ניו זילנדים, ולא רק הם, טוענים בתוקף שטרק מילפורד (Milford Track) הוא מסלול ההליכה היפה ביותר בעולם. מילפורד הינו חבל ארץ הררי, שאורכו כ-400 קילומטרים ורוחבו כמאה קילומטרים. בינו לבין יבשת אנטארקטיקה מפריד הים הטסמני, והשילוב הזה מנחית עליו מדי שנה בין שבעת אלפים לשנים עשר אלף מילימטרים של גשם. עשרות פיורדים חודרים לאיזור מילפורד מן הים שבמערב. הם חוצים צוקי גרניט אדירים המכוסים ביער גשם ירוק, שמטפס גם על המדרונות התלולים ביותר ומגיע עד לשפת המים. בניו זילנד ישנם עשרות פארקים ויערות לאומיים שהוכרזו כשמורות טבע ובהם אלפי מסלולי הליכה. חלקם קצרצרים, מהלך דקות אחדות מן הדרך אל תצפית נוף, מפל מרשים או עץ זקן בן מאות שנים וחלקם ארוכים יותר, מהלך שעות, ימים או שבועות. בכל שנה, בתחילת חודש נובמבר – עונת האביב בניו זילנד – נפתח מסלול מילפורד לקהל, אך רק ברי מזל יכולים לצעוד בו. אורכו של המסלול מעט יותר מ-53 ק"מ ולצעוד את כולו לוקח ארבעה ימים (בדרך יש בקתות שינה). המבקרים נרשמים למסלול שנה מראש ומשלמים את דמי המעבר (פרטים והרשמה באתר הרשמי), וכך הם משובצים לקבוצה של כמה עשרות מטיילים שמורשים להיכנס לשביל ביום מסוים בשבוע. באותו היום יהיו על קטע הדרך הראשון רק הם ועוד קבוצת מטיילים מודרכת בת 40-20 איש. מבקרים נוספים לא יורשו להיכנס למסלול באותו יום. התשלום מבטיח את ההרשמה, אך לא את היציאה לדרך. אם ביום היציאה תנחת על המסלול המנה התלת-יומית של שלוש מאות מילימטרים תוצף הדרך ואנשי המרכז לשמירת הסביבה יסגרו את השביל. זהו השביל הרגיש ביותר מבחינה נופית בניו-זילנד. אם ניתך גשם במשך כמה ימים ברציפות יתנצלו אנשי משרד שימור הטבע באדיבות, יחזירו למטיילים את כספם, אך לא יעמיסו על השביל מספר גדול של מטיילים מהמתוכנן בשום אופן. בכל שנה, בין נובמבר לתחילת אפריל, הולכים לאורך המילפורד כעשרת אלפים מטיילים, מילדים קטנים ועד קשישות בנות שבעים.
יומים בהירים, סימן לגשם בלי אזהרה מוקדמת השמיים החלו להתערפל, וגשם דקיק החל לרדת. נסענו למעגן, שם עלינו, יחד עם כל מטיילי המילפורד, על הספינה היחידה שעגנה בו. אחרי שיט של שעתיים בערפל, כל מה שיכולנו לראות היו המדרונות המיוערים של הגדה הסמוכה. אגם טי אנאו מסתיים בשתי שלוחות. המזרחית מובילה אותנו אל מזח ושם מתחיל השביל היפה בעולם. גשם יורד וכל חברי הקבוצה שלנו מכורבלים במעילי הגשם הצהובים שחולקו לנו. התרמילאים העצמאיים ניכרים בתרמילים התפוחים שלהם שכן הם סוחבים איתם את מזונם לכל ימי המסלול ואת שקי השינה. חניון הלילה שלהם נמצא שישה קילומטרים בהמשך הדרך. אנחנו צועדים מסלול סמלי של קילומטר אחד בלבד. דקות אחדות לארח היציאה לדרך וכבר אנחנו לבד ביער ורק ציוצי הציפורים, זמזום הצרצרים, קולות התוכיים וקולות המים בנהר מלווים אותנו. למן הצעד הראשון סוגר עלינו יער עד של עצי אשוח מסועפים. הגזעים מכוסים באיזוב עד לצמרות. בין הגזעים, על הקרקע, שרכים שהגדולים שבהם מתנשאים לגובה של עצי בננה. זהו יער גשם וכמו להמחיש לנו את שמו, הגשם לא פוסק. זהו גשם דקיק שיורד על היער, נחסם בצמחייה הסבוכה, מתאסף בעלים וגולש ברכות למטה. השביל כבוש היטב ומתפתל ביער