שלווה הוא שם המקום. איטיות התנועה היא תכונת ההישרדות, כל בית או אדם נראים כאילו צמחו ישירות מן האדמה הלחה, הכבדה, השמנה. עכשיו אני בסיישל. שניית הנצח של אפשרות ההסחפות בחלום, במקום שגם המצאותי בו לא מפיגה את תחושת האשליה. אני מתנועע בתוך ענני ערפל לח המצעפים את עיני. שבילי האדמה הכבושה מתפתלים בתוך צמחיה עבותה, ועשבי הפרא כאן הם שרכים וסחלבים, שיש לבראם תדיר על מנת לגדל מעט ירקות.
מבין מאה ושבעה איי סיישל ואלדברה (איי הצפורים שבאוקיינוס ההודי), בתרי אדמה הזרויים במרחקי שיט מעבורת, אני מועיד את פניי ללה דיג. אני יורד מהסירה התלת תרנית לתוך שקיעה ארוכה של שמש אדומה, המתרסקת אל בין גזעי הקוקוס. הכל מזיע את בריאת האדמה, המים והחושך. פה ושם כבר מופעלים גנרטורים לתאורה, הקוראים את ציוצן העדין של צפורים צבועות ירוק ואדום עז. הקריאולים בני התערובת, יושבים על שולי חצרות שתרנגולות, חזירים וכלבים רדומים בהן מבוקר עד ערב, עם הפסקת רעש הגנרטורים משתלטת דממת אושר מלווה בקרקור שלו של צפרדעים, על השבילים המתפתלים בין בתי העץ וחלקות הבננות, המנגו והפפיה. ברקע אפשר לשמוע את הרחש הבלתי פוסק של לחיכת חופי הלובן, שחולותיהם שברי אלמוגים וצדפים זעירים – אבק אלמוגים עדין ומסוכן. כל שעל בני המקום לעשות הוא עבודה מעטה, שכן הטבע מטפל בכל הנדרש: טיפול בשדות הירקות הזעירים, סחיטת שמן הקופרה במאצטות ארוכות, קילוף שיחי הקינמון, קטיף פרי הפאצ'ולי, המנגו, הבננה והפפאיה, גידול הילדים. זמן לרוב יש לדיג של דגי איוב הענקיים וגם של לובסטרים המצויים בשפע וסרטנים.
ומשום העבודה המעטה, יש ללכת לאט לאט, מן החוף עטור הדקלים המתריסים לכיוון הים, אל הדממה. ענני הלחות כבדים בסיישל יותר מבכל מקום אחר, וכל הוצאת אנרגיה מלווה בהזעה מתמשכת. על כן התנועה מעטה והמילים מועטות. מידי זמן קצר אני מוזמן לכוס גדולה של "טודי" – תסס מליבת גזע הקוקוס, שלאחר כמה שעות הופך ל"כמו בירה", והוא מטרף חושים, ומזמין את הלילה לבוע בהתגנבות דמומה, מתפשט בתוך כל האברים במתיקות עם חלום המציאות העכשווית. בביתי עשוי עץ הקוקוס, על המרפסת שכל קורותיה מתפצחות, אני מקבל את סטיבן, המדליק עבורי את עששית הנפט הכחולה. הלמפארה הקסומה המוצעת על טס צדף ענקי, מטילה אור נוגה על הניירות המונחים ימים ארוכים על השולחן. הרוח הנושבת בעפאי עץ הלחם ובצמרות הפפאיה אינה מנמיכה עוף, אך משיבה עננות גשמונים עדינים, רסיסי טיפות, להצן את האוויר, ועל כן, בסיימי את מלאכת הכתיבה, איני דואג פן ינוסו הדפים או יירטבו. את ביתי איני צריך לסגור ואף מנעול אין. הכל בטוח. איני צריך לנעול את נעלי כי אין נחשים על האיים, ובלכתי קולטת האדמה הדחוסה את צעדי ברכות. הולך אני אל סילואניה היפהפיה שהזמינה אותי לארוחת ערב דשנה: פרוסת דג ענקית ואורז המתובלים בחלב קוקוס ופרות קטופים טריים, ליצ'יס ובננה.
בארץ מטעי הקפה והתה, שלווה. עכשיו אני באיי סיישל. שניית הנצח לא נתפסת בהוויה הקיומית. כל כך הרבה טבע. כל כך הרבה כבוד בין אדם לחברו, ואהבה ושקט ורוגע של נימי גיטרה המצטרפים למוסיקה במקצב הסגא האופייני למקום. קשה להעמין, ובעצם רק להרף הלם אני נזכר שהמקום נשלט בידי מהפכנים שמאלנים קיצוניים, שבתחכומם נטלו את האי מידי הקולוניאלים והעבירוהו להשפעה סובייטית/קובאנית. לא, אי אפשר להרגיש את נוכחותם. ממילא העוני היה נשאר כשהיה, ממילא אין צורך בשום דבר חומרי. אמא אדמה מעניקה כאן עדן והחיים שבמאהה, האי המרכזי, אינם מעניינים איש. כאן ועכשיו. לה דיג. בית הקוקוס של ברניקי. חלום? מציאות? פשוט מקום. מפת איי סיישל:
לחצו להגדלה
צילומים: אייסטוק, teorem, flickr |
באי לה דיג, אחד מאיי סיישל, אין כמעט מכוניות, אבל יש עגלות רתומות לשוורים, צמחייה עבותה, עצי מנגו ופאפאיה, מטעי קפה ותה, חופים לבנים עטורי דקלים ואוכל נפלא. כל מה שצריך לחופשה הכי שלווה שיש עודכן 10.5.18 |
חוף השנהב בסרטון
Array
(
[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 515
[name] => איי סיישל
[slug] => seychelles
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 515
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 468
[count] => 28
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 468
[name] => אפריקה
[slug] => africa
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 468
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 711
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )