טייוואן – פסטיבל אלת הים

המאה ה-16 היוותה את תור הזהב של האימפריה הימית הפורטוגזית. הפורטוגלים בלטו כחלוצי עידן התגליות האירופי וספינותיהם הפליגו ברוב האוקיינוסים על פני כדור הארץ בתקופה זו. הם היו גם האירופים הראשונים אשר הוציאו משלחות מחקר וגילוי לאסיה, כדי ליצור רשת של נתיבי סחר שתוכל לקשר את ליסבון עם המזרח הרחוק דרך כף התקווה הטובה והאוקיינוס ההודי. ב-1510 כבשו הפורטוגלים את גואה והקימו בה מאחז, וכמה שנים מאוחר יותר השתלטו גם על מאלאקה שבמלזיה, על מנת לשלוט על מיצרי מאלאקה, החולשים על הדרך הימית הראשית בין אסיה לאירופה. אבל כבר אז, בראשית המאה ה-16, הבין מנואל הראשון, מלך פורטוגל, את מה שיודעים היום כל מנהיגי מעצמות העולם – עתיד הסחר העולמי נמצא בסין.

נושאי אפיריון מפלסים את דרכם למקדש צ'או טיאן

ב-1517 שלח מנואל הראשון משלחת ימית בראשותו של פרנאו פרז דה אנדראדה, רוקח, דיפלומט והרפתקן, אשר הפליגה לסין כדי להקים בה מוצב סחר ראשון. היעד של הפורטוגלים היה הדלתא של נהר הפנינים בדרום סין, והם עגנו לבסוף בכפר קטן שנקרא ג'ינג חאי, לא רחוק מקנטון. הדבר הראשון שהבחינו בו המלחים הפורטוגלים הסקרנים לאחר נחיתתם בחוף היה מקדש מרשים מאוד, שהיה גדוש במאמינים אשר התפללו בפנאטיות, שרפו קטורת והניחו מאכלים שונים בסמוך לפסלון קטן אשר עמד במרכז המקדש. כאשר שאלו את באי המקדש לפשר המקום, נענו כי זהו המקדש של אלת הים, אשר שומרת על כל הדייגים, הסוחרים והימאים, וקוראים לה מאדזו. המלחים הפורטוגלים, שרצו לתת שם למקום החדש בו התמקמו, עשו לשם הסיני פונטיזציה לשפתם, והחליטו לקרוא למושבה החדשה שלהם מקאו. הכפר הקטן בדלתא של נהר הפנינים הפך עם השנים לעיר הסינית מקאו, בירת ההימורים של המזרח הרחוק.

מאדזו (Mazu), הידועה גם בשמות אלת הים, פטרונית הדייגים וקיסרית שמים, היתה בעבר, כמו כל האלים האחרים בדת הסינית העממית, יצור חי על פני כדור הארץ. היא נולדה בשנת 960 לספירה בשם לין מו ניאנג למשפחת דייגים באי הקטן מייג'ואו, סמוך לחופי חבל פוג'יאן בדרום-מזרח סין. מספרים עליה שכבר כתינוקת היא נבדלה מתינוקות אחרים בכך שלא בכתה בלידתה, ומגיל צעיר הפגינה יכולות גבוהות מאוד באמנויות לחימה וברפואה סינית. אבל כל מי שהכיר את לין מו ניאנג שם לב לדבר אחר, משמעותי הרבה יותר: היא התברכה בכוחות מיוחדים אשר אפשרו לה לחזות את מזג האוויר.

יציאת אפיריון מהמקדש

כאשר בגרה, נהגה לרדת לחוף באי הולדתה ולהודיע לדייגים האם בטוח לצאת לים או שמגיעה סערה וכדאי להישאר בבית. בצורה הזו הצילה מו ניאנג את חייהם של דייגים וסוחרים רבים וכבר בימי חייה סגדו לה כל יורדי הים המקומיים ולא זזו עד שקיבלו ממנה את האישור להפליג לים הפתוח. ואז, יום אחד, בגיל 28, מו ניאנג נכנסה הביתה בסערה, והודיעה למשפחתה שהגיעה זמנה ללכת. היא רצה החוצה, עלתה לפסגת ההר הגבוה באי הולדתה ופשוט נעלמה.

