האוקיינוס. דמויותיהם המפוסלות באבן שחורה של אורוויל ווילבור רייט ניצבות משני צדי הכתובת הזו. על כל לוחיות הרישוי של המכוניות בצפון קרוליינה כתוב "הראשונים בטיסה". אי אפשר לשכוח כאן אפילו לרגע את ההיסטוריה המפוארת. בית הספר היסודי בקיל דוויל נקרא "בית הספר של הטיסה הראשונה". לפחות שלושה בתי מלון בעיירה כתבו על השלט שלהם את משחק המלים "עשה את הדבר הנכון – בחר בנו" (Right/Wright). חנויות המזכרות, הברים, המסעדות, כולם קושרים עצמם בדרך כלשהי לאחים רייט, מלטפים בנוסטלגיה את הדף היחיד שנרשם כאן בדפי ההיסטוריה. צפון קרוליינה מתרפקת כבר הרבה שנים על הזכות שנפלה בחלקה. לפני מאה שנה, בדצמבר 1903, הגיעו לכאן שני אחים, טיפוסים קצת מוזרים, מדייטון (Dayton), אוהיו, כדי לערוך ניסויים במכונת הטיסה שלהם. ההיסטוריה בחרה במדינה הדרומית במקרה. האחים חיפשו מקום נידח, עם מזג אוויר טוב, רוח חזקה ושטחים פתוחים, בו לא יפריעו להם לערוך ניסויים שהעדיפו לשמור בסוד. גם היום קשה לחשוב על מקום נידח יותר מאזור קיטי הוק. מאה שנה אחרי שהמציאו כאן את המטוס התכנסו בקיטי הוק מאות אלפי אנשים לחלוק להם כבוד. בזכות ההמצאה של האחים רייט, קל הרבה יותר להגיע לקיטי הוק, אבל זה עדיין לא פשוט. קיטי הוק שוכנת על אי ארוך וחולי, חלק משרשרת איים שנקראת הגדות החיצוניות (Outer Banks), שנמתחת לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי. רובם מחוברים היום ליבשת במערכת גשרים. לפני מאה שנה, בלי גשרים, שטו לכאן האחים רייט, עם מטוס מפורק בארגזים, בים סוער בעיצומו של החורף. כאשר ביצעו את הטיסה הראשונה היו ווילבור בן 36 ואורוויל בן 32. קתרין היתה אז בת 29 ושימשה מורה בבית ספר תיכון. אביהם הבישוף היה אז בן 74. קשה למצוא דוגמאות קיצוניות יותר לאנשים שהקדישו עצמם למען מטרה אחת. זה לא מטוס, זו מכונה
למחרת השיחה עם קוכרסברגר, ביום שלישי, 16 בדצמבר 2003, אני יוצא יחד עם דין פרקינס, פקח ברשות הפארקים הלאומיים, לסיור ברחבי הפארק שנושא היום את שמם של האחים רייט. מלבד אנדרטת האבן בצורת כנף שהוקמה כאשר מלאו חמישים שנה לטיסת הבכורה, יש כאן עוד כמה נקודות ציון מעניינות. קצת הלאה ניצבת האבן שמציינת את נקודת הנחיתה של הטיסה השנייה, של ווילבור, אחריה האבן השלישית, כאן נחת בטיסה השלישית אורוויל ובקצה השדה, ליד שורת עצים גבוהים, ניצבת האבן האחרונה, שמציינת את סיום הטיסה הרביעית, האחרונה באותו יום והאחרונה שטס ה"פלייר" אי פעם. הטיסה הרביעית, של ווילבור, נמשכה קצת יותר מ־250 מטר ונחשבה אז להישג לא ייאמן. כאשר גררו את המטוס חזרה לנקודת ההמראה הפך אותו משב רוח חזק. חיפוי הבד נקרע ונזק גדול נגרם. מאז לא טס יותר. כיום הוא תלוי, לאחר ששופץ באופן מקיף, במוזיאון התעופה והחלל בוושינגטון. מטוס "חמקן" של צבא ארצות הברית חולף נמוך מאוד, בשריקה מחרישת אוזניים מעל ראשינו. פרקינס מביט אחריו כשהוא נעלם באופק ואומר: "אם ווילבור רייט היה עומד כאן, אין שום סיכוי שהיה מזהה שזה מטוס. תחשוב, כלי הטיס המוזר הזה שראינו עכשיו, עם צורת המשולש והכנפיים המשוננות, הוא הצאצא הישיר של הקרשים שהאחים רייט חיברו והטיסו. קשה לתפוס את זה". בצהרי יום שלישי נערך על הבמה המרכזית טקס הוקרה למאה גיבורי התעופה של כל הזמנים. ועדה מיוחדת שמינה נשיא ארצות הברית בחרה את הדמויות הבולטות, שהשפיעו על התפתחות הטיסה האנושית. חלק מן הגיבורים האלה המוכרים לנו היום כשמות של מטוסים – וויליאם בואינג, איגור סיקורסקי, קלייד ססנה, דונלד דאגלס או אלן לוקהיד. אחרים זכורים כהרפתקנים גדולים שמתו ליד ההגאים — אמליה ארהארט וויילי פוסט הם דוגמאות בולטות משנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, או דמות אגדית כצ'רלס לינדברג, האדם הראשון שחצה לבד בטיסה את האוקיינוס האטלנטי וטס מניו יורק לפריז. נכדו של לינדברג, אריק, נכח באירוע ודיבר על הצורך להמשיך בדרכם של ענקי