דרקולה: מסע בטרנסילבניה, רומניה – בירת הערפדים העולמית

קיץ ברומניה, 39 מעלות בצל. אני נוסע במישורים האינסופיים של ולאכיה (Walachia), ומרחביה בפולקלור האימים נחשב מחוז טרנסילבניה שברומניה לבירה הערפדים העולמית, ותפאורה הולמת לטירתו האימתנית של הרוזן דרקולה. מבעד לשתי שורות עצי הצפצפה הזקופים ניבטים שדות זהובים, ובהם פועלים וחרמשים בידיהם. תנופת חרמש מהירה והחלטית, והקש נקצר וצונח לרגליהם. אחרים אוחזים בקלשונים, מעמיסים את הקש על עגלות עץ. על הדרך משתרכות עגלות, נוטות על צידן מעומס החציר. חרגולי המשאבות עולים ויורדים בבארות הנפט הפזורות, ומדי פעם חולפת מכונית דאצ'ה.

כאן, במקום הזה, מתרחשת עלילתו של אחד הספרים הנמכרים בתולדות האנושות –

בנסיעה ברחבי טרנסילבניה ניבטים שדות זהובים, ובהם פועלים וחרמשים בידיהם. תנופת חרמש מהירה והחלטית, והקש נקצר וצונח לרגליהם. על הדרך משתרכות עגלות, נוטות על צידן מעומס החציר

"דרקולה", המגולל את סיפורו של הרוזן דרקולה, ערפד רב און דמוי אדם, שמופיע בלילות, מפתה נשים צעירות, נושך את צווארן ויונק את דמן עד שהן מתות, וכך זוכה לחיי נצח. הספר, שנכתב על ידי הסופר האירי בראם סטוקר, יצא לאור בשנת 1897, וגם כיום, יותר ממאה שנה לאחר מכן, הוא עדיין נמכר בכמויות נאות.

לאגדות ולמיתוסים על ערפדים יש מקורות עתיקים בתרבויות רבות ובאזורים שונים, אך הישגו הגדול של סטוקר היה בעיצובו של הערפד המודרני. הספר הצטרף לז'אנר ערפדים עצום בממדיו של ספרים. אחר כך באו גם סרטים, תוכניות טלוויזיה, מועדוני מעריצים ונוכחות בתרבות שלא קטנה עם השנים.

בשנים שלאחר פרסום הרומן, סברו הכל כי דרקולה הוא יציר דמיונו של הסופר האירי. אך בשנת 1972 יצא לאור "בחיפוש אחר דרקולה: ההיסטוריה האמיתית של דרקולה ואגדות הערפדים", ספרם של שני פרופסורים מבוסטון, שנברו בהערות שרשם בראם סטוקר כשכתב את הרומן. דמותו הספרותית של דרקולה, הם טענו, מבוססת על דמות היסטורית ידועה לשמצה – ולאד השלישי, שכונה ולאד צֶפֶש ("ולאד המשפד"), או ולאד דרקולה, נסיך ולאכי אכזר ונורא, ששלט במאה ה־15 בוולאכיה ובאזורים אחרים הכלולים כיום ברומניה . לוולאד השלישי, אגב, לא היה כל קשר לערפדים.

מאז פרסום הספר נודעו נתונים חדשים, בהם כאלה שמחזקים את טענת הפרופסורים וכאלה החולקים על עמדתם. עד שיוכרע הוויכוח, חשבתי לעצמי, אין מקום טוב יותר להשביע את סקרנותי לגבי דרקולה האיום והנורא מאשר מרחביה הכפריים של טרנסילבניה (Transylvania) שברומניה.

