המדינה האיטלקית היא ישות חדשה, הקיימת פחות מ-150 שנה. ראשיתה ב-1861 כשראש ממשלת איטליה הראשון, קאמילו קֳאבוּר, איחד את מגוון המחוזות של חצי האי האיטלקי ואת האיים סרדיניה וסיציליה למדינה אחת. עם הפיכת איטליה למדינה מאוחדת, נולד הצורך, החשוב לא פחות, לאחד את האיטלקים, כלומר להעניק להם תרבות לאומית משותפת, שפה אחת, עיר בירה ומערכת חינוך המייצגת את הערכים שבבסיס תפיסת עולמם. כל המרכיבים הללו חסרים היו באיטליה של אמצע המאה ה-19.
למעשה, המכנה משותף היחיד לתושבי המדינה האיטלקית הצעירה היה הדת הקתולית, רכיב תרבותי אנטי-לאומי מובהק. הכס הקדוש, שראה בהפיכת רומא לבירת איטליה ב-1870, איום על שליטתו בבירת האימפריה לשעבר, לא הכיר באיטליה כמדינה וברומא כבירתה עד עליית מוסוליני לשלטון. כך קרה שלמרות גבולותיה הברורים והמוגדרים של המדינה האיטלקית, ולמרות היעדר מיעוטים אתניים, גובשה הזהות הלאומית תוך קשיים רבים.
שלא כמו מדינות אחרות באירופה וביבשות אחרות, לא נוצרה המדינה האיטלקית כתוצאה מהתקוממות נגד כובשים ומדכאים, או כתגובה לשאיפת ההמונים ליצור ישות לאומית, אלא היתה פרי מאמציה של קבוצת מדינאים ממחוז פיימונטה, שבצפון איטליה, ובראשם קאמילו קאבור. הם פעלו בעיקר במישור הדיפלומטי במטרה לשכנע מדינות כצרפת ואנגליה לתמוך ברעיון איחודה של איטליה, תחת הנהגת מחוז פיימונטה. כל זאת מבלי לזכות בתמיכת תושבי המדינה האיטלקית העתידית, שרובם ככולם הפגינו אדישות פוליטית.
כל המעיין בהיסטוריה של חצי האי האיטלקי, החל משלהי ימי הביניים, יגלה כי ביחידה הגיאוגרפית הקרויה כיום איטליה התפתחו תרבויות מחוזיות שונות, שהושפעו לעיתים יותר ממדינות אירופיות שכנות מאשר מתושבי מחוזות שכנים. הפיצול התרבותי הפך לבעיה פוליטית, כשמנהיגי איטליה הצעירה התמודדו עם הצורך לתת לאוסף המחוזות צביון לאומי, תוך גישור על ההבדלים העצומים בין אזורים שונים, בין הצפון לדרום ובין הכפר לעיר.
מה הם אומרים?
אחת הבעיות הבוערות של המדינה האיטלקית הצעירה היתה בעיית הלשון. תושבי כל מחוז דיברו בדיאלקט שונה, שהתפתח במהלך מאות שנים. אפילו עניין בסיסי כתקשורת מילולית יומיומית בין תושבי מחוזות שונים היה בעייתי, ולעיתים בלתי אפשרי. לא היה, למשל, שום סיכוי שמדינאי מצפון איטליה יוכל לשוחח עם איכר העובד את אדמתו בקרבת נאפולי.
מבחינות רבות התמודדו מייסדי המדינה האיטלקית עם בעיות דומות לאלה שהטרידו את מחיי השפה העברית. בשני המקרים היה הכרח לשכנע קבוצות שלמות ללמוד ולדבר בשפה חדשה. בעוד בפלשתינה צריך היה לחנך מחדש קבוצות מהגרים, באיטליה התגוררו כל התושבים על היחידה הטריטוריאלית בה חיו לפני האיחוד. זוהי אולי אחת הסיבות לכך שבמדינה האיטלקית היתה הבעייה חריפה יותר.
