קיץ ברומניה, 39 מעלות בצל. אני נוסע במישורים האינסופיים של ולאכיה (Walachia), ומרחביה בפולקלור האימים נחשב מחוז טרנסילבניה שברומניה לבירה הערפדים העולמית, ותפאורה הולמת לטירתו האימתנית של הרוזן דרקולה. מבעד לשתי שורות עצי הצפצפה הזקופים ניבטים שדות זהובים, ובהם פועלים וחרמשים בידיהם. תנופת חרמש מהירה והחלטית, והקש נקצר וצונח לרגליהם. אחרים אוחזים בקלשונים, מעמיסים את הקש על עגלות עץ. על הדרך משתרכות עגלות, נוטות על צידן מעומס החציר. חרגולי המשאבות עולים ויורדים בבארות הנפט הפזורות, ומדי פעם חולפת מכונית דאצ'ה. כאן, במקום הזה, מתרחשת עלילתו של אחד הספרים הנמכרים בתולדות האנושות –
"דרקולה", המגולל את סיפורו של הרוזן דרקולה, ערפד רב און דמוי אדם, שמופיע בלילות, מפתה נשים צעירות, נושך את צווארן ויונק את דמן עד שהן מתות, וכך זוכה לחיי נצח. הספר, שנכתב על ידי הסופר האירי בראם סטוקר, יצא לאור בשנת 1897, וגם כיום, יותר ממאה שנה לאחר מכן, הוא עדיין נמכר בכמויות נאות. לאגדות ולמיתוסים על ערפדים יש מקורות עתיקים בתרבויות רבות ובאזורים שונים, אך הישגו הגדול של סטוקר היה בעיצובו של הערפד המודרני. הספר הצטרף לז'אנר ערפדים עצום בממדיו של ספרים. אחר כך באו גם סרטים, תוכניות טלוויזיה, מועדוני מעריצים ונוכחות בתרבות שלא קטנה עם השנים. בשנים שלאחר פרסום הרומן, סברו הכל כי דרקולה הוא יציר דמיונו של הסופר האירי. אך בשנת 1972 יצא לאור "בחיפוש אחר דרקולה: ההיסטוריה האמיתית של דרקולה ואגדות הערפדים", ספרם של שני פרופסורים מבוסטון, שנברו בהערות שרשם בראם סטוקר כשכתב את הרומן. דמותו הספרותית של דרקולה, הם טענו, מבוססת על דמות היסטורית ידועה לשמצה – ולאד השלישי, שכונה ולאד צֶפֶש ("ולאד המשפד"), או ולאד דרקולה, נסיך ולאכי אכזר ונורא, ששלט במאה ה־15 בוולאכיה ובאזורים אחרים הכלולים כיום ברומניה . לוולאד השלישי, אגב, לא היה כל קשר לערפדים. מאז פרסום הספר נודעו נתונים חדשים, בהם כאלה שמחזקים את טענת הפרופסורים וכאלה החולקים על עמדתם. עד שיוכרע הוויכוח, חשבתי לעצמי, אין מקום טוב יותר להשביע את סקרנותי לגבי דרקולה האיום והנורא מאשר מרחביה הכפריים של טרנסילבניה (Transylvania) שברומניה. איורים של ספרי אגדות ישנים
מעבר צר בין הרים, ששרידי שלג צחור ובלתי צפוי בעונה זו מעטרים את פסגותיהם. דרקון שזנבו כרוך על צלב השמש צונחת במהירות לעבר קו האופק, צובעת את השמים ואת הבתים בזהוב ובוורוד פסטלי עדין. צלצולי השעון העתיק שבמגדל מהדהדים בכל רחבי העיירה.
החוקרים סבורים שהנסיך ולאד השלישי נולד בשנת 1431 במצודת העיר סיגישוארה, בשכנות לסוחרי העיר האמידים. אביו, שכונה ולאד דְרַקוּל, היה מושלה הצבאי של טרנסילבניה. אני עולה בסמטאות לעבר מגדל השעון והכיכר שלידו, שריד למצודת העיר. בקרבת השעון נמצא הבניין שבו, כך מספרים, נולד ולאד צפש. כיום משמש המבנה מסעדה. המלצרים במקום לבושים במדים רשמיים בשחור ואדום ומעליהם הם עוטים גלימה שחורה, והאוכל מוגש על צלחות עם סמל מסדר הדרקון. מסופר כי ולאד ענד בגאווה רבה את סמל המסדר – דרקון שזנבו כרוך על צלב. בתום מאבק ממושך לתפיסת כס השלטון בוולאכיה, בשנים 1436־1437, הצליח ולאד דרקול להשיג את מבוקשו והוכתר כנסיך ולאכיה. הוא עבר להתגורר עם בני משפחתו בארמון הנסיכותי שבעיר הבירה טירגובישטה (Tîrgovis¸te), והוליד שלושה בנים. אחד מהם היה ולאד דרקולה, כלומר, ולאד בנו של דרקול או "דרקול הקטן". פשיטת עור וביעור העוני
העיר האפורים של טירגובישטה התגלו באופק. ולאד דרקולה נשבה על ידי העות'מאנים יחד עם אחיו, עונה, וכששב לביתו, נוכח לדעת שאביו ואחיו האחר נרצחו. בקיץ 1456 הוא תפס את השלטון בטירגובישטה, ומיד אחר כך זימן לסעודת הפסחא את עשירי העיר שבגדו במשפחתו והניחו לאביו למות. הוא שיפד אחדים, ואת הנותרים הצעיד לעבר פואנרי (Poenari), שם העביד אותם בפרך בהקמת מבצר. כשסיים לנקום, החליט ולאד להיפטר מכל הפושעים והגנבים. הוא נקט דרכי ענישה מגוונות, כולל פשיטת עור, בישול, עיוור, חניקה, תלייה, צלייה, מסמור, קבורה בחיים, דקירה ועוד, אולם השיטה החביבה עליו ביותר היתה שיפוד. ולאד אהב סדר וחוק, וקבע כי הענישה תהיה שווה לעני ולעשיר. כולם – אם יעברו עברה – ישופדו למוות, רצוי במקומות מרכזיים כשער העיר. בסיפורי העם הונצח ולאד כאכזר אך גם כרודף צדק. בין השאר, מסופר על ולאכי ששכח סכום כסף נכבד על ספסל במרכז העיר. איש לא העז לגעת בכסף במשך ימים אחדים, עד שבעליו שב לקחתו. אגדה אחרת מספרת כי ולאד הניח ספל זהב בקרבת מעיין העיר בטירגובישטה, כדי שתושביו יוכלו להרוות צמאונם במימיו הקרירים והזכים. הספל נותר שם לשימוש ולרווחת הכלל. לוולאד היתה גם חשיבה סוציאלית. אחת האגדות מספרת כי כדי להתמודד עם העוני בנסיכותו, הזמין ולאד את העניים לסעודה, ולאחר שאכלו לשובעה ושתו לשוכרה, ציווה להעלות את האולם באש. איש לא שרד.