אחד המאפיינים החשובים של הדת הסינית העממית הוא שהיא דת פוליתאיסטית, אשר כל אליה ואלילותיה היו בעבר אנשים אמיתיים. לאחר מותם הם עוברים תהליך של התפתחות שבסופו הם הופכים למשהו "אלוהי", כלומר ישות שנמצאת מעלינו ומסביבנו. גם לין מו ניאנג עברה את אותו תהליך, ולאחר היעלמותה כל האנשים שהכירו אותה אספו כסף ובנו לכבודה מקדש. השמועה על אלת הים התפשטה לכל החוף הדרום מזרחי של סין, ודייגים, סוחרים ושודדי ים היו מתפללים אליה לפני יציאתם לים ומודים לה לאחר ששבו בשלום ליבשה. לאחר שהפכה לאלה העניקו הדייגים באי מייג'ואו ללין מו ניאנג את הכינוי מאדזו, שהוא כינוי חיבה לאמא בחבל פוג'יאן, היות שהיא נחשבה לאם השומרת על כל יורדי הים.

טקס טיהור מרוחות רעות

חגיגות יום ההולדת של מאדזו, אשר מתקיימות במשך ימים אחדים החל מה-23 לחודש השלישי בלוח השנה הסיני (בדרך כלל תחילת מאי) מסיימות מסע עליה לרגל של 350 ק"מ בין מקדשים שונים של מאדזו ברחבי טיוואן, בו משתתפים יותר משני מיליון בני אדם, מה שהופך אותו לפסטיבל הדתי הגדול בעולם אחרי הקומבה מלה בהודו. המאמינים האדוקים ביותר צועדים ברגל במשך שמונה ימים, ישנים במקדשים על הדרך ואוכלים ארוחות שמספקים להם המקומיים לאורך תחנות שונות במסע. החגיגות הראשיות של יום ההולדת נערכות במקדש צ'או טיאן (Chao tian) בעיירה בייגאנג (Beigang) בחוף המערבי של טיוואן. המקדש נחשב למקדש האם של מאדזו, החשוב ביותר בטיוואן, ומונחת בו הצלמית העתיקה ביותר של מאדזו ולכן היא גם הקדושה ביותר.

הצטרפתי לעולי הרגל במסעם ממקדש פנג טיאן (Feng tian) בעיירה שינגאנג למקדש האם, צ'או טיאן. הדרך הראשית היתה מלאה במשלחות שונות של עולי רגל לבושי מדים אחידים, אשר ייצגו את שיוכם של עולי הרגל למקדש מסוים של מאדזו ברחבי טיוואן או בעולם הסיני. בראש כל משלחת צעדו המתופפים, ומאחוריהם נשאו שאר חברי המשלחת אפיריון גדול אשר בתוכו מוקמה צלמית של מאדזו. אפיריוני העץ נראו כבדים במיוחד ונושאיהם התחלפו כל כמה דקות, עייפים ומותשים, ממש כמו במהלך מסע אלונקות בצבא.

הדלקת נפצים לגירוש הרוחות הרעות

"הבאנו את הצלמית של מאדזו מהמקדש שלנו בסין כדי שתספוג מאווירת הקודש של מקדש צ'או טיאן", הסבירה לי שאן שאן, סטודנטית למדעי המחשב משיאמן, עיר גדולה בדרום מזרח סין, אשר הלכה לצדי. זו השנה השלישית שלה בחגיגות יום ההולדת של האלה. היא ושאר חברי משלחת המאמינים מסין נזקקו לוויזה כדי להיכנס לאי. סין וטיוואן, עם אחד – שתי מדינות? תלוי את מי שואלים. סטטוס קוו שנמשך כבר עשרות שנים, מאז ברח הגנריליסימו המודח צ'יאנג קאי שק מסין והשתלט על טיוואן ב-1949. יחסי כבדהו וחשדהו.

