איריאן ג'איה (פפואה המערבית): הקניבלים האחרונים?

על הקורוואי לא שמעתי. "הם חיים על עצים", אמרו לי, "קשה לראותם, הם מעטים, וכמה מהם כנראה לא ראו איש לבן מימיהם". פירורי המידע האלה הספיקו לגייס את חברי בילי שלמון ושי אביטל להרפתקה בלב הג'ונגל של איריאן ג'איה, בעקבות הקורוואי.

בכל פעם שהים עלה על העצבים של השייט, נס האחרון אל מעבה המנגרובים, שהתגלה אז כרשת מרשימה וצפופה של תעלות ביצה רחבות וצרות, שהתמצאות בהן מחייבת היכרות מוקדמת. המעברים מן האראפורה אל המנגרובים ובחזרה היו אולי יפים להרגעה זמנית של עצבינו המתוחים, אך הם הפכו את שש שעות ההפלגה המתוכננות ל־16 שעות על סף סערה; 16 שעות שכללו פעמיים גלי גאות ושפל, ומערבולות, ועלטה מוחלטת שנופלת בקו המשווה בערך בשש. ובעלטה אין כל אפשרות להתקרב אל המנגרובים, כך שנגזר עלינו להמתין שבע שעות בחשיכה, בגיגית מרופטת, על גלים סוערים. בכל רבע שעה חשנו בחבטה מחרידה בקרקעית הסירה; זה דג גדול, הסביר השייט.

רוחות ונשמות באקולוגיה מחזורית

בוקר ראשון באגאץ. שוב פגשנו בפנים הכהות והקודרות, בלבוש העוני הנורא, בצחנת הרקב, בלחות הבלתי נגמרת, בחריקותיהם הצווחניות של הקרשים על עמודי העץ ובסקרנות התושבים. האח קלארנס, אמריקאי גדל גוף שאפו תפוח ואדום כאפיהם של המכורים לטיפה המרה, פסע על הקרשים ובירך לשלום אתיושבי הקרנות. הוא חי במקום הזה כשלושים שנה. הוא מיסיונר. כולם כאן בניו.

ביקרנו במוזיאון המסיכות והמגינים שהקימו כאן אנשי המיסיון, וניסינו לאסוף עוד ועוד מידע, שיוביל אותנו אל שוכני העצים. בינתיים למדנו כי אבותיהם של אנשי האסמט נהגו לשוט בביצות עירום ועריה לפני אלוהים. למדנו שרוחות אבותיהם תוארו בגילוף ובפיסול כשייטי סירות ארוכות, צבועות לבן ואדמדם־חום. למדנו שכדי לחלות את רוחות אבותיהם הם היו מקריבים להן קורבנות אדם, ואת גולגלות אבותיהם היו מקשטים ומציגים בבתיהם. למדנו שנשמות המתים יוצאות כעטלפים מן הגוף ועוברות לשכון ביערות ובביצות, שם הן הופכות לרוחות שיש להתיירא מפניהן, לכבדן ולהביא להן עוד ועוד קורבנות. למדנו גם שכדי שהנשמות לא ייהפכו לרוחות אלא ייעלמו עם הגוף המתכלה, היו אוכלים באופן טקסי את גופות הקורבנות.

הטקס הלילי ב"בית הארוך". בני האסמט הסתדרו בשורות, צבועים ומעוטרים, ורקדו בהבעה שנמסכו בה תזזית, שלווה וריכוז עמוק בגוף המתגעגע לקצב התופים

עוד למדנו שבני האסמט נהגו בעבר לנוע במעגלים בין המנגרובים, כי באין חקלאות של ממש, ובהיותם ציידים־לקטים ודייגים, הקפידו על אקולוגיה מחזורית שהכתיבה את נדודיהם. גם מעגל החיפוש אחר הקורבנות, כך למדנו, מעגל של רדיפה ומנוסה, השתלב באקולוגיה המחזורית, שבסופו של דבר הותירה את הביצה לא מנוצלת עד תום, מתאוששת בקלות ממעבר אנשי האסמט.

בעקבות הלבנים שבאו לחפש כאן את מייקל רוקפלר, באו גם המשטרה והצבא של ההולנדים, ששלטו אז באיזור. ב־1963 ירשו אותם הצבא והמשטרה האינדונסיים, לאחר קבלת מנדט זמני מטעם האו"ם על מערב האי, וב־1969 סופח מערב האי על ידי אינדונסיה (ומאז מתקיימת כאן התנגדות פעילה לשלטון הכיבוש).