לאורך הנהר. אי אפשר לטעות, גם אי אפשר לסטות מן הדרך שכן היער סבוך מאוד. כל אחד הולך בקצב שלו. השביל נוח ומתון. הגשר התלוי מעל הנהר מפחיד קצת בהתחלה אבל אז אחרי שמתרגלים לתנודות, אפשר להיעצר ולהביט במים השקופים. קרוב לקרקעית הנהר משייטים דגי הפורל העצומים. מסביב יש ג'ונגל של עצים זקופים, ועצים שקרסו, אשר נשענים על גזעים שכנים כי אינם יכולים ליפול. בין העצים גדלים שרכים וירק, שמטפסים על הגזעים עד לצמרות. מסביב יש רעש בלתי פוסק ומחריש אוזניים של צרצרים, זמזום ציקדות, ציוצי ציפורי שיר קטנות ובלתי נראות שחומקות מענף לענף. לוקח זמן לתפוש שאין ממה לחשוש. אין נחשים, אין שרצים ארסיים ואין יונקים. את הצבאים שהתרבו ביערות באין מפריע ובמימדים שסיכנו את היערות, הניסו הניו-זילנדים במרדף בלתי מתפשר למכלאות והיום הם יוצאים למרעה ומשמשים בשר ליצוא לאניני טעם. פה ושם חוצה השביל ועובר על גשר תלוי מגדת נהר אחת לשנייה. כל גשר והוראות המעבר שלו: "רק איש אחד על הגשר", "רק חמישה עשר איש על הגשר", וכולם מצייתים לכללים, בלי שאיש ישגיח. מסביב שקט, שקט תהומי שמדביק את ההולכים עד כדי כיבוש ההתפעלות מהיופי לכדי אנחות בלבד. אנחנו הולכים בצל תמידי ובכל זאת השמש חודרת מבעד לצמרות העצים. גם בתוך היער יש צורך במשקפי שמש כהים. כשהשביל נחשף לשמש לגמרי, אפשר כמעט להתעוור מעוצמת הקרינה. פברואר, אמצע הקיץ בניו זילנד, והטמפרטורה נעה בין 15 ל-20 מעלות ביום.
ביקור התוכי בהמשך הדרך נחשף השביל לשמש, אנו פוסעים על שביל בנוי קורות עץ ומהלכים מעל ביצה שבתוכה מאות עצים מתים. גזעים עירומים, זקופים שכל עלוותם נשרה. ברגע הראשון נדמה שהבונים, הם שחיסלו את העצים, אך מסתבר שהמים העומדים הרקיבו את השורשים וכל חלקת היער המוצפת מתה בעמידה. עוד כברת דרך תגלה לנו אגם זעיר צלול כבדולח, נושק למדרון מסולע שעליו נגרים מי שלגים, מקור חיותו של האגם. חניון הלילה הבא בפומפולונה, נמצא על רצועה צרה, חבוקה בין שני רכסי הרים זקופים, שיער סוגר עליה מכל העברים. כדי לראות את ההרים צריך להתכופף לאחור. בראשי חולף הרהור שאם יש כאן מפולת שלג אין לאן לברוח. לאחר מכן התברר לי שאכן, המחנה הזה, שכל כולו שבעה צריפונים, נקבר במפולת שלגים בספטמבר 1983. במאמץ אדיר ובאמצעות מסוקים שהובילו את כל חומרי הבנייה, נבנה מחנה חדש בסמוך והמילפורד נפתח בתחילת נובמבר כרגיל. בחמש בבוקר זרקתי מבט לשמיים ורווח לי: רקיע בהיר ומנוקד כוכבים. בשש, אחרי עוד שעת שינה, כבר כיסה ערפל סמיך את העמק. בשמונה בבוקר התחלנו לטפס באיטיות ביער, מתרחקים מנהר קלינטון. עברנו את אגם הראי, שהפך לעוד אגם בשולי היער בשל הערפל. ביום צח, משתקפים בו הצוקים שסוגרים עליו בחדות מפליאה ומכאן שמו. השביל נכנס למעלה מקקינון. שביל זיגזג בן 11 צלעות שהופך תלול מרגע לרגע. לאט לאט מתדלדלת הצמחייה ויער הגשם מנמיך קומה. ככל שהמדרון נחשף לאור ולשמש, מתרבים הצמחים. בגובה 700 מטרים השביל צר ומפחיד. רק הערפל המתגבר מסתיר את התהום. עכשיו מלווים אותנו מרבדי פרחים לבנים, תכולים וצהובים דמויי חרציות ומרגניות. מוזר, אך כבר בגובה תשע מאות מטרים ההר חשוף מעצים ומכוסה רק בעשבים אלפיניים.
