פרובנס בעקבות ואן גוך

רק בן שבע היה פאבלו פיקאסו כשווינסנט ואן גוך השתגע. כשגדל פיקאסו והיה לאחד הציירים הנודעים בדורו, נהג לבוא לארל (Arles) שבדרום צרפת לעיתים קרובות, לצפות במלחמות הפרים המתקיימות בזירה שבנו הרומאים. אבל הוא בא לארל גם, אולי בעיקר, כעולה לרגל אל זכרו של ואך גוך.

פיקאסו התגורר בארל אך ורק במלון "פורום" (או "נורפינוס"), בכיכר הפורום הקטנה והנעימה, בדיוק מול בית הקפה "לה פורום", שבו היה ואן גוך מבלה שעות ארוכות, לעיתים עם הצייר הצרפתי פול גוגן. בתודעה הציבורית בעולם מזוהה שמו של ואן גוך עם שמה של העיר הפרובאנסלית העתיקה ארל. אף על פי שחי בה רק מעט יותר משנה, צייר ואן גוך בארל כ־300 ציורים, בהם רבים מאלה הנחשבים לשיאי יצירתו.

ואן גוך התחיל לצייר רק שמונה שנים לפני שהגיע לארל. השמש והאור של פרובאנס "פתחו לו את העיניים" ואיפשרו לו, בסוף חייו הקצרים, לגבש את הסגנון ואת קשת הצבעים שהיו לסימן ההיכר של עבודתו. היו תקופות שבהן לא היה מסוגל לצייר, ולעומתן היו זמנים שבהם צייר יותר מציור אחד ביום. תושבי ארל ראו אותו מצייר ברחובות, בכיכרות, מחוץ לעיר, על שפת נהר הרון (Rhône), אך לא ראו את ציוריו הגמורים: את כל העבודות שיגר ברכבת צפונה, אל אחיו תיאו, יחד עם מאות המכתבים שכתב לו; ואן גוך הפליא לתאר את רשמיו בכתב, לא רק על הבד. כך שבארל אין היום ולו ציור גמור אחד שלו, אף לא אחד מאלה שצייר במקום ושהנחילו לעיר ולנופיה תהילת עולם אמנותית. גם לא במוזיאון ריאטו (Réattu), שוואן גוך ביקר בו בזמן שהותו בארל, והוא נראה לו כה מגוחך עד שאמר בלגלוג כי "הוא בדיחה, ומתאים לו להיות בטרסקון" (עירו של טרטרן, גיבורו המשעשע של הסופר הצרפתי אלפונס דודֶה).

היום מתגאה המוזיאון הקטן בסדרה של 57 רישומים שצייר פיקאסו בן ה־90 במהלך חודש ימים, כמעין "יומן אישי". פיקאסו תרם את הציורים, והעיר רכשה עוד עבודות קטנות שלו, אך לא של ואן גוך. הוא יקר מדי לתקציבה. ואם יש בעיר עבודה של הצייר ההולנדי, היא וירטואלית: "בארל יש ציור של ואן גוך, שאיש לעולם לא יוכל לקחת", אמר פיקאסו. "זה ציור ליל הכוכבים מעל נהר הרון". הפריט האותנטי היחיד של ואן גוך בארל הוא מכתב; איגרת אחת ויחידה מכל התכתובת העצומה שניהל עם אחיו, אשר נתרמה לעיר על ידי נדבן כלשהו.

ואן גוך, דיוקן עצמי, 1887

פיקאסו העריץ את האמן ההולנדי, שבא לחפש בארל את שמש הדרום (וגם את המזרח הרחוק, כפי שנספר בהמשך). כל חייו החזיק פיקאסו בארנקו גזיר של עיתון מקומי, "לה פורום רפובליקן", מ־24.12.1888, יום חג המולד. במדור האירועים המקומיים הופיעה ידיעה קצרה על "צייר נופים" הולנדי שיצא מדעתו, חתך את אוזנו ואושפז בבית החולים המקומי.