התעופה. את רוב תשומת הלב משכו באופן טבעי הגיבורים החיים, שהוזמנו בכבוד גדול לבמה. לא בכל יום מזדמן לראות ולשמוע ממרחק כמה מטרים את האסטרונאוט והסנטור ג'ון גלן, את הטייס האגדי ששבר את מחסום הקול צ'אק ייגר, שזוכר עדיין פגישות עם אורוויל רייט בשנות הארבעים, ואת שני האנשים הראשונים שצעדו על הירח, ניל ארמסטרונג ובאז אלדרין. ארמסטרונג, שממעט להתראיין ולהופיע בציבור, נשא נאום מרגש, בו הדגיש במיוחד את המהירות העצומה בה התגלגלו הדברים. "חשבו על כך", אמר ארמסטרונג, "שרק 66 שנה עברו בין אותה טיסה מקרטעת וראשונית של האחים רייט ובין הרגע בו צעדנו על הירח. שני האירועים האלה קשורים זה לזה לחלוטין. בלי האחים רייט לא יכולנו לטוס בכלל, ולצאת לחלל או להגיע לירח בפרט. פרק זמן זעיר בממדים היסטוריים הפריד בין שני האירועים האלה. קשה קצת להאמין כמה הטכנולוגיה שלנו התקדמה במהלך השנים האלה. מפחיד ומרגש לחשוב מה אנחנו יכולים להספיק בשבעים השנים הבאות". ג'ון טרבולטה מחכה לנס השחקן ג'ון טרבולטה, טייס חובב שהגיע לכאן בבואינג הפרטי שלו, קיבל את פניו על הבמה, החזיק עבורו מטרייה, והציג אותו בפני הקהל. בוש דיבר במשפטים קצרים על הגאווה האמריקאית, על הכבוד האמריקאי, על טייסים אמריקאים שממשיכים עכשיו את דרכם של האחים רייט בעיראק ועל כך שהגיע כבר הזמן להמשיך אל המאדים. טרבולטה הודה לו והנשיא נסע חזרה אל המסוק והמריא. טרבולטה הודה לקהל שדשדש כבר כמה שעות בבוץ, וכדי להוכיח עד כמה הוא מעריך את המאמץ והסבלנות שלנו, שר לנו שיר קטן ואפילו רקד כמה צעדים, לאורך הבמה. הקהל יצא מדעתו מרוב אושר. לא בכל יום טרבולטה רוקד במיוחד למעננו. הזוג שישב לידי, שניהם בבגדי עור של אופנוענים ובמראה של "מלאכי הגיהנום", התלונן בעיקר על המוזיקה. "נמאס כבר מהקאנטרי הזה. אפשר לחשוב שהאחים רייט באו מנשוויל, טנסי". "את מי הייתם מזמינים להופיע כאן?", שאלתי. הכל היה מוכן לרגע ההיסטורי. בעשר, בגשם קל, גררו את ה"פלייר" מן האוהל והציבו אותו על מסילת עץ צרה בלב הבוץ. חצי שעה אחר כך הניעו בדחיפה את המנוע ושני מדחפי העץ סבבו בעליזות. קוכרסברגר שכב על הכנף התחתונה, שני אנשים החזיקו את קצות הכנפיים, מישהו שחרר את המעצור והמטוס החל מתגלגל על המסילה. הקהל מתח את צווארו לראות מה שכחנו במשך מאה השנים האחרונות. סוף המסילה. מכאן יש רק שתי אפשרויות, והמטוס נראה מהסס לשנייה. הוא ביצע מין דילוג זעיר, לא יותר ממטר, ונחת בחבטה היישר בתוך הבוץ הסמיך, מתיז רסיסים ומים לכל עבר. קהל של חמישים אלף איש נאנח ביחד. התזמורת החלה לנגן עוד שיר קאנטרי מתוק ושתי דקות אחר כך חלפו מאה מטוסים של צבא ארצות הברית במטס הצדעה חגיגי. במסיבת העיתונאים, מול 300 אנשי תקשורת שהתקשו להסתיר את חיוכיהם, הסבירו הייד וקוכרסברגר שאפשר ללמוד המון מן הניסיון שרכשו. "אני מקווה שעכשיו כולכם מעריכים יותר את האחים רייט", אמר הייד. "אחרי הכל, הם כן הצליחו להטיס את המכונה הזאת". קוכרסברגר הוסיף בחיוך: "נסים לא קורים בכל יום". |
ג'ורג' בוש, ג'ון טרבולטה וגם שליח "מסע אחר", משה גלעד, הגיעו לצפון קרוליינה כדי לחזות בהמראת שכפול המטוס של האחים רייט. במהרה התברר שהטכנולוגיה של היום היא לא מה שהיתה פעם. מחווה לגיבורי התעופה פורסם 21.10.15 |
לאן נעלמו הכוכבים?
Array
(
[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 651
[name] => ארצות הברית
[slug] => %d7%90%d7%a8%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 651
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 650
[count] => 765
[filter] => raw
[term_order] => 0
)[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 650
[name] => צפון אמריקה
[slug] => north-america
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 650
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 862
[filter] => raw
[term_order] => 0
))