איורים של ספרי אגדות ישנים
בדרך אל הרי הקרפטים, אני נכנס לעמק צר ומפותל בין כפרים ציוריים ויערות עבותים. פרחי פעמונית וערבז מברכים אותנו לשלום בצידי הדרך המתפתלת לעבר העיר הציורית סינאיה (Sinaia). אני מביט בהשתאות על המבנים עם הצריחים המחודדים והמפוארים, שנראים כמו איורים בספרי אגדות נושנים. הדרך פונה אל

מתוך אלון שפורסם על ידי אמרוזיוס הובר בשנת 1499 בנירמברג, ובו מתואר כיצד כינס הנסיך ולאד אזרחים לאולם האוכל, שם שיפד אותם ופשט את עורם

מעבר צר בין הרים, ששרידי שלג צחור ובלתי צפוי בעונה זו מעטרים את פסגותיהם.
הטירה בכפר בראן (Bran), כ־30 קילומטר מהעיר ברשוב
(Bras¸ov), היא אחד המקומות המזוהים ביותר באגדות עממיות ובעיני תיירים עם טירתו של הרוזן דרקולה. ברחבת הכניסה, לרגלי הצוק, יש דוכנים שמציעים עבודות רקמה ומזכרות עץ, מכשפות עשויות סמרטוטים וחולצות טריקו עם דמותו של דרקולה על רקע הטירה וסופת ברקים.
הטירה המרשימה, הבנויה אבנים מסותתות וטיח, ניצבת על צוק גבוה בקרבת הגבול הקדום שבין ולאכיה לטרנסילבניה ונועדה לפקח על דרכי המסחר שבין שתי הנסיכויות. בשנות העשרים של המאה הקודמת שופצה הטירה והפכה לארמון הקיץ של משפחת המלוכה הרומנית. החדרים עברו עיצוב מחדש ורוהטו בקפידה ובחן. בשנת 1947 בוטלה המלוכה, ומשנת 1956 הפכה הטירה למוזיאון.

את פני מקבל אלכס, בחור צעיר וכריזמטי. כשהוא שומע כי מטרת בואי היא חיפוש אחר דרקולה, הוא מחייך בצער ואומר: "מצטער, לא הגעת למקום הנכון. הרבה תיירים מגיעים לטירה, שנבנתה במאה ה־14 ועדיין עומדת על תילה, אך קרוב לוודאי שהיא לא היתה שייכת לוולאכיה, נסיכותו של ולאד צפש, ואם בכלל שהה בה, היה זה לזמן קצר בתא המעצר, לפני שהוסגר להונגריה. אבל אל תתאכזב", הוא מוסיף. "בינתיים תוכל ליהנות מהשחזור של מעון הקיץ המלכותי". לאחר ביקור בטירה ובחדריה אני נכנס לרכב, מביט בטירה הטבולה ביער שהולכת ומתרחקת משדה הראייה שלי.

דרקון שזנבו כרוך על צלב
כשלוש שעות נסיעה מבראן, נמצאת תחנתי הבאה: סיגישוארה (Sighis¸oara). הדרך חולפת בשטחי יער עבותים, שדות מעובדים וכפרים ציוריים. בחלק העתיק של סיגישוארה יש מבנים עתיקים בסגנון ימי הביניים, סמטאות צרות ומפותלות שמעליהן חלונות עם עציצי גרניום, בתי קפה עם שמשיות וילדים צוענים מתרוצצים, מנסים לזכות בנדבה.

השמש צונחת במהירות לעבר קו האופק, צובעת את השמים ואת הבתים בזהוב ובוורוד פסטלי עדין. צלצולי השעון העתיק שבמגדל מהדהדים בכל רחבי העיירה.

איכרים בשדה. השם דרקול בא מהמילה הרומנית דרַק (drac), שבאה מהמילה הלטינית דרקו (draco). משמעות המילה היא "שד" או "דרקון"

החוקרים סבורים שהנסיך ולאד השלישי נולד בשנת 1431 במצודת העיר סיגישוארה, בשכנות לסוחרי העיר האמידים. אביו, שכונה ולאד דְרַקוּל, היה מושלה הצבאי של טרנסילבניה.
השם דרקול בא מהמלה הרומנית דְרַק (drac), שבאה מהמלה הלטינית דרקו (draco). משמעות המלה היא "שד" או "דרקון". דרקול אינו שם ולאכי טיפוסי, ומקורו במסדר הדרקון, שהוקם בשנת 1387 כדי להילחם במוסלמים העות'מאנים, אשר פרצו מערבה בניסיון לכבוש את אירופה.