כך, בעצם, הצטייר ואן גוך בעיני הבריות בשנה ורבע (20.2.1888־8.5.1889) שעשה בארל; לא כיוצר יוצא דופן, לא כאישיות חשובה המנחילה כבוד לעיר המארחת, אלא כצייר נופים מטורלל, ההופך אט־אט למטרד ציבורי. לא ייפלא איפוא שבמשך כשמונים שנה לא נתנה העיר את דעתה למשמעות נוכחותו הקצרה אך המכרעת של הגאון ההולנדי בקרבה, לא שימרה את זכרו, והמדהים מכל – לא הפיקה מכך כל תועלת תיירותית־מסחרית. פשוט לא התייחסו אליו.

רובע לאוטור (L’Hauture), שבו חי ואן גוך בבואו לארל, בפנסיון "קרל", שהיום עומד במקומו סניף של הבנק לאשראי חקלאי, נהרס לחלוטין בהפצצה אווירית. לא שרד ממנו אלא מונומנט אחד שנחנך שנה לפני בואו של ואן גוך – פיסול פומפוזי מאוד, בסגנון המנוגד ביותר שאפשר להעלות על הדעת לטעמו של האמן ההולנדי.

בית המלון הקטן "קפה דה לה גאר" שבו גר ו"הבית הצהוב" שבצידו, שם הקים את האטלייה, הופצצו אף הם כשניסו בעלות הברית להרוס את גשר הרכבת הסמוך – עוד מוטיב בציוריו – שחצה את נהר הרון מאחורי ביתו. מהבית נותרה רק החזית, והיא נהרסה, בבלי דעת, לצורך הקמת בניין חדש. הגשר העולה ויורד שצייר, גשר לאנגלואה, הועבר ממקומו בשל חוסר תועלת ונידון לפירוק. אט־אט נמחה מעל המפה של ארל כל מה שיכול היה להזכיר את ואן גוך.

חקוק באבני המרצפת
"מפעל ההנצחה" החל בצניעות בעשורים האחרונים. מאז הוא גדל ומתעצם ומקבל ממדים כמעט מופרזים, ועדיין אין בארל ולו ציור מקורי אחד של ואן גוך. ב־1960 התעוררו פרנסי העיר מתרדמה עמוקה והתחילו לשחזר "מסלול ואן גוך" בין האתרים שפקד וצייר במהלך שהותו. ב־1969 העמידה העיר מצבה לזכרו בגן הקיץ שצייר, ואשר נותר כפי שהיה בימיו, בצד התיאטרון הרומי שנחשף רק אחרי מותו. פסל אמריקאי בשם סינגר יצר פסל ונתן אותו לעיר. היום, גולש לגן שוק עתיקות קטן, המסתעף משוק החוצות הענק של ארל. זה, בצבעיו המרהיבים, בניחוחותיו המשכרים, בשפעת מוצריו המגרים ובצלילי קולותיהם של המוכרים והמוכרות המתנגנים במבטא הדרומי, ייתכן שהוא מותר חינה האמיתי של העיר.

כעבור שנים רבות, ב־1996, הוחלט לסמן את מסלול ואן גוך בחיצים. הסימול, חקוק במרצפות קרמיקה שהוטבעו במדרכות, הוא בתבנית צלליתו של ואך גוך צועד – קטע מציור שלו, "הדרך לטרסקון", שהושמד במלחמת העולם השנייה. נתיב ואן גוך הוא סיור "נושאי", המאפשר, אגב הליכה נינוחה, לראות את רוב שכיות החמדה של העיר. לאורך המסלול, בנקודות שבהן צייר, הציבה העיר שלטים. על כל שלט רפרודוקציה של ציור שצייר במקום וקטע ממכתב שכתב על כך לאחיו.

גשר לאנגלואה – שייתכן כי ההחלטה לפרקו וביטולה ברגע האחרון הם שעוררו את תגובת הנגד שממנה החלה תנופת ההנצחה – תוקן ושוחזר. אך הואיל ולא היה אפשר להחזירו למקומו המקורי, הוא הועבר שני קילומטרים אל מחוץ לעיר, למקום המכונה פור סן לואי (Port Saint Louis). הוא הוצב מעל לתעלה, בסביבה כפרית פיוטית, והדייגים המתגודדים בצידו נראים בוודאי כמו אלה שראה הצייר בשלהי המאה ה־19.

ואן גוך עזב את מעונו הראשון בגלל המחיר – חסרון כיס הציק לו תמיד – ועקר כמה מאות מטרים משם, אל רובע לה קאוואלרי שליד נהר הרון הרחב, העושה דרכו אל ביצות קמארג (Camargue), לאיזור השפך הענקי לים התיכון. מעבר לנהר השתרעו שדות החיטה הזהובים שכה אהב. הוא בחר ב"קפה דה לה גאר" – "בית הקפה של תחנת הרכבת" – מקום מפוקפק ומעליו כמה חדרי מלון, שבאחד מהם התגורר. בצידו עמד "הבית הצהוב", ששכר. הוא עשה בו עבודות שיפוץ צנועות, ריהט אותו וביקש לכונן בו אטלייה, שיהיה מקבילו הדרומי של האטלייה אשר הקים פול גוגן בפונט אוון הסמוכה לפריז, ובו עבדו בצוותא ציירים חשובים. לבסוף, רק ידידו הקרוב פול גוגן בא לארל, התגורר ועבד בצידו, והם העבירו כמה שבועות במריבות קשות, שהסתיימו באסון.

ואנגוכיטיס חריפה
לפני כמה שנים, כשהשתוללו מחירי ציוריו של ואן גוך, נראה היה שמפעל ההנצחה עולה על מסלול ההגזמה. בעיריית ארל הועלתה הצעה להרוס בניין חדש ולבנות תחתיו, מחדש, על פי ציוריו של ואן גוך ובמיקום המדויק, את "קפה דה לה גאר" ואת "הבית הצהוב". אך חוש המידה גבר בסופו של דבר, והרעיון נגנז. ב־1985, עם תחילת ההכנות לחגיגות מאה שנים לבואו של ואן גוך לארל, שנחוגו בעיר בצנעה יחסית – כמה תערוכות ותו לא – החליטה יולנד קלרג, אלמנת הצלם לוסיין קלרג (ארל הוכתרה כ"בירת הצילום" בצרפת) להקים מוזיאון להנצחת ואן גוך; בעצם, לממש את חזונו על "אטלייה רב־משתתפים", לאחר מותו. היא תרמה בית, פנתה לאמנים ברחבי העולם וביקשה מהם לתרום יצירה המוקדשת לוואן גוך. הראשון שנענה לה היה הצייר הבריטי פרנסיס בייקון.

האוסף הגדול נודד מדי פעם למוזיאונים ברחבי העולם, ואת מקומו תופסות תערוכות המוקדשות לוואן גוך; בעיקר ציורים "על פי" ואן גוך. כך היה גם בזמן ביקורי בעיר. במקום האוסף הוצגה תערוכה בשם "ואן גוך בקרבנו", אשר כללה עבודות שציירו תלמידי אקדמיה לאמנות בקורסיקה.

בהעדר האוסף, רכשתי את הקטלוג, וממנו למדתי שכ־150 יוצרים תרמו עבודות למוזיאון (כמה מהעבודות הן תרומות של משפחות, אחרי מות האמן). ברשימה כלולים לא רק ציירים ופסלים כמו דיוויד הוקני, רוי ליכטנשטיין, פרננדו בוטרו, ארמאן, סזאר ואחרים, שציירו את ואן גוך ולעיתים בסגנונו, אלא גם צלמים, משוררים וסופרים, בהם כמה מטובי הכותבים בצרפת – ז'אן קוקטו, רובר סאבאטייה, נטלי סארוט, אלן טורנייה ואחרים, שכתבו לזכרו. מלחינים הקדישו לו יצירות, ואפילו  חייט צמרת, כריסטיאן לקרואה, יצר ב־1988 כמה שמלות והקדיש אותן ליצירתו. בתחום האמנויות הפלסטיות, זהו אוסף מקורי ומעניין, שערכו ודאי יעלה מאוד במרוצת השנים.

העיר ארל לא עשתה רבות להנצחת ואן גוך, ולמרבה הפלא, המוזיאון הזה – שהוא אתר ההנצחה החשוב ביותר, פרי יוזמה פרטית ומימון פרטי – אינו נכלל ב"מסלול ואן גוך" של העירייה, ורק במקרה סטיתי אליו. ההנצחה הבולטת ביותר, המקבלת ממדים של "ואנגוכיטיס חריפה", היא זו של הסוחרים. היא זועקת ממאות חלונות ראווה ודוכני רחוב. ה"מרצ'נדייזינג", תעשיית המזכרות, ואן גוך ויצירתו בכל צורה, על כל חפץ, לכל שימוש: לוחות שנה, חולצות טי, פאזלים, עטים, גלויות, כרזות, בדים פרובאנסליים, רפרודוקציות, עניבות, כלי אוכל ובישול, חוברות, ספרים, מדריכים, קטלוגים ואפילו יין ואן גוך – סדרת יוקרה של יקב מס דה ריי (Mas de Rey) מבציר 1998, כמובן. ויש גם רחוב ואן גוך, וקפה ואן גוך, ומלון ואן גוך ואפילו, בצד המסלול המסומן, חנות מזכרות הנושאת את השם "הבית הצהוב", המטעה רבים לחשוב שזה אכן הבית הצהוב שבו פעל האמן.

הקדוש המעונה
הפן המפתיע והביזארי ביותר בהנצחה הם "סנטוני ואן גוך". ה־Santons, צורת הקטנה של המלה Saint, "קדוש", הם צלמיות קרמיקה של דמויות, המוצבות בחג המולד ב"קרש" (Crèche) – אותו שחזור מיניאטורי־נאיבי, מקושט כדבעי, של הדיר המשוער שבו נולד ישו בבית־לחם, עם העריסה ובה התינוק ישוע וצלמיות הוריו, בעלי החיים שבדיר, שלושת מלכי קדם וניצבים שונים. "קרש" שכאלה מפארים חלונות ראווה, כנסיות, אתרים ציבוריים, מוסדות חינוך ובתים פרטיים.

הסנטון הוא אמנות עממית נפוצה מאוד בדרום־מזרח צרפת בכלל ובפרובאנס בפרט. בערים ובכפרים תמצאו עשרות סדנאות של אמנים ואומנים, חלקם מעולים, המייצרים ומוכרים מאות סוגים של דמויות. הקטנות והזולות הן מקרמיקה

"קפה ואן גוך" בארל. בית הקפה שוחזר על ידי בעליו, במעין מחווה פרטית לצייר. השחזור הוא בצבעי הציורים, ולא בצבעים האמיתיים צילום : נפתלי הילגר

בלבד, הגדולות והיקרות לבושות בגדים ונושאות חפצים וכלים שונים. יש סנטונים של מקצועות, של גיבורים מקומיים, של דמויות אמיתיות או בדויות מהדרום. בכפר בו דה פרובאנס (Baux de Provance) מצאתי את ז'ורז' ברסאנס, איב מונטאן, גיבורי הסרט "ז'אן דה פלורט" וגיבורי מחזותיו של מרסל פאניול.

הואיל וה"מרצ'נדייזינג" המופרע של ואן גוך היה לי לזרא, שאלתי, לתומי, אם נתקבל האמן לפנתיאון העממי של פרובאנס – כלומר, הונצח בסנטון. מתברר שכן. יש ואן גוך קטן המיועד לשימוש בחג המולד, ובעיקר, ואן גוכים גדולים ולבושים, המשמשים מזכרות יקרות. לצערי, אולי לשמחתי, לא מצאתי סנטוני ואן גוך. חיפשתי, נשלחתי מחנות לחנות, אך חיפושי העלו חרס. בארל, סנטון ואן גוך לא היה זמין.

מה היה ואן גוך אומר על הפיכתו לסנטון לבוש בגדי פרובאנס? ייתכן שהיה מרוצה. מוזיאון ארלאטן (Arlaten) לתרבות פרובאנס, שהקים המשורר הלאומי של פרובאנס ושל השפה הפרובאנסלית פרדריק מיסטראל, הוקם על מבנה רומי עתיק עתיר מבוכים. הוא נחנך ב־1892, כך שוואן גוך לא זכה לבקר בו. אך הוא התעניין מאוד בכמה מהנושאים שבהם עוסק המוזיאון, ובעיקר בתלבושות. בגדים ריתקו את האמן ההולנדי, שטען כי נשות פרובאנס מפליאות לשלב צבעים, ובעיקר, ורוד על שחור בנוסח הציירים הספרדים פרנסיסקו גויה ודייגו ולאסקז. לפיכך, גם במוזיאון ארלאטן קיים "מסלול ואן גוך", מלווה בטקסטים שכתב האמן על נושאים מחיי העיר, האיכרים והאיזור.

יפן לעניים
ואן גוך כתב הרבה, בעיקר בצרפתית. הוא היה אדם משכיל מאוד שלמד תיאולוגיה, קרא הרבה, שלט בכמה שפות והספיק לבקר כמעט בכל מוזיאון חשוב במערב אירופה. הוא בא לארל אחרי שנתיים בפריז, שם הכיר את הציירים קמיל פיסארו, פול גוגן, ז'ורז' סרה ואחרים, והתרשם. הסגנון הקודר שבו החל את דרכו האמנותית השתנה, ספג אור ובהירות והיה לאימפרסיוניסטי. לארל בא בחיפוש אחר האור של הדרום. הוא רצה, בעצם, להגיע ליפן, אך לא יכול היה להרשות זאת לעצמו. לאמנות היפנית נודעה אז השפעה עמוקה על אמנים באירופה, וגם ואך גוך העריץ את הציור הניפוני וצייר בסגנון זה כבר באנטוורפן. גם בארל, באור של פרובאנס, צייר כמה פורטרטים (בהם זה של רופאו) ונופים מקומיים בהשראה יפנית מפתיעה.

מדוע בחר בארל כעוגן לשהייתו בדרום? זאת לא יודעים בבירור. מי שהציע לו את ארל כתחליף־יפן זול היה הצייר הצרפתי טולוז לוטרק. בעיני ואן גוך, היו לארל כל היתרונות: עיר קטנה וזולה, שמש ברוב ימות השנה, טבע רווי צבעים בהירים וקו רכבות, שבאמצעותו העביר בנקל את ציוריו לפריז.

מסלול ואך גוך עובר ליד מה שהיה "הבית הצהוב". גשר הרכבת שמאחוריו עודנו חלק מהנוף. הכיכר הגדולה של ימינו היתה אז גן גדול. הבית, שבו פעל האמן חודשים אחדים, מקוטעים בשהיות בבית החולים, הוא אתר ואן גוך החשוב ביותר בעיר. אך הוא וירטואלי.

רובע לה קאוואלרי, שבו שכן "הבית הצהוב", היה הרובע הלוהט של ארל. ואן גוך וחברו פול גוגן פקדו את בתי הזונות (אך הוא לא צייר אותם) ובתי קפה קטנים, מפוקפקים. ואן גוך היה בודד מאוד בארל והתקשה במציאת מודלים: ציוריו נראו לבריות מכוערים, והרוב – בעיקר נשים – סירבו לדגמן מולו. על כן צייר הרבה את עצמו – 40 פורטרטים עצמיים, אולי שיא עולמי. הביקורים בבתי הבושת ובבתי הקפה סייעו בידו למצוא ידידים, שהיו ה"משפחה" שלו בעיר ושימשו גם מודלים. הוא צייר את הבעלים של "קפה דה לה גאר", מצא את האשה ששימשה מודל לציור "הארלזיין", חיילים ואיכרים.

ואן גוך צייר בעיקר מסביב ל"בית הצהוב" ובאיזור הקרוב לעיר. הנקודה הרחוקה ביותר שהגיע אליה היתה העיירה סנט מארי דה לה מר (Saintes Maries de la Mer), בקצה הקמארג, שם צייר את הים. בארל, גדות הרון היו לו מקור השראה חשוב. כמעט כל מה שניצב שם היום היה גם אז לנגד עיניו. הוא צייר סירות בנהר שמאחורי ביתו, הלך כמה עשרות מטרים על רציף לאמארטין, ליד גשר חרב, וצייר את ליל הכוכבים. מאותה נקודה צייר כמה ציורים. הוא עבד ביום וגם בלילה, לאור פנסי הגז.