יער הגוויות המשופדות לעיר ברשוב חשבון ארוך עם ולאד צפש, עוד מהימים שבהם ניסה בעזרת עונש השיפוד להכריחם לציית לחוקיו. בשנת 1462 פתח ולאד במתקפה גדולה נגד
העות'מאנים לאורך נהר הדנובה, במטרה לבלום את התקדמות העות'מאנים ללב אירופה. בתחילה הצליח צבאו של ולאד לנחול נצחונות אחדים, אך בכך הוא רק העלה את חמתו של הסולטן העות'מאני מוחמד השני, שהחליט לפתוח במתקפת נגד רבת עוצמה נגד הטורדן הוולאכי. ולאד נאלץ לסגת להרים. מאחוריו הותיר אדמה חרוכה: הוא שרף והחריב את הכפרים והרעיל את כל הבארות. גם הפעם לא נמנע מתחביבו העיקרי. הוא אסף 20 אלף פצועים, שבויים וגופות, ואת כולם שיפד. חיילי הצבא העות'מאני התקשו להתקדם למראה חבריהם המשופדים בשדה הקרב שכונה "יער הגוויות המשופדות", אך המראות לא הצליחו לצנן את נחישותם. ולאד נאלץ להימלט לטרנסילבניה, אך גם שם לא ציפו לו זרי פרחים. תושבי ברשוב, רבים מהם סוחרים ממוצא גרמני, התקשו לשכוח את מוראות השיפוד. הם חששו שאם ישוב ולאד צפש לשלטון, ישובו גם הסיוטים וההגבלות. הם רקמו עליו עלילת בגידה, וולאד המותש מצא את עצמו במרתפי הכלא בעיר ויסגראד (Visegrád), בהונגריה של ימינו, שם בילה תריסר שנים. האגדה מספרת שגם בכלאו נהג ולאד צפש לשפד, אולם הפעם היו קורבנותיו עכברושים. ללא כתובת, ללא מצבה בקצה הכפר נעצרת המכונית לפני שביל המוביל לסבך קנים צפוף. יתושים טורדניים מרחפים כעננה, מתעלמים כליל מנפנופי ידיים אלימים ועצבניים. במורד השביל נפתח הסבך ומתגלה אגם רחב ידיים, מוקף בעצי ערבה עבי גזע. אל המזח הרעוע מתקרבת סירה ובה דמות בגבה אלינו, שערה הבהיר אסוף מעל לראשה ברישול חינני. היא חותרת בעוז ומתקרבת אל המזח, טיפות המים הנוטפות מהמשוטים נוצצות כיהלומים עד שהן נעלמות באגם. החותרת, המפעילה את המעבורת המאולתרת בין הכפר למנזר, מסובבת את ירכתי
הסירה לעברנו ומגלה את עיניה המאירות. אני קופץ לסירה המתנדנדת. מבט אל המים העכורים גורם לי להימנע מכל תנועה מיותרת. כשהיא מבחינה במצלמתי, היא מחייכת ומעירה: "אם תמשיך לצלם, אני עושה לך אמבטיה באגם". הסירה מתקדמת במים, מותירה שובלי גלים זעירים ההולכים וגדלים, מתפשטים במהירות הרחק מירכתיה. כלונסאות ופיגומים מעידים על עבודות השיקום במנזר. נזירה צנומה ועטופת שחורים, שפניה קמוטים ומבטה חמור סבר, מקדמת את פני ופותחת באיטיות את דלת הכנסייה הכבדה לרווחה בחריקה צורמת. אור מנורה רפה מאיר בקושי את האפלה. אני מתקדם לאט לעבר המזבח, מנסה להבחין במשהו בתוך סבך הפיגומים. על הרצפה, מעט לפניו, קבועה אבן מלבנית בהירה ומתוחמת במסגרת אבן פשוטה. ממוקד כולי באבן, אני מבחין במשהו שהונח עליה. ללא כתובת, ללא מצבה, כל כך אלמונית. רק אותה תמונה יחידה, המופיעה בגלויות בדוכני המזכרות, תמונתו של ולאד צפש דרקולה. |