המראה הולך ומקשיח. הסלעים בולטים וכתמי שלג מתחילים להופיע. קר, והערפל עולה איתנו ומתעבה. דווקא במעבר, ליד הגלעד שהוקם לזכרם של מקקינון ומיטשל, במקום שבו מצפור מדהים ניבט לעמק קניוני צר וארוך אלף מטרים תחתיך, דווקא שם סגר עלינו הערפל במסך בלתי חדיר. מקקינון ומיטשל היו הראשונים שפלסו דרך ביער מאגם טי אנאו לאורך נהר הקלינטון ומצאו את מעבר ההרים שמאפשר לחצות את הרכס ולרדת לעמק קוינטון. לפסגה הזאת הם הגיעו בשבעה עשר באוקטובר 1688. רבע שעה לפני שהגענו, מתברר, עוד אפשר היה לראות את הנוף. הגובה 1,154 מטרים, והקור מקפיא. מיהרנו ללכת עוד כחצי שעה עד לבקתה שבה חיכה לנו משקה חם ומסתור. לאחר כשעה התחלנו בירידה הארוכה לקוינטון. שמונה קילומטרים של שביל פתלתל וחלקלק שהעמיד את ברכינו במבחן עילאי. הערפל המשיך לזרום כל הזמן, קורע מפעם סדק קטן שבעדו ראינו תווי פסגות נישאות. פתאום, בלי הודעה מוקדמת, הוא התפוגג, וכל העמק וההרים סביבו נגלו בבת אחת. עכשיו ראינו את ההר האימתני שהתרומם ממש מעלינו ואת הפסגות המושלגות שמולנו. השביל ירד וחצה שוב אזורים ששימשו מסלולי גלישה למפולות עפר, עברנו גשר תלוי ומפלי מים והצמחייה חזרה בהדרגה מעשביה לשיחי פרחים ומעצים נמוכים ועד ליער הגשם הסבוך, ששב וסגר עלינו. בארבע אחר הצהריים הגענו רצוצים למחנה קוינטון. מחנה צריפים בעמק צר מוקף הרים ולידו מסלול המראה למטוסים קלים. מסע הפיתויים אחרי חצי שעה מתחיל להתגבר שאון המים של המפל. אנחנו הולכים ביער, ולעינינו נגלה הדילוג הראשון של המפל. אחרי עוד כברת דרך, מתגלה גם הקטע השני, עד שלבסוף אנחנו עומדים מול שטף אדיר של מים שיורד מראש ההר בשלושה דילוגים שאורכם המשותף 580 מטרים. אחד המפלים הגבוהים בעולם. ממש לפנינו מתנפץ עמוד המים על מדרון מסולע. בזה אחר זה מתפשטים כולם, נשארים בתחתונים, לובשים את השכמיה הצהובה ונעלי הליכה וממהרים אל מתחת למפל. כמו כדי להגדיל את המהומה נוחת בערוץ מסוק מוטס בידי בעלה של אחת המטיילות בקבוצה, אוסף אותה וממריא הישר אל נתזי המים של המפל ומשם אל ראשו. תוך דקות אנחנו מתחת לעמוד המים, נזהרים שלא לחטוף את המטח על הראש, מנסים להרים ראש ולהביט אל הזרם שקרני השמש נשברות בו. המים קפואים, אך השכמיה משמרת מעט חום, הנעליים מלאות מים והחוויה מצמררת. בערב, מיד לאחר שמסתיימת הארוחה וכבר מתחיל מסע פיתויים חדש: בחוץ, על מסלול ההמראה, חונה מטוס קל מוכן ומזומן להטיס אותנו מעל המסלול שעברנו במשך היום. המסלול מוקף הרים תלולי מדרון, והמחשבה על כיס אוויר בעמק הזה מעוררת חלחלה. אלה שטסו מאיצים בנו לעלות על המטוס. הטייס ממריא וטס בעמק, מתחת לראשי ההרים, עושה את כל הדרך חזרה לפומפולונה, מעל היער. המראה מהאוויר נפלא, מה גם שקרני השמש כבר אינן מגיעות לכל פינה, מאירות ומצילות בערבוביה. המטוס מטה כנף בחדות ומימין מתגלה מפל סאתרלנד במלוא הדרו. לפתע נעצרת הנשימה. מעל המפל מתגלה אגם מוקף בפסגות מושלגות שממנו נשפך המפל לעמק.
