בלילה של ההימלאיה

"היטי הולך לפנינו, לא אחרינו. זה טוב. אתמול בערב אמרתי לו שאתם לא ציידים. שאתם בדרך אל בודהא".
"אני מקווה שהוא שמע אותך. היה לי קשה לישון בלילה".
"גם לי", אמר גרשון, "ואני בכלל לא מאמין ביטי".
"כדאי שתאמין", אמר אבי, "זה יעזור לכולנו".
השמש זרחה ונעלמה מייד מאחורי עננים. רוחות זרמו מהקרחונים על הפסגות שמסביבנו. עלינו עמוק לתוך המדבר הארקטי, שנמשך לכל מלוא העין ומעבר לזה. הזמן שהלכנו בהרים הקל עלינו את הנשימה. אבל בגובה של למעלה מחמישה קילומטרים שום דבר לא קל. אם תתקוף מחלת גבהים מישהו מאיתנו, לא בטוח שנוכל לחזור. את הרופא הנפאלי האחרון השארנו במרחק שבוע הליכה מאחורינו. אם היינו יודעים איפה אנחנו בכלל. פסענו באיטיות. עוצרים פעמים רבות. סו נשמטה לאחור ואני עצרתי כל פעם, ממתין עד שתתקרב. הפערים בינינו גדלו. לינג הלך בצעדים מדודים וקבועים. אבי צעד אחריו ואחריהם גרשון, צולע, פרצופו מעוות ממאמץ וכאב ואחריהם סו ואני. לאט. לאט מאוד, על השביל הדק שאין עליו פסיעות של חיות, או טביעות רגל של ציפורים. כרענו ליד הסלעים. לינג הציץ לאחור ועצר. הוא לא היה רחוק, מאה מטרים לפנינו. אבל לא יכולנו לעבור את המרחק, כי המקום בו עצר לינג, שם תהיה העצירה הבאה.
"כמו אכילס והצב", הוצאתי מימייה. קווצות שיער לחות נדבקו לעצמות לחייה של סו. היא הרימה את המימייה ועצמה את העיניים. היובש בגרון היה פירורי זכוכית, מתחכך בבשר החך העדין עם כל נשימה של אוויר קר.
היינו מותשים. "כשהייתי ילד ראיתי סרט על משלחת בהימלאיה. חמישים מטרים מתחת לפסגה אחד מהאנשים לא הצליח להתקדם בגלל התשישות ומחלת הגבהים. ראש המשלחת החליט שמסתובבים וחוזרים. לא הבנתי אז למה הוא מסתובב, כשהוא כל כך קרוב לפסגה. עכשיו אני מסוגל".
"אתה חושב שאבי יסתובב?"
"בחיים לא. הוא ישאיר אותנו בשביל היטי".
"ואולי היא יטית?"
"אולי", אמרתי. ממעלה הדרך, עם הרוח המתדרדרת, הגיעה אלינו שריקה. הרמתי את הראש. לינג כבר החל לפסוע. אבי הרים את התרמיל.
"כדאי שנלך" .
רוח קרה נשבה, מביאה פתיתי שלג שנמס כשנגע במעיל, משאיר כתם של לחות. אי אפשר לדבר תוך כדי הליכה, גם כך קשה לאסוף אוויר כדי לספק את הגוף שרוצה, לעצור ולהישאר רבוץ באפס מעשה על האדמה הקפואה.
כשהגענו אל הנהר לארוחת צהריים, כבר פרשו אבי וגרשון שקדים ואפרסקים מיובשים וערבבו את הגרנולה במים וסוכר. נשארו עוד כמה צ'פתי. שמרנו אותם לארוחת הערב ואכלנו את המציות, שהחלו להתפורר לאבק, פורסים על השברים גבינה צהובה. כירת הבנזין נהמה, נושאת על גבה את הסיר עם התה.
"אתה לא מרתיח את המים?"
"אין חיידקים בגובה כזה."
"לא צריך להרתיח", אמר לינג, "המים ירתחו רק אחרי הרבה זמן. בקטמנדו התה רותח מהר והאורז מתרכך. פה, בכפרים, אוכלים אטריות, לא אורז."
"נאכל אטריות", אמרה סו. לינג הביט בה. "פארווטי".
"תודה".
"מה זה פארווטי?"
"האשה של ווישנו. אלה של פוריות ושימחה".
"ומה הווישנו הזה עושה?"
"יוצר והורס. אבל אתה לא של וישנו, הוא וישנו", לינג הצביע על אבי. "אתה כמו שיבא. המשמר", אמר לגרשון.
"אתה לא בפנתיאון המקומי", אמרה סו, "אני חושבת שהגיע הזמן שתמצא את עצמך".
"תודה. אני שמח שאתם נותנים לבן אנוש קטן להסתופף בחברתכם האלוהית, למרות שאני בסך הכל בנאדם".
"בשביל סתם בן-אדם אתה מאוד גאה בזה", אמרה סו, "לא יזיק לך להיות יותר צנוע".
"הקרבה לשמים מעבירה אותו על דעתו", רטן גרשון.
גרשון? הבטתי בו בעיון, אבל הוא חלט עלי דרג'ילינג לתה כדי שנירק אותם בזמן השתייה.
עננים עלו מהרמות הנמוכות ומהשפלות הלחות, מטפסים יותר ויותר גבוה, נדחפים עם זרמי האוויר על הצלעות המתרוממות של ההרים. צעדנו בתוך ערפל לח של עננים לבנים, נושמים אוויר קלוש בנשימות מהירות. עם ערב בנינו את האוהלים ליד מבנה, שאבניו לא הוקצעו. בישלנו אטריות, אכלנו צ'פתי נוקשים וזחלנו אל שקי השינה עייפים מכדי לחשוב. סו שכבה בתוך שק השינה והקשיבה לווקמן. מוצארט. נרדמתי עם האוזניות.