המיסיונרים הנוצרים לימדו את האסמט שנשמות המתים עולות לגן עדן או יורדות לגיהנום, ועל כן אין צורך להסתובב במעגלים בביצות כדי לחלות את פני המתים, ובוודאי אין צורך לנדוד ולחפש כפריים לשחיטה ולאכילה. דברי הנועם הללו לוו בשיעורים מעשיים באופנה מערבית, כדי שזו תבוא תחת העירום, צבעי הגוף, הנוצות וניביהם של חזירי הבר. ואת מה שבני האסמט לא הבינו בטוב, הם נאלצו לקבל ברע, בעקבות המוות שזרעו בהם חיילי אינדונסיה ושוטריה, נציגים נאמנים של משטר טוטליטרי שלא רצה אוכלוסיה נודדת שאינה ניתנת לשליטה.

כדי לשרוד, הלך המיסיון שלוב זרועות עם השלטון, וכך למדו בני האסמט שהמיסיון חזק ועשיר, וכדאי להאזין לנציגיו. אנשי המיסיון לימדו את האסמט אלפבית לטיני, וכי ישו טוב עשרת מונים מכל גולגולת אב מקושטת, ושאלוהים לא נראה כמו ביצה או עטלף, אלא כמו האבא של ישו. משחדלו אנשי האסמט לנדוד, השתנתה האקולוגיה של האיזור, ובמקום למות בין שיני אויביהם (או בסיריהם) החלו בני האסמט למות מן המלריה המלווה כל יישוב ביצה, שבהעדר ניקוז נאות של מים טובל בזוהמת אין קץ.

תופים וריקודים ב"בית הארוך"

שכרנו סירת עץ ארוכה וצרה, ציידנו אותה במזון, העמסנו את כילותינו וקבענו עם המיסיונרים שמטוס קל שלהם יחצה בעוד שבועיים את ההרים שמצפון לנו, ידרים אל תוך הג'ונגל והביצות, ינחת במנחת הנטוש והנידח של יאנירומה אשר בלב הג'ונגל וייקח אותנו משם לג'איפורה הבירה.

יצאנו צפונה אל לב הביצה בדרך הנהר. ירד גשם, שקנאים צדו דגים, מבין חומות המנגרובים בקעו צווחות של עופות קלאו ארוכי מקור, וכל הזמן פחדנו מתנינים. שי שאל מה יקרה אם ניתקל באסמט שעדיין אוכלים בני אדם, ומידצחק. אמרתי לו שיפסיק עם השטויות, אין עוד אוכלי אדם, ויותר טוב שנפחד מהתנינים. בדרכנו חלפנו על פני דייגים פה ושם, מעט שייטים כורתי עץ סנדל לתעשיית הקטורת וכפריים מבני האסמט.

באחד הערבים של ראשית המסע עגנו ליד אחד מקיבוצי בקתות האסמט בביצה, ומיד יצאו מהפתחים ילדים חולים, ילדות שעיניהן דלוקות, נשים כעורות להחריד ומעט גברים, רובם זקנים, שעצמותיהם מעוקמות. רבים מהגברים הצעירים היו על סירותיהם בדרכם לאגאץ או למחוזות מיסיון אחרים. ממש כמו בימי הזוהר הקניבלי – הצעירים הם ששייטו על המים.

רצינו לישון, לאכול ולמצוא מסתור מן הגשם, ובתמורה לכמה קרסי דיג וחפיסות של טבק לעיסה שקנינו בטימיקה, הסכים ראש הכפר להפנות אותנו אל "הבית הארוך" (jeu) – בקתה דמויית שיכון רכבת, שהיתה מחולקת למרחבים אישיים ומשפחתיים באמצעות מוקדי חומר, המכוירים על רצפת הענפים. בעבר, היה הבית הארוך מקום הלינה המשותפת של לוחמי הכפר. תפקידם היה לקדם פני פשיטה של כפר אסמט אחר, ששייטיו החמושים היו תאבי גולגלות אדם. כל מוקד חומר היה תנור הבישול ונקודת המרכז המשפחתית, וכל לוחם היה רשאי להביא לכאן את בת זוגו.

היום, כך סברנו, הבית הארוך נטוש, מאחר שאין פשיטות לציד אדם, אין נדודים, אין פולחן רוחות (ויעידו על כך הצלבים שהיו תלויים על צווארי הנשים שנעו בבוץ בין הבקתות). תמהנו מעט למראה עמוד טוטם, גזע עץ מנגרוב, שרוחות האבות בסגנון הישן גולפו בו זה עתה, והוא היה מונח בין שבבי הגילוף בלב הבית הארוך; אבל הלכנו לישון רגועים.