לוואן גוך היה טוב בארל, עד שהשתבש הכל. כש"השתגע" והפך למטרד, הפיצו עליו שמועות מרושעות, שקריות, שבאו לבסס את הטענה לאי־שפיותו. למשל, שנהג לצייר בלילה חבוש כובע רחב תיתורה שנרות צמודים אליו; שטיפס על עמודי התיאטרון הרומי כדי לצייר מלמעלה (הביוגרפים הראשונים שלו אימצו את השמועות, וכך, באחד הסרטים שהוקדשו לחייו, ושבו כיכב קירק דגלאס, מונצחת הסצינה הבדויה של כובע הנרות). ארל היא עיר רומית, שהרומאים הותירו בה מונומנטים לרוב; אך ואן גוך לא התעניין בעתיקות, רק באור. כשצייר בתוך זירת מלחמות הפרים, לא נתן דעתו למבנה, אף לא לאירוע, וצייר רק את הדמויות, את ההמון.

עוד אתר ואן גוכי חשוב הוא בית הקפה "פורום", היום "קפה לה נואי" או "קפה ואן גוך", מול בית המלון שבו נהג להתגורר פיקאסו. בית הקפה שוחזר על ידי בעליו, במעין מחווה פרטית, בשנת 1992, על פי ציורים שהקדישו למקום ואן גוך וגוגן, וכן על פי ציורי "קפה דה לה גאר". השחזור הוא בצבעי הציורים, ולא בצבעים האמיתיים, והתוצאה נאה.

הריב האחרון עם גוגן
האתר האחרון בחיי ואן גוך בעיר הוא ה"אוטל דייה", בית החולים שבו אושפז כמה פעמים. במשך 400 שנים היה זה בית החולים היחיד בעיר. בהדרגה, ומתוך הרגל, החלו לכנות אותו בית החולים ואן גוך, ולבסוף קיבל הכינוי גושפנקה רשמית והחל מתנוסס גם על השלטים. לאחר שנפתח בית חולים חדש, קנתה העיר את המבנה העתיק, שחזרה אותו ופתחה בו מרכז תרבות המוקדש לוואן גוך. בין היתר מצוי שם "קולג' המתרגמים" – ארל היא גם בירת התרגום של צרפת – ובצידו פועלים מרכז אוניברסיטאי, אולמות תצוגה ועוד.

ואן גוך, "קפה פורום", 1888

המריבות עם גוגן, שנבעו מהבדלי אופי והשקפה אמנותית, התישו את ואן גוך כליל. הוא כתב שיש ביניהם "חשמל". ואן גוך לא היה אדם בריא; הרעב, האלכוהול ומחלות המין פגעו בבריאותו, אך הוא היה שפוי לחלוטין עד אותו ריב קשה אחרון, שבסופו שלף תער ורץ אחרי גוגן ברחוב, ולבסוף קצץ את תנוך אוזנו, אסף אותו ורץ לתת אותו לזונה. הוא אושפז לעשרה ימים ושוחרר. במשך כחמישה חודשים היו לו תקופות של שפיות ותקופות של משברים, בהן חזר כמה פעמים אל בית החולים. לבסוף דרשו השכנים שיורחק מהרובע. הוא נשאר בבית החולים וצייר שם. ציורי הגן שימשו את המשחזרים במלאכתם.

במהלך ביקורי בעיר מניתי 11 תחנות במסלול ואן גוך. אך מכיוון שהסיפור שסופר לי עליו היה נוגה מאוד, והמסלול הצטייר בעיני יותר ויותר כוויה דולורוזה של דמות מסויטת, פניתי ללשכת התיירות המקומית וביקשתי לבדוק שמא שכחו שתי תחנות; בוויה דולורוזה של ישו בירושלים יש 13. למחרת טלפנו אלי לבית המלון והודיעו שנזכרו בעוד שתיים. לא הופתעתי.

המחווה לוואן גוך בארל של ימינו עולה בממדיה על מסחוּר דמותו ויצירתו: ב"קפה ואן גוך" אין קוקטייל ואן גוך. בנוסף לכך, הרבה לאחר מותו נטמע האמן הצפוני בעולם המושגים והדימויים העממי של פרובאנס והיה לחלק מהפולקלור: ב"עדלאידע" השנתית של סיום קטיף האורז האדום בביצות של חבל קמארג (שהעיר ארל היא בירתו) יש עגלה המעוצבת במוטיבים של ואן גוך. הוא הפך גם לחלק מהנוף שכה אהב: ציורי ואן גוך, על גבי שלטים, ניבטים לפתע בבית קברות עתיק, בתוך חורש, בצד שביל – כל המקומות שבהם צייר.