התמקמתי לבסוף בין משלחת מהעיר גאושיונג (Gaoxiong), השניה בגודלה בטיוואן, לבין משלחת אשר הגיעה ממלזיה. באמצע המאה ה-17, פלשו השבטים המנצ'ורים לסין, הפילו את השושלת אשר שלטה בסין באותה תקופה, שושלת מינג, והקימו שושלת משלהם אשר נקראה שושלת צ'ינג. סינים רבים נשארו נאמנים לשושלת מינג וסירבו לחיות תחת שלטונם הזר של המנצ'ורים, מה שגרם להם לעזוב את סין ולנסות את מזלם מעבר לים. כדי להגיע ליעד המבוקש, נאלצו הסינים לעבור מסע ימי מסוכן ולהפליג בתת תנאים יחד עם אלפי מהגרים סינים אחרים, וכל מה שנותר להם לעשות הוא להתפלל לאלת הים, מאדזו, שתביא אותם בשלום ליבשה המיועדת. לאחר שהמהגרים הסינים הגיעו ליעדם והתבססו כקהילה, הדבר הראשון שהם עשו היה לבנות מקדש לכבודה של מאדזו, והיום חוץ מסין ומטיוואן יש מקדשים של מאדזו גם במלזיה, אינדונזיה, תאילנד, וייטנאם, סינגפור, פיליפינים ובכל ריכוזי הפזורה הסינית בעולם.

יציאת משלחת של עולי רגל מהמקדש

לאחר יותר מחמישה קילומטרים של הליכה הגענו לרחבת מקדש צ'או טיאן. המראות, הריחות והצלילים היו עוצמתיים. רמקולים ברחובות, ריח קטורת ושריפה, ריקודי אריות ודרקונים, רוכלים עם עגלות מזון. ריח הקטורת התערבב בריח הטיגון שהגיע מהמסעדות המקומיות המקיפות את המקדש. צלופחים מוקפצים בסויה ושום, מרק רותח עם פרוסות דקות של בשר בקר ונבטים, פנקייק שרימפס, ביצים מבושלות בתה שחור, עלי בננה ממולאים באורז דביק ובשר חזיר קצוץ. טיוואן היא מעצמה קולינרית. עולי רגל רבים מילאו את חנויות תשמישי הקודש אשר מכרו מקלות קטורת, נפצים, סלסילות פירות ודפי כסף מנייר – המטבע המקובל בעולם האלים.

התמקמתי בכניסה למקדש כדי לצפות בהתרחשות העיקרית – כניסת משלחות עולי הרגל למקדש. חבורת נשים לבושות לבן התקדמה לעבר פתח הכניסה תוך ביצוע תנועות טאי צ'י אלגנטיות. אחריהן, שאמאן שנכנס לטראנס שלף חרב והחל להכות בגבו בתנועות חדות. חברו מיהר להתיז על גבו אלכוהול לחיטוי לאחר כל מכת חרב. בעוד זרמי דם נוטפים באיטיות מגבו העליון, צעק השאמאן לסובבים אותו כי הוא מהווה התגשמות של מאדזו והיא מדברת עכשיו מתוכו.

שאמאן שנכנס לטראנס מכה על גבו בחרב ומקיז דם

משלחת שהגיעה מחואה ליאן, העיר הגדולה במזרח טיוואן, עמדה להיכנס. מאות נפצים הודלקו כדי לקבל את פני האפיריון שנשאה המשלחת, זאת כדי לגרש את הרוחות הרעות אשר הסינים מאמינים שנמצאות סביבנו. עשן הנפצים מילא את רחבת המקדש באופן שהיקשה לנשום ולראות מה מתרחש. נושאי האפיריון, כנראה מתורגלים כבר משנים קודמות, באו מוכנים מראש עם מסכות פנים ואטמי אוזניים. המתופפים תופפו, הצופרים רעמו, מוזיקת מקדשים התנגנה ברקע. על הדגלים שנשאה המשלחת היה רשום "טיאן חואו", קיסרית השמים בסינית.