הטקס הלילי ב"בית הארוך". שישה גברים עמדו בלב הבקתה ותופפו בקצב שהלך והתעצם. אחר כך הפכה הלמות התופים לדרדור רצוף, מלווה בנהמה עולה ויורדת של המתופפים

עד שפלשו אל הבית הארוך כל 54 הגברים, הנשים והילדים שנותרו בכפר. מצוידים בפנסים ובשקיות, הם התנחלו במוקדי החומר, העלו בהם אש והחלו לבשל את מזונם. על ראשי כמה מהאנשים התנוססו עטרות לבנות עשויותמנוצות תוכים, ובאפיהם של אחרים היו תחובים קישוטי צדפים ועצמות, ממש כמו שראינו אצל גולגלות אבותיהם במוזיאון האסמט באגאץ הנוראה.

נגד עינינו הנדהמות התחוללה טרנספורמציה: בני האסמט פשטו, לאט ובנחת, את קליפת אין־התרבות החדשה שנכפתה עליהם, ותוך שהם עוטים נוצות וצדפים, צובעים את עורם בלבן בוהק וחושפים את שדיהן וטבוריהן של הנשים, הם חזרו אל מה שהיה שלהם, ומתברר שטרם אבד.

אבל הם הסירו מעצמם כל מגע עימנו. כל באי הבית הארוך התרוממו על רגליהם. שישה גברים עמדו בלב הבקתה ותופפו בקצב, שהלך וגבר, הלך והתעצם. כל חבטת תוף הדהדה על פני הביצה הנושמת בכבדות את אדיה, בתוך מבול קולות היתושים והצפרדעים שנקרע מדי פעם בצווחה של נטרף או של טורף.

הירח הגיח מבין קרעי העננים, כאילו מצטרף לחגיגה העתיקה שהתנהלה בין המנגרובים. משהפכה הלמות התופים לדרדור רצוף, מלווה בנהמה עולה ויורדת מחזותיהם של המתופפים, הסתדרו כל העומדים והעומדות בשורות, עדויים בקישוטיהם אסורי המיסיון, צבועים ומעוטרים מעל מכנסיים מהוהים שעליהם לא ויתרו, ומעל חזיות מרופטות – שנתפסו אולי בעיני הלובשות אותן כסמל לכוח ולהצלחה ולאו דווקא כאביזר שמשמעותו צניעות. עד עלות השחר לא חדלו התופים מהלמותם; עד עלות השחר עמדו בני אסמט בהבעה שנמסכו בה תזזית ושלווה, איום על הזרים הנוכחים במקום והתעלמות מהם גם יחד, אטימות קשה וריכוז עמוק.

בלי לחרוג ממשבצת דמיונית הניעו נשות האסמט והילדות את פלג גופן העליון ימינה ושמאלה, שדיהן המרוטים של הבוגרות יותר התנפנפו לכל עבר, ואלה של הצעירות מאוד עלו וירדו בפראות, אגניהן נעים קדימה ואחורה. הן פשקו וסגרו את רגליהן, בלי לצאת מן המשבצת, במה שנראה לי כקריאה לרוחות הביצה לבוא ולבעול אותן עד תום החושך.

צלבים ואפיפיור בארץ הקורוואי

אחרי כמה שעות, עם תחילת הגאות, יצאנו בסירתנו צפונה כשבני האסמט מלווים אותנו במעין משט פרידה. כמה מהם היו עדיין צבועים ולבושים בעדיי הטקס הלילי. הם הקיפו אותנו, חבטו במשוטיהם על דופנות סירותיהם ונהמו בקצב. כך נפרדו מאיתנו, כאילו הטבק, המלח והקרסים היו עשויים זהב, כאילו הם מודים לנו על ההזדמנות לחזור אל דמותם הגאה מן העבר.

בלילה שמענו את האמהות מרדימות את ילדיהן בשירי ערש. האם יש לאנשיםהאלה חיי נפש עשירים – שאלתי את עצמי בלילות – או שתרבותם החומרית הפשוטה מעידה גם על חיי רוח לא מורכבים? את התשובה לשאלה היהירה הזאת קיבלתי מאוחר יותר.

טיפוס אל מרומי הבקתה: חדר המדרגות של שוכני העצים אינו אלא בול עץ, שחתוכות בו גממיות של כלום, כמין גבים קטנים לכפות רגליים זעירות. בול העץ תלוי מסף הבקתה אל הלא כלום, בגובה של בית בן שבע קומות, וכדי להיאחז בו יש לטפס על סולם רעוע, בנוי מזרדים ומסיבים, עד לגובה הקומה השביעית. מילא הטיפוס, אחר כך צריך לרדת.