אני עולה בסמטאות לעבר מגדל השעון והכיכר שלידו, שריד למצודת העיר. בקרבת השעון נמצא הבניין שבו, כך מספרים, נולד ולאד צפש. כיום משמש המבנה מסעדה. המלצרים במקום לבושים במדים רשמיים בשחור ואדום ומעליהם הם עוטים גלימה שחורה, והאוכל מוגש על צלחות עם סמל מסדר הדרקון. מסופר כי ולאד ענד בגאווה רבה את סמל המסדר – דרקון שזנבו כרוך על צלב.

בתום מאבק ממושך לתפיסת כס השלטון בוולאכיה, בשנים 1436־1437, הצליח ולאד דרקול להשיג את מבוקשו והוכתר כנסיך ולאכיה. הוא עבר להתגורר עם בני משפחתו בארמון הנסיכותי שבעיר הבירה טירגובישטה (Tîrgovis¸te), והוליד שלושה בנים. אחד מהם היה ולאד דרקולה, כלומר, ולאד בנו של דרקול או "דרקול הקטן".
לפני שאני עוזב את סיגישוארה, אני מבקר בתצוגה קטנה של כלי נשק מאותה תקופה במוזיאון לכלי נשק שבקרבת מגדל השעון. לידם נמצא גם שחזור חדר העינויים של המצודה. הערפל סביב ולאד צפש נותר בעינו. האם בטירגובישטה אמצא משהו מוחשי יותר?

פשיטת עור וביעור העוני
הדרך לטירגובישטה מתפתלת במעברי הרים נישאים. עדרי צאן רועים בשלווה, ובצידי הדרך כוורות דבש צפופות נחות על קרונות הנגררים אל שדות הפרחים. בדוכנים קטנים מוכרים דבש וגבינות ריחניות, המבשילות ונשמרות בתוך גזרי עץ. החום הלך והפך בלתי נסבל כששיכוני

העיר האפורים של טירגובישטה התגלו באופק.
אני נכנס דרך השער הקטן, חולף על פני הכנסייה הגדולה מהמאה ה־16. סמוך לכנסייה נמצאים שרידי הארמון והמגדל, שקיים כבר מסוף המאה ה־14. באותם ימים היו תושבי ולאכיה נתונים בוויכוח פנימי בין המצדדים בכניעה לעות'מאנים, בעיקר העשירים והסוחרים, לבין הדוגלים בעצמאות.

ולאד דרקולה נשבה על ידי העות'מאנים יחד עם אחיו, עונה, וכששב לביתו, נוכח לדעת שאביו ואחיו האחר נרצחו. בקיץ 1456 הוא תפס את השלטון בטירגובישטה, ומיד אחר כך זימן לסעודת הפסחא את עשירי העיר שבגדו במשפחתו והניחו לאביו למות. הוא שיפד אחדים, ואת הנותרים הצעיד לעבר פואנרי (Poenari), שם העביד אותם בפרך בהקמת מבצר. כשסיים לנקום, החליט ולאד להיפטר מכל הפושעים והגנבים. הוא נקט דרכי ענישה מגוונות, כולל פשיטת עור, בישול, עיוור, חניקה, תלייה, צלייה, מסמור, קבורה בחיים, דקירה ועוד, אולם השיטה החביבה עליו ביותר היתה שיפוד.