כמו משתלה שהשתגעה קטעים ארוכים מהשביל בנויים מקורות עץ ומכוסים ברשת ברזל כדי לגשר ולדלג מעל שטחי ביצה טובעניים. עבודה עצומה הושקעה כאן כדי לאפשר את המעבר בשביל המילפורד. בכל חורף מנתקים איתני הטבע קטעים ארוכים של הדרך ובכל אביב משקמים אותם מחדש. אנחנו עוברים בדרך שני מפלים מרשימים, מפל מקקאי ומפל "שער הענקים" שבו אנחנו חונים להפסקת צהריים. השביל פונה להקיף את אגם אדה (Ada Lake). כאן מוצע לכל מי שרוצה לדוג, לעלות על סירה ולנסות את כוחו. זה עולה כסף, אך מקצר את מסלול ההליכה בתשעה קילומטרים, והדגים – שלך. שלוש נשים ניו זילנדיות שבאו יחד בחבורה מקווינסטאון, נענו לאתגר ויצאו לדוג. אחד התענוגות של המסלול הוא להסתכל על חבורות ההולכים. ביער צועדים בדרך כלל לבד או בזוגות. אף אחד לא מתעקש להצטופף. איש לא מרעיש. קבוצה של חוואים מקווינסטאון שבאה יחד צועדת במהלך המסע בהרכבים משתנים. לפעמים הנשים כולן יחד והגברים לחוד, לעתים בזוגות. אב כבן ששים ובן כבן שלושים, הולכים יחד בכל ארבעת הימים. הצעיר תומך באב בקטעים הקשים, והיו לא מעט רגעים כאלה. לעיתים צועדים ביחידות כדי לספוג את הנוף, הריחות והקולות ללא כל הפרעה. לקראת סוף המסלול מגיעים לאגם אדה הענקי. כשמסיימים לעקוף אותו נכנסים לישורת האחרונה. היער כאן הולך ונעשה סבוך פחות ופחות. שביל המילפורד מסתיים פתאום, סתם כך, בבקתה שבה מוגש משקה חם. מאחורי הבקתה עומד שער ועליו שלט עץ המציין את מספר המיילים של המילפורד. סביבו תלויות כמה זוגות נעליים בלויות שפקעו בדרך. מכאן מתחיל הבילוי. סירת מנוע משיטה אותנו למלון מהודר ונוח בעיירה מילפורד לשפת הפיורד. עד שנת 1954 היו מטיילי המילפורד שסיימו את הדרך, צריכים לפנות לאחור ולחזור את כל הדרך ברגל בחזרה לטי אנאו. ב-1954 נפרצה הדרך ומאז ניתן לחזור ברכב. כך זכינו אנחנו לסיום של אמבט חם ומבעבע, ואחריו קבלת פנים. כולם בלבוש נינוח שנשלח מלכתחילה למלון. הנשים מקווינסטאון הסתובבו עם מגש ועליו שני דגי פורל ענקיים שנאפו בתנור. זהו שלל הדיג שלהן מהמסע, סיום הולם למסלול ההליכה היפה בעולם. עוד טרקים ברחבי העולם |