בבקתה היו שני מוקדי אש מחומר, ממש כמו בבית הארוך של האסמט. היו שם גם כלי בישול וסלים וחזירון וכלב, שאותם העלו בני הקורוואי מהקרקע באותה קלילות שאני עובר מהמכונית לחצר ביתי. גולגלות של חזירים היו תלויות מתקרת הבקתה. בירור קצר העלה שאלה האמצעים לקרוא לרוחות של חזירים אחרים, חיים עדיין, כדי לצוד אותם ולאוכלם. התחלתי להבין שתהייתי לגבי מורכבות החשיבה וחיי הנפש של הקורוואי היתה ביטוי להתנשאות ולאטימות.

לאט ובעדינות ניסיתי ללמוד עוד. למרות מוגבלות הכלים הלשוניים, הבנתי שאסור באיסור חמור לגבר ולאשה להתייחד בבקתה. גם לא בערוגת תפוחי האדמה או בריכוז עצי הסאגו הנכרתים למאכל. אחד ההסברים האפשריים לכך הוא שלזרע הגבר יש עוצמה רבה, שכוחו להחיות מעיד גם על פוטנציאל ההרס שלו; ולפיכך אסור אף לטיפה ממנו להשתחרר בסביבת אנשים חיים ואוכלים. הגבר והאשה מתייחדים ביער, הרחק מעין רואים.

מגן גדול שהיה תלוי בבקתה הזכיר לי את מגיני האסמט. גם העיטור – דגם גרפי של עטלפים – היה דומה. נזכרתי בעבר הקניבלי של אנשי האסמט, ונורות ההבנה האדומות החלו להידלק אצלי. אבל הן עדיין לא האירו.

מהו המגן הזה? שאלתי. מן הדברים הלא ברורים שהגיעו אלי אחרי שתי תחנות תרגום ואינספור התייעצויות של המשיבים, למדתי שמארחי הוא מכשף או אולי ראש השבט.

ומה מצויר על המגן? שאלתי. "נשמות של מתים", היתה התשובה. ואלה? הצבעתי על אבן בזלת שחורה ועגולה כטבעת, שהיו בה ארבע בליטות, ועל סכין ארוכה וחדה מעצם של קזואר, מעוטרת בגדילי נוצות ובסיבים. הם התחמקו ממתן תשובה. חשדות החלו להתגנב לליבי, אך לא שיתפתי בהם את חברי.

לאן הולכות הנשמות של המתים? שאלתי בלילה הבא. "לעצים", אמרו לי. "ארבע נשמות האדם נעלמות בים החוגר את העולם כאשר הגוף מתכלה, ואחת הופכת לעטלף ונשארת ביער. היא זו שיכולה להפוך לרוח רעה". נראה לי שהתחלתי להבין. הקורוואי אוכלים אנשים? שאלתי. "לא, חלילה וחס", נעניתי, והפעם בלי התייעצויות ארוכות.

מה זה? שאלתי שוב. התשובה לא היתה מפתיעה. "באבן אנחנו מבקעים את העצם הדקה שמאחורי האוזן". שיערתי שאחר כך המוח נשאב, ונזכרתי במראה הגולגלות של אבות האסמט.

ומהי סכין העצם הזאת? שאלתי.
"באמצעותה פותחים את בית החזה", שמעתי והמשכתי בעצמי: "והלב נעקר ונאכל?"
"כן", אמרו.

סיכום הסיבוך והתרתו, לפחות כפי שהוא נראה בעינו של מבקר לזמן קצר, הנשען על תרגום כפול: ייתכן שבחברה רעבה, מוצפת, חולה ושבירה כזאת אין זכות קיום לחוטאים. רק ראש השבט והמכשף רשאים לחסל את הנגע. הם עושים זאת בסתר, וייתכן שכדי שנשמת הפושע לא תהפוך לרוח רעה ומסוכנת, אוכלים, כחלק מטקס חשאי למדי, את מוחו וליבו. אין עדים לטקס. בכל מקרה, הגופה מוטלת לנהר ונטרפת, במוקדם או במאוחר, על ידי התנינים. נשמות של אנשים טובים הופכות לעטלפים וגרות ביער.

חוקרים שונים חלוקים ביניהם בשאלת הקניבליות של הקורוואי. עיקר הוויכוח הוא אם אמנם מדובר בקניבליות או באקט סימבולי בלבד. המיסיונרים, ששהו זמן רב בקרב הקורוואי, מאמינים שמדובר באכילת אדם ממש, ואילו חוקרים כמו פרופ' דה־פריז מאוניברסיטת ליידן נוטים לפקפק בכך.