ולאד אהב סדר וחוק, וקבע כי הענישה תהיה שווה לעני ולעשיר. כולם – אם יעברו עברה – ישופדו למוות, רצוי במקומות מרכזיים כשער העיר. בסיפורי העם הונצח ולאד כאכזר אך גם כרודף צדק. בין השאר, מסופר על ולאכי ששכח סכום כסף נכבד על ספסל במרכז העיר. איש לא העז לגעת בכסף במשך ימים אחדים, עד שבעליו שב לקחתו. אגדה אחרת מספרת כי ולאד הניח ספל זהב בקרבת מעיין העיר בטירגובישטה, כדי שתושביו יוכלו להרוות צמאונם במימיו הקרירים והזכים. הספל נותר שם לשימוש ולרווחת הכלל.

לוולאד היתה גם חשיבה סוציאלית. אחת האגדות מספרת כי כדי להתמודד עם העוני בנסיכותו, הזמין ולאד את העניים לסעודה, ולאחר שאכלו לשובעה ושתו לשוכרה, ציווה להעלות את האולם באש. איש לא שרד.

הארמון הנסיכותי הטריגובישטה. לאחר שוולאד תפס את השלטון בטריגובישטה, הוא זימן לסעודה את עשירי העיר שבגדו במשפחתו, ושיפד כמה מהם

יער הגוויות המשופדות
פסגותיהם המושלגות של הרי פיאטרה קראיולי (Piatra Craiului) בוהקות בקרני השמש הדועכות כשאני מגיע לברשוב. בלילה אני משוטט בשכונה הגובלת ביער, שברחובותיה מסתובבות חבורות של נערים ונערות. לקראת חצות מתחילה מהומה: כלבים נובחים כמטורפים ועשרה דובים, בהם נקבה ושלושת גוריה, צצים מחשכת היער ומתקדמים אל מכלי אשפה גדולים. תוך כדי השמעת נהימות וחרחורים הם מחטטים בזבל, מעיפים החוצה טיטולים, עצמות עוף ושרידי מזון אחרים. קבוצת ילדים רודפת אחרי הדובה וגוריה אל תוך היער. הדובים מסתובבים ברחובות, בין הבתים ובקרבת הפחים בחופשיות וללא חשש.

לעיר ברשוב חשבון ארוך עם ולאד צפש, עוד מהימים שבהם ניסה בעזרת עונש השיפוד להכריחם לציית לחוקיו. בשנת 1462 פתח ולאד במתקפה גדולה נגד

ברחבת הכניסה לטירת בראן, מציעים דוכנים מזכרות עץ, מכשפות מסמרטוטים וחולצות עם דמותו של דרקולה

העות'מאנים לאורך נהר הדנובה, במטרה לבלום את התקדמות העות'מאנים ללב אירופה. בתחילה הצליח צבאו של ולאד לנחול נצחונות אחדים, אך בכך הוא רק העלה את חמתו של הסולטן העות'מאני מוחמד השני, שהחליט לפתוח במתקפת נגד רבת עוצמה נגד הטורדן הוולאכי.

ולאד נאלץ לסגת להרים. מאחוריו הותיר אדמה חרוכה: הוא שרף והחריב את הכפרים והרעיל את כל הבארות. גם הפעם לא נמנע מתחביבו העיקרי. הוא אסף 20 אלף פצועים, שבויים וגופות, ואת כולם שיפד. חיילי הצבא העות'מאני התקשו להתקדם למראה חבריהם המשופדים בשדה הקרב שכונה "יער הגוויות המשופדות", אך המראות לא הצליחו לצנן את נחישותם.

ולאד נאלץ להימלט לטרנסילבניה, אך גם שם לא ציפו לו זרי פרחים. תושבי ברשוב, רבים מהם סוחרים ממוצא גרמני, התקשו לשכוח את מוראות השיפוד. הם חששו שאם ישוב ולאד צפש לשלטון, ישובו גם הסיוטים וההגבלות. הם רקמו עליו עלילת בגידה, וולאד המותש מצא את עצמו במרתפי הכלא בעיר ויסגראד (Visegrád), בהונגריה של ימינו, שם בילה תריסר שנים. האגדה מספרת שגם בכלאו נהג ולאד צפש לשפד, אולם הפעם היו קורבנותיו עכברושים.
בשנת 1475 שוחרר ולאד מהכלא ושב לשלטון בוולאכיה, אם כי לזמן קצר בלבד. הוא נרצח חודשים אחדים אחר כך, ראשו נכרת ונשלח לקונסטנטינופול.

ללא כתובת, ללא מצבה
בדרך לתחנה האחרונה במסע, אל הכפר סנגוב (Snagov). כאן, לפי המסורת, קבורה גופתו נטולת הראש של דרקולה. מהחלון אני רואה אנשים קשי יום בבגדים בלויים מתהלכים ברחובות מוצלים, גינות מטופחות עם גפנים עמוסי פרי, המשתרגים על סוכות בכניסות הבתים, ושיחי ורדים בשיא פריחתם.

בקצה הכפר נעצרת המכונית לפני שביל המוביל לסבך קנים צפוף. יתושים טורדניים מרחפים כעננה, מתעלמים כליל מנפנופי ידיים אלימים ועצבניים. במורד השביל נפתח הסבך ומתגלה אגם רחב ידיים, מוקף בעצי ערבה עבי גזע. אל המזח הרעוע מתקרבת סירה ובה דמות בגבה אלינו, שערה הבהיר אסוף מעל לראשה ברישול חינני. היא חותרת בעוז ומתקרבת אל המזח, טיפות המים הנוטפות מהמשוטים נוצצות כיהלומים עד שהן נעלמות באגם.

החותרת, המפעילה את המעבורת המאולתרת בין הכפר למנזר, מסובבת את ירכתי

סמל מסדר הדרקון בפתח המסעדה בסיגישוארה. המסדר הוקם בשנת 1387 כדי להילחם במוסלמים העות'מאנים, שפרצו מערבה בניסיון לכבוש את אירופה. מסופר כי אביו של ולאד צפש ענד בגאווה רבה את סמל המסדר – דרקון שזנבו כרוך על צלב

הסירה לעברנו ומגלה את עיניה המאירות. אני קופץ לסירה המתנדנדת. מבט אל המים העכורים גורם לי להימנע מכל תנועה מיותרת. כשהיא מבחינה במצלמתי, היא מחייכת ומעירה: "אם תמשיך לצלם, אני עושה לך אמבטיה באגם". הסירה מתקדמת במים, מותירה שובלי גלים זעירים ההולכים וגדלים, מתפשטים במהירות הרחק מירכתיה.
בגדה שממול, מבעד לסבך עצי הדובדבן הכפופים מעומס הפרי האדמוני, מופיעים מגדלי המנזר שבו טמונה הגופה. המגדלים בנויים שורות שורות של לבנים צפופות, המסתיימות בכיפות מעוטרות. מסתורין אופף את מותו הפתאומי של ולאד צפש דרקולה. יש הטוענים כי היה זה מעשהו של בוגד, על פי סברה אחרת ולאד יצא להילחם בעות'מאנים בקרבת העיר בוקרשט
(Bucharest) ונהרג בקרב. בכל אופן, גופתו כרותת הראש נמצאה כנראה בידי נזירים ונקברה בחשאי לפני המזבח שבכנסיית המנזר בסנגוב.

כלונסאות ופיגומים מעידים על עבודות השיקום במנזר. נזירה צנומה ועטופת שחורים, שפניה קמוטים ומבטה חמור סבר, מקדמת את פני ופותחת באיטיות את דלת הכנסייה הכבדה לרווחה בחריקה צורמת. אור מנורה רפה מאיר בקושי את האפלה.

אני מתקדם לאט לעבר המזבח, מנסה להבחין במשהו בתוך סבך הפיגומים. על הרצפה, מעט לפניו, קבועה אבן מלבנית בהירה ומתוחמת במסגרת אבן פשוטה. ממוקד כולי באבן, אני מבחין במשהו שהונח עליה. ללא כתובת, ללא מצבה, כל כך אלמונית. רק אותה תמונה יחידה, המופיעה בגלויות בדוכני המזכרות, תמונתו של ולאד צפש דרקולה.