סן רמי, הבית השני
סביב ארל יש עוד תזכורות לוואן גוך. למשל, במוזיאון הזית הקטן אשר במתחם הארכיאולוגי של הכפר בו דה פרובאנס. גם כרטיס הכניסה לאתר הוא ציור של ואן גוך, ציור כרם הזיתים בבו. אבל הבית השני של ואן גוך באיזור היה העיירה סן רמי דה פרובאנס (Saint Rémy), הנמצאת לא רחוק מארל. ליתר דיוק, בית החולים הפסיכיאטרי "סן פול דה מוזול" שבעיבוריה. הוא שוכן ליד שני האתרים הרומיים החשובים הסמוכים אליה; בשדרות ואן גוך, כמובן. הסביבה כפרית לגמרי ובצד בית החולים יש שחזור של כפר מימי קדם.

ואן גוך עבר ל"סן פול דה מוזול" מרצונו במאי 1889, לאחר שלא יכול היה עוד להישאר בארל, אשר הקיאה אותו מקרבה. השנה שלו בסן רמי היתה פורייה מאוד: כמאה רישומים וכ־150 ציורי שמן, בהם כמה מיצירותיו החשובות ביותר. למשל, "כרם זיתים בערב" או "שדה חיטה וברושים". במאי 1890, לאחר שנה תמימה בסן רמי ובאור המופלא שלה, עזב ואן גוך את פרובאנס בדרכו לאוור סיר אואז (Auvers Sur Oise) שליד פריז, שם מת כעבור חודשיים, ב־29 ביולי 1890, כתוצאה של נסיון התאבדות. הוא היה בן 37.

בית החולים עודנו פעיל. מאושפזים בו היום כמאה חולים, ואחת משיטות הטיפול העיקריות היא תראפיה בציור. הצצתי בעבודות של הפציינטים, המוצעות למכירה בחנות, ולשמחתי לא ראיתי שום עבודה בסגנון ואן גוך או דיוקן שלו. אבל מעל לחנות שחזרו חדר כפי שהיה לוואן גוך, והקירות מכוסים ברפרודוקציות ובקטעי מכתבים שלו. לצד בית החולים מסומן מסלול הליכה קצר, שרפרודוקציות מציינות בו את התחנות שבהן עמד וצייר. בעיירה עצמה הוקדשה חווילה עתיקה לזכרו של הצייר, שבה מוצגות תערוכות נושאיות; רק רפרודוקציות, כמובן.

שבתי לפריז אחרי שצברתי הרבה שעות ואן גוך בפרובאנס, ובלא שראיתי ולו ציור מקורי אחד שלו. במוזיאון אורסה חיכתה לי, כמו במקרה, תערוכה שהשוותה בין ציוריו לעבודות של הצייר הצרפתי ז'אן פרנסואה מייה (Millet). מייה היה מבוגר מוואן גוך ב־40 שנה כמעט, ומת לפני שוואן גוך התחיל לצייר. הצייר ההולנדי העריצו. את רישומיו הראשונים, ב־1880, עשה על פי מייה. הצייר הצרפתי העניק לו, בהמשך, השראה ברורה בסגנון ובנושאי הציור. כמה מציורי ואך גוך ("הזורע", "הצעדים הראשונים" ו"ליל הכוכבים", למשל, שצייר בפרובאנס) דומים מאוד לציורי מייה.

התור בתערוכה היה עצום והצפיפות נוראה; אבל כמה מבטים חטופים הספיקו לי להבחין מה עשה האור של פרובאנס בידיו הגאוניות של ואן גוך לסגנונו הקודר יחסית של מייה, ואיזו נהרה    שופעת מציוריו של וינסנט. היה ברור, מדוע בזכות האור הזה, והגאוניות הזו, ואן גוך חי וקיים בלב כולנו, בעוד שמייה ואחרים כמעט צללו לתהום הנשייה.

פרובנס – העמוד הראשי>>