ב-1861 ידעו לדבר, לקרוא ולכתוב איטלקית רק 160,000 בני אדם מתוך אוכלוסייה של כ-21 מיליון. נתונים אלה אינם כוללים את ונציה, שהפכה לחלק מהמדינה האיטלקית רק ב-1866, ואת רומא, שהפכה לבירת המדינה רק ב-1870.
אחת הבעיות היתה הפיצול החד בין לשון הדיבור, המיוחדת לכל מחוז, ללשון בה התנהלה הפעילות התרבותית. מאז המאה ה-15 היה הדיאלקט הטוסקני לשון התרבות האיטלקית, זאת בעקבות ההישגים הספרותיים והתרבותיים של גדולי הסופרים כדנטה אליגיירי, בוקאצ'יו ופטרארקה. פיצול זה עמד כמכשול בפני הנסיונות לבנות תודעה לאומית איטלקית, המשותפת לכלל התושבים.
תושבי המחוזות השונים, להוציא מיעוט זעום של משכילים, ניהלו את חייהם היומיומיים בלשון המחוזית. בלשון זו סחרו, בּשלו ואהבו. את האיטלקית הספרותית, אותה לא ידעו רובם, הותירו לטקסטים ספרותיים ומדעיים. באיטלקית ספרותית אפשר היה אולי לכתוב מאמר נפלא על נצחיות הנפש, אבל אי אפשר היה לבשל ספגטי. האיטלקית הספרותית, ממש כמו העברית, קפאה על שמריה במשך מאות רבות, ולא נוצרו בה מונחים יומיומיים שאפשרו להפוך אותה לשפת המדינה החדשה.
ב-1867, תוך כדי המאמצים לפתור בעיה זו, פנה שר החינוך האיטלקי אמיליו בורליו לאלסנדרו מאנזוני, גדול סופרי איטליה באותו תקופה, וביקש ממנו לעמוד בראש ועדה שתקבע לשון רשמית אחידה למדינה. לא במקרה פנה שר החינוך אל הסופר. הוא ידע כי למאנזוני, הנחשב לאבי הרומן המודרני האיטלקי (לעברית תורגם ספרו המפורסם ביותר, "המאורסים"), היתה בנושא עמדה ברורה. לדעת הסופר היה על השלטונות להפוך את הדיאלקט של פירנצה לשפת המדינה הרשמית.
מאנזוני, שהיה בן בית בתרבות הצרפתית, טען כי כמו הצרפתים, שהפכו את לשונה של העיר המרכזית פריס ללשון שדוברה במדינה כולה, כך צריכים האיטלקים להפוך את לשונה של פירנצה ללשון המדינה החדשה. מאנזוני לא הסתפק בדוגמה הצרפתית וקבע כי גם הפיכת הלטינית לשפת האימפריה היא תוצאה של תהליך דומה, במהלכו הופכת לשונה של עיר מרכזית ללשון המדוברת בכל רחבי הטריטוריה הלאומית. כשהגיש מאנזוני את הצעתו לשר החינוך, היתה פירנצה בירתה של איטליה, לפיכך היה בניתוח ההיסטורי שהציע היגיון מסוים. זאת למרות שפירנצה של המאה ה-19 לא שימשה כמרכז פוליטי. טורינו, בירת פיימונטה, המחוז ממנו באו רבים מהמדינאים שאיחדו את איטליה, היתה אז בעלת חשיבות פוליטית רבה יותר.
במערכת החינוך של המדינה הצעירה ראה מאנזוני את המכשיר שבעזרתו ניתן להפיץ את השפה הפיורנטינית המדוברת. לפי תוכניתו צריכה היתה מערכת החינוך לעבור "טוסקניזציה". כלומר, מורים שמוצאם מטוסקנה, המחוז שפירנצה בירתו, ישוגרו לכל המחוזות האיטלקיים, וילמדו את הילדים בצפון ובדרום את הדיאלקט הטוסקני-פיורנטיני, שישמש כשפתה של המדינה הצעירה. בנוסף הציע מאנזוני להוציא לאור מילון פיורנטיני, שיאפשר לתושבים ללמוד את שפת המדינה הרשמית.
תוכניתו של מאנזוני אושרה והפכה למדיניות ממשלה, וגם המילון שהגה נכתב ופורסם. אבל בניגוד לתקוות שתלו בה, נכשלה מדיניות זו לחלוטין. הכמרים ששלטו על החינוך היסודי באיטליה של שנות השישים במאה הקודמת, העדיפו רובם להמשיך לדבר וללמד בדיאלקט המקומי, ולא היה להם שום אינטרס להפיץ את לשון המדינה הרשמית.
בירה במחלוקת
המדינאים והאינטלקטואלים של המדינה האיטלקית החדשה לא התמודדו רק עם הצורך לקבוע ולהפיץ שפה רשמית אחידה, אלא עם ההכרח לתכנן היבטים שונים של התרבות הלאומית, ולהפיץ תוכניות אלה ברחבי המדינה. יש לדבר על תהליך של תכנון משום שהתרבות של המדינה האיטלקית אינה פועל יוצא של ההיסטוריה של חצי האי האיטלקי, ולעיתים התפתחה באופן מנוגד לה. כישראלים אין הדבר צריך להפתיע אותנו. מבחינות רבות גם התרבות הישראלית היא תוצאה של תכנון תרבות, שעמד לא אחת בניגוד לעבר ההיסטורי של היהודים בארצות גולה ולווה לא אחת בשלילתו.
אחת הבעיות, למשל, היתה בחירתה של עיר הבירה. בניגוד לבחירה בירושלים כבירת ישראל, בחירתה של רומא לבירת איטליה לא היתה מובנת מאליה. במשך מאות שנים היתה רומא בירת העולם הקתולי, לב ליבו של ממסד הכנסייה הקוסמופוליטי. ברור היה למנהיגי איטליה כי בחירתה כבירה תתפרש כקריאת תגר על הכנסייה הקתולית. בעיה נוספת היתה שהמדינה הלאומית הצעירה קראה תגר על העבר, ואילו רומא שהעבר הקיסרי והאפיפיורי ולא ההווה, הם שקבעו את דמותה, היתה רחוקה מלייצג הלך רוח זה.
העברת הבירה לרומא לוותה בדיונים סוערים בפרלמנט. היו מי שראו בפירנצה את הבירה האידיאלית, והיו מי שהציעו ללכת בעקבות המודל האמריקני ולקבוע כבירה עיר נייטרלית, חסרת משא תרבותי והיסטורי. גם כיום, כ-125 שנים לאחר הכרזת רומא כבירה, יש בפרלמנט האיטלקי מפלגות צפוניות בדלניות המערערות על בחירה זו. בעיניהם נתפסת רומא כסמל לשחיתות השלטון המרכזי ולהתדרדרותה של המדינה האיטלקית המאוחדת. דבר זה יבוא על תיקונו, טוענים נציגי מפלגות אלה, רק כשתוכרז איטליה כפדרציה של מדינות כשלכל מדינה בירה משל עצמה.
כדי להתמודד עם אופיה הקוסמופוליטי והאנכרוניסטי של רומא, הציעו מדינאים שונים פתרונות מגוונים. אחת התוכניות, שבוצעה ללא הצלחה יתרה, היתה הקמת הספרייה הלאומית ברומא, כאנטיתיזה לספריית הוותיקן, וכמרכז מדעי בינלאומי שאמור היה למשוך חוקרים מכל רחבי אירופה.
חינוך חילוני
גם במערכת החינוך חיכתה למנהיגי איטליה עבודה רבה. עד כה היה החינוך היסודי, בעיקר במחוזות הדרום הנחשלים כלכלית, בידי הכנסייה. הכמרים, שלימדו את הילדים בכנסייה, לא דרשו תשלום מהמועצות המקומיות. לפיכך לא היה לאחרונות כל אינטרס לשנות את השיטה. במצב דברים זה היה תהליך הפיכתה המיידית של מערכת החינוך לחילונית, בלתי אפשרי. הסכנה היתה שהדבר יגרום להתמוטטות מערכת החינוך, הרופפת ממילא.