האמונה במאדזו הפכה לאחר מותה לאמונה עממית חזקה בדרום מזרח סין, אך עדיין לא ברמה הלאומית. עד שבשנת 1123, תקופת שלטונה של שושלת סונג בסין, יצאה משלחת דיפלומטית רשמית מטעם קיסר סין לקוריאה על מנת לגבות את המס השנתי. האנייה הקיסרית הפליגה בים הצהוב ונקלעה לסערה אדירה אשר איימה להפוך אותה על פיה, וחלק מצוות האונייה נפל לים. שאר אנשי הצוות כבר השלימו עם גורלם והבינו כי רק נס יביא אותם לחוף מבטחים. בסופו של דבר האונייה התייצבה והגיעה לחוף הקוריאני ללא פגע. כאשר חזרה המשלחת לסין, דרש קפטן האונייה לדבר ביחידות עם הקיסר חוי דזונג. בשיחה זו נשבע הקפטן שרגע לפני שהאונייה התהפכה, הופיעה מולו ומול אנשי צוותו שהיו על הסיפון דמותה של מאדזו, אשר ייצבה את הספינה וחילצה אותה מהסערה האדירה. לאחר ששמע את הסיפור, החליט הקיסר להעניק למאדזו את התואר "טיאן חואו", קיסרית השמים, העלה אותה בסולם הדרגות של האלים וזיכה אותה בהכרה רשמית בכל רחבי סין.

עולה רגל נושא צלמית של מאדזו לתוך המקדש

בטיוואן המעמד האלילי של מאדזו הלך והתחזק עם השנים בעקבות שתי סיבות עיקריות. ראשית, רוב תושבי טיוואן הם סינים אשר היגרו מחבל פוג'יאן, אזור הולדתה של מאדזו בו היא נחשבה תמיד לאלה החשובה ביותר. שנית, טיוואן הוא אי, ומאז החלה בו ההתיישבות הסינית מקורות הפרנסה העיקריים של התושבים היו דיג ומסחר, שניהם תחומים ימיים. עם הזמן, הפכה מאדזו מאלה שאחראית על הפעילות הימית לאלה אשר פונים אליה גם בענייני בריאות, משפחה, פרנסה וזוגיות ועלתה לדרגה של האלה הפטרונית של כל הטיוואנים. כיום יש בטיוואן יותר מאלף מקדשים אשר מוקדשים למאדזו, ועד היום רוב הדיגים, הסוחרים, הימאים ואפילו לוחמי חיל הים הטיוואני מתפללים למאדזו ביציאתם לים.

נכנסתי לתוך המקדש. עולי הרגל העמיסו מנחות על שולחנות התקרובת. סלסילות פירות, כסף מנייר, חטיפים, עוגיות, בקבוקי יין אורז, תבשילים שהוכנו בבית מבעוד מועד. הטיוואנים מאמינים שהאלים לא יכולים לאכול אבל כן יכולים להריח, וכך ריח המטעמים והמשקאות מרצה אותם ומשביע את רעבונם. באולם הראשי התפללו עולי הרגל בפנאטיות, השתטחו לפני הצלם הקדוש של האלה וזרקו שוב ושוב סהרוני עץ על הרצפה. שיטת סהרוני הניחוש, קמורים מצדם האחד ושטוחים מצדם האחר, היא שיטה סינית עתיקה לחיזוי העתיד ומהווה חלק מרכזי בדיאלוג בין המאמינים לבין האלים בדת העממית. המאמינים נעמדו מול צלם האלה, והחזיקו בידיהם שני סהרוני עץ. לאחר ששאלו אותה שאלה המטרידה אותם – זאת חייבת להיות שאלת כן או לא – זרקו את הסהרונים ארצה והצורה בה נחתו מהווה את התשובה לשאלה. במידה שאחד נחת על צדו הקמור והשני על צדו השטוח – התשובה היא כן; במידה ששני הסהרונים נחתו על צדם הקמור – התשובה היא לא; ואם נחתו שניהם על הצד השטוח – התשובה היא טמבל ששאלת, משמע שהצחקת את האלה וכנראה תגיע לתשובה לבד.

ריקוד אריות בכניסה למקדש

בעוד אני מסתובב בחלקים הפנימיים של המקדש, גבר מבוגר פנה אלי בסינית "ברוך הבא לבייגאנג, שמי ואנג, ואני מנהל המקדש. זה נדיר לראות פה תיירים במהלך החגיגות. מהיכן אתה מגיע?". "מישראל", עניתי. "היהודים מאוד חכמים", ירה ישר. "היהודים הם אנשי העסקים הטובים בעולם. יש לכם עם חזק, מאוחד מאוד, אני אוהב את ישראל". אנטישמיות הפוכה. כך ניתן לתאר את היחס בעולם הסיני ליהודים בכלל ולישראלים בפרט. הערצה עיוורת, אשר שותפים לה כולם, מהרוכל ברחוב דרך הסטודנט למחשבים ועד למנכ"ל הבכיר. "אתה מוזמן לשתות תה אצלי במשרד. תגיד, אתם עדיין נלחמים בפלשתינאים?".

נכנסנו לחדר צדדי ושתינו תה ירוק בעוד קולות הנפצים מרמזים על כניסתן של משלחות נוספות למקדש. באופן אירוני, עוזרו של מר ואנג לקח מעט חטיפים ושתייה משולחנות התקרובת של מאדזו והגיש לי ככיבוד. מר ואנג סיפר על החשיבות הגדולה של מאדזו למקומיים ועל התחרות הגדולה בין מקדש פנג טיאן לבין מקדש צ'או טיאן, שניהם מקדשי מאדזו העתיקים ביותר בטיוואן. במשך יותר מחמישים שנה התחרו על התואר מקדש האם של מאדזו, עד שהתפייסו לבסוף ב-2009. כאשר יצאנו החוצה בחזרה לפתח המקדש, מטח אדיר של נפצים וחזיזים קידם טנדר, שבחלקו האחורי הותקן עמוד עליו רקדה חשפנית. ההמונים מסביב לא התרגשו יותר מדי. גם מר ואנג לא. "מאדזו היא האמא השומרת על תושבי טיוואן, וזו אחת הדרכים להנעים את זמנה ביום הולדתה. לא היינו פה בלי מאדזו. נעשה הכל בשבילה".

טיוואנית מסיימת את מסע העלייה לרגל

החשפניות, מקיזי הדם, נושאי האפריון, עולי הרגל שצעדו מאות קילומטרים. כולם מסמלים את האדיקות הדתית הקיימת בטיוואן. בעוד ברוב העולם ישנו קשר הפוך בין קידמה לבין מעמדה של הדת, תושבי טיוואן ממשיכים לסתור את המחקרים התיאולוגיים העדכניים, ולהאמין בצורה חזקה יותר בקומבינציה של אמונות, מסורות ופולחנים, המשתנים מאזור לאזור. קומבינציה אשר בעולם הסיני היא דרך חיים ובמערב אנחנו נוהגים לקרוא לה הדת הסינית העממית.

סרטון על פסטיבל מאדזו:
(מומלץ לצפות ב-HD)

בתמונה הפותחת: כניסת משלחת למקדש בעיר בייגאנג במהלך חגיגות יום ההולדת לאלה מאדזו

____

אלי פינרוב – מדריך טיולים במרחב הסיני בחברת אקו טיולי שטח, מרצה, כותב ומצלם. מתמחה בטיוואן ובסין. פסטיבל מאדזו עומד במוקד טיול מיוחד של אקו טיולי שטח לטיוואן