שר החינוך האיטלקי הראשון, ההיסטוריון פרנצ'סקו דה סנקטיס, הוא שהחל את תהליך חילונה ההדרגתי של מערכת החינוך, והפך טיפין טיפין את מקצוע ההוראה למקצוע חילוני בורגני. חוק החינוך הראשון של איטליה, חוק קאסטי, התקבל עוד לפני האיחוד ב-1859 בפרלמנט בטורינו. בדומה לחוקים אחרים נלקח חוק זה ממערכת החוקים של מחוז פיימונטה, ולא התחשב במציאות החיים המשתנה במחוזות השונים. כך למשל לא הותאם החוק למצב החינוך במחוזות הדרום, שם היו אחוזי האנאלפבתיות גבוהים במיוחד. כתוצאה מכך נוצר פרדוקס: חוק חינוך מפורט, בן מאות סעיפים, החל גם על אזורים שאין בהם בתי ספר ולא קיימת בהם מערכת חינוך. פער זה בין החוקים לבין מציאות החיים במדינה המתהווה אפיין את העשורים הראשונים לקיומה של איטליה. רוב מתכנני התרבות האיטלקית חיו בצפונה של המדינה, ומסרו את המלצותיהם מבלי שטרחו אפילו לבקר בדרום.
המכנה התרבותי המשותף היחיד של תושבי איטליה בתהליך החילון ההדרגתי של החברה האיטלקית, שמור לספרות הילדים. שני ספרי הילדים האיטלקיים המפורסמים ביותר בעולם כולו, "פינוקיו" (1883) של לורנצו קולודי ו"הלב" (1886) של אדומנדו דה אמיצ'יס, שעסקו ביתרונות מערכת החינוך, בערכיה ובחשיבותה לפרט ולמדינה, תרמו רבות לתהליך החילון. מעניין לציין שספרים אלה זכו להצלחה רבה גם בישראל של שנות ה-50, כשתהליך
התגבשות התרבות הישראלית היה בשיאו.
לאומיות סנטימנטלית
"הלב" מספר את סיפורה של כיתה בבית ספר יסודי בטורינו. דה אמיצ'יס מציג את הספר כמסמך אותנטי, שכתב תלמיד כבן עשר. הספר מעביר מסרים לאומיים בדרך סנטימנטלית, אך אפקטיבית. כל הבעיות שעמדו בפני איטליה הצעירה נפרשות לעיני הקורא הצעיר. כך, למשל, למד הקורא על ההבדלים בין צפון המדינה לדרום, על הגירה פנימית, על עימותים בין שכבות חברתיות שונות, על ההבדלים בין התרבות המקומית, האזורית, לתרבות המדינה ועל חילון החברה.
הספר יצא ב-40 מהדורות כבר בשנה הראשונה ועד 1920 נמכר במיליון עותקים באיטליה בלבד. ההקרבה היא אחד הנושאים המרכזיים בספר. ילדי איטליה על מחוזותיה השונים מקריבים איברים שונים, ולפעמים את חייהם, על מזבח המדינה וערכיה. אין בספרו של דה אמיצ'יס אזכור לדת הקתולית ולחשיבותה או לעבר האיטלקי המפואר. מפתיע גם לא לפגוש, בספר ילדים דידקטי כל כך דמויות מופת כגלילאו גליליי, דנטה, מיכלאנג'לו, מקייבלי ופטרארקה. במקומם מופיעים האישים הפוליטים שהביאו לאיחודה של איטליה: גריבלדי, מאציני וקאבור. את מקומה של הכנסייה תופס בית הספר. המורה מוצג כמקבילה לדמות האב ואין הבדל בין חיבתו לתלמידיו לחיבת אב לבנו. בית הספר מוצג כתופעה חובקת עולם. לפי "הלב" צועדים ילדי העולם כולו – אלה המתגוררים במדבריות ערב, בקרחוני סיביר או בבית בטורינו – באותה שעה לבית הספר.
גם "פינוקיו" תרם להאדרת חשיבות מערכת החינוך. אחד מחידושיה הגדולים של יצירה זו, שתורגמה עד היום ליותר ממאתיים שפות, הוא בהצגת תנאי החיים הקשים של האיכרים האיטלקים במאה ה-19. בניגוד ל"הלב", אין קולודי מתיימר לתאר את החברה האיטלקית כולה, אלא להתמקד בשינוי שמסוגלת מערכת החינוך לחולל בילדים. כל צרותיו של פינוקיו באות עליו משום שהוא מתחמק מהחובות החשובים ביותר במדינה האיטלקית הצעירה: לימודים ועבודה. הוא הופך לחמור, נבלע בבטן הלווייתן, מאבד את כספו, והכל כתוצאה מסרובו ללמוד ולעבוד. הפיה, ממלאת מקום האלוהים והכנסייה, מסכימה להפכו לילד בשר ודם, רק לאחר שהוא ממלא את חובותיו.
לספרי ילדים אלה היתה השפעה רבה על עיצוב האידיאולוגיה הלאומית. הם הפכו לחלק ממערכת החינוך, והחליפו את הספרים הקודמים שחוברו שנים רבות לפני האיחוד, ולכן לא התאימו לתנאים החדשים.
כישלון הפאשיזם
קשה לומר ש"הלב" ו"פינוקיו" פתרו את בעיית הזהות הלאומית של איטליה. 61 שנים לאחר היווסדה, עם עלות הפאשיסטים לשלטון ב-1922, עדיין העסיקו את המדינה אותן בעיות. אחד הסימנים הבולטים לכך הוא התמודדותו של הממשל הפאשיסטי עם בעיית הפיצול הלשוני ועם אופיה של מערכת החינוך. בחמש השנים הראשונות לשלטונם ניסו הפאשיסטים, במסגרת רפורמה שהנהיג ב-1923 ג'נטילה, שר החינוך, להשתמש בדיאלקטים המחוזיים דווקא כדי להציג בפני בני המחוזות השונים את התרבות הלאומית ואת לשון המדינה האיטלקית. בעקבות ביקורת מצד אנשי המפלגה הפאשיסטית והפסקת תמיכתו של מוסיליני, עברה הרפורמה שינויים רדיקליים, הדיאלקטים הוצאו מחוץ לחוק ובתי הספר אולצו להשתמש בספר לימוד אחיד.
אחת מתוספותיו של מוסוליני לתרבות הלאומית האיטלקית הוא הקישור שעשה בין רומא הקיסרית, האימפריאליסטית, לאיטליה של המאה ה-20. לטענתו, המדינה החדשה נקראת להמשיך את פועלם של הקיסרים שבנו את האימפריה. בכך יצאו הפאשיסטים נגד התפיסה האידיאולוגית של מייסדי איטליה, כמה עשרות שנים קודם, שנמנעו מלהעמיס על המדינה הצעירה מיתוסים כבדי משקל.
הפאשיזם לא הצליח ליצור זהות אחידה. רק כשחדרה הטלוויזיה לחיים באיטליה, חדל הדיאלקט להיות שפת הדיבור היומיומית.
"ידיים נקיות"
מאז נפילת הפאשיזם נאלצת הממשלה האיטלקית להיאבק עם המאפיה על השליטה באזורים נרחבים בדרום המדינה. הניסיון לחבל בשכיות החמדה של פירנצה לפני כשנתיים וחיסולם של השופטים, פאלקונה ובורסלינו, מגדולי הלוחמים במאפיה הסציליאנית, היו אפשריים משום שהמאפיה יצרה, לפחות באזורי הדרום, אלטרנטיבה כלכלית ואולי אפילו פוליטית למדינה ולמוסדותיה.
נסיונות חוזרים של הממשלה האיטלקית להפסיק את המתחים בין צפון לדרום מעוררים את זעמה של המאפיה. במשך שנים ניצלו מוסדות המאפיה את נוכחותה הרופפת של המדינה האיטלקית בדרום כדי להשליט את חוקיהם שלהם. כל ניסיון למגר את כוחם, להכפיף את הדרום לחוקי המדינה וליצור את האחדות הנכספת, מעורר התקפי אלימות.
אחד המשברים הגדולים של איטליה אירע בתחילת שנות התשעים. השופט החוקר אנטוניו די פייטרו החל ב-1991 לחקור פרשות שוחד שונות במילאנו. "ידים נקיות", היה שם הקוד האירוני של המבצע, שחשף עבירות שוחד ושימוש בכספי ציבור למטרות פרטיות בקרב שליש מחברי הפרלמנט האיטלקי.
אישים בכירים ובעלי שם בחיים הפוליטיים האירופיים, כג'וליו אנדראוטי ובטינו קרקאסי, עומדים עתה למשפט עבור שוחד שקיבלו מגורמים כלכליים שונים. אנדראוטי, שכיהן כראש ממשלת איטליה יותר פעמים מכל מדינאי איטלקי אחר, עומד למשפט בשל קשריו ההדוקים עם המאפיה הסיציליאנית ועם טוטו ראינה, האיש העומד בראשה.
בדלנות ביציעים
מבצע "ידים נקיות" חיסל למעשה את השכבה הפוליטית הישנה באיטליה, זו ששלטה במדינה משנות החמישים עד התשעים. לחלל הזה נכנס לפני כשנה וחצי איל התקשורת סילביו ברלוסקוני, שבבעלותו, בין השאר, אלופת אירופה בכדורגל, קבוצת מילאן. לאחר שלושה חודשי תעמולת בחירות נעדרת מסרים אידיאולוגיים של ממש, ניצח ברלוסקוני והפך לראש ממשלה. ממשלתו נפלה לאחר עשרה חודשים. שבועות אחדים לפני הנפילה נחקרו הוא ואחיו, כמו הפוליטיקאים בני הדור הישן, בפרשיות שוחד שונות.
הקואליציה שהרכיב ברלוסקוני מהווה הוכחה נוספת לכך שישותה הלאומית של איטליה היא עדיין מושג עמום. בקואליציה חברו מפלגות פוליטיות בעלות מגמות מנוגדות לחלוטין: הניאו-פאשיסטים, המפלגה הלומברדית הבדלנית ומפלגתו של ברלוסקוני, שנקראה "פורצה איטליה", שם המזכיר את קריאת העידוד המקובלת באצטדיוני הכדורגל ברחבי המדינה. מול הניאו-פאשיסטים, המייחלים למדינה לאומית איטלקית חזקה, שתשלוט על המרחב הטריטוריאלי כולו מצפון עד דרום, ניצבה המפלגה הלומברדית, הקוראת ליצירת שלוש רפובליקות ולניתוק הצפון מן הדרום ומרומא הבירה. מול השתיים הללו ניצבה מפלגתו של ברלוסקוני, שדוגלת בליברליזם כלכלי קיצוני, אך חסרת עמדה מובהקת ברוב התחומים האחרים.
את כוחן של התרבויות המחוזיות אפשר עדיין לזהות ללא קושי במגרשי הכדורגל. הנאצות הגזעניות המופנות לקבוצות דרומיות, המשחקות בצפון איטליה, מבטאות הלך רוח כללי של האוכלוסייה בצפון העשיר. הלך רוח זה בא לידי ביטוי גם בהצבעה מאסיבית למפלגות הבדלניות בבחירות המחוזיות ובארציות.
כ-134 שנים לאחר האיחוד קשה עדיין לדבר על איטליה כמדינה לאומית לכל דבר. תהליך תכנון התרבות האיטלקית נמשך. מי שמבקר באתריה ההיסטוריים המדהימים של הארץ הזאת, יתקשה לגלות סימנים לדרמה. היא מתרחשת, כפי שטען איטאלו קאלווינו בעניין אחר, באופן "סמוי מן העין", לפחות סמוי מעינו של התייר והמבקר המקרי.
על טיולים באיטליה כאן
