מצעד יום העצמאות של טרינידד וטובגו (Trinidad and Tobago) התנהל בגשם שוטף של חודש אוגוסט, אבל גם הממטרים הטרופיים הסוחפים לא מנעו מקהל גדול ללוות את הצועדים בקריאות עידוד והערכה קצביות. רוב הקריאות התייחסו לרמת הביצוע של המתופפים, שצעדו חמושים בכלי הנגינה הלאומי, תוף הפאן – המצאה מקומית ייחודית, כלי נגינה מתוחכם להפליא העשוי מחבית פח פשוטה לגמרי. תזמורת המשטרה פתחה את המצעד בתיפוף במקצב אפריקאי, ואחריו עברה לתיפוף במקצב הודי. השילוב הזה אינו מוסיקלי בלבד. הוא מבטא במידה רבה את רוחה של טרינידד וטובגו ואת המגוון האתני הססגוני שלה, שזיכה אותה בכינוי "כור ההיתוך של הקריבים". שתי הקבוצות הגדולות באיים הן צאצאי עבדים אפריקאים ומהגרים מהודו, וכל אחת מהן מונה כ־40 אחוזים מכלל האוכלוסיה. בצידן חיים גם אינדיאנים־קריבים, בעיקר משבטי הארוואק (Arawak); צאצאים של כובשיו הרבים של האי טרינידד – ספרדים, צרפתים, הולנדים ואנגלים; מהגרים מתקופות שונות; צאצאי עבדים שחורים משוחררים מכל רחבי יבשת אמריקה ומאיים קריביים אחרים; סינים, מלזים, יהודים וכמובן – בני תערובת של כל הלאומים והגזעים הללו. את השעטנז הקליידוסקופי הזה, שלא תמיד נעדר מתחים, רואים, שומעים וטועמים בכל תחומי החיים בטרינידד וטובגו: בתווי הפנים של אנשים ברחוב, בשפה – צירוף של אנגלית קריבית מתובלת בספרדית, צרפתית ותערובת של שפות אפריקאיות; במטבח – המשלב אוכל אפריקאי מסורתי עם מנות הודיות חריפות, וכמובן – במוסיקה: הצ'טני, מקצב המבוסס על מקורות הודיים מסורתיים; הקליפסו, שעליו אומרים כי הוא המקבילה הטרינידדית לרגאיי הג'מייקני (ראו "מסע אחר" 90), ואשר כולל אמירות פוליטיות חריפות ורמזים מיניים מחוצפים; הסוֹקָה, שנולד בשנות השבעים ומהווה מפגש בין הקליפסו להשפעות אמריקאיות, ומקצבים רבים נוספים.
הודו מגיעה לקריבים עד המאה ה־19 התבססו החברה והכלכלה בטרינידד על עבדות, כמו ברוב האיים הקריביים. ביטול העבדות היה הדרגתי: בהתחלה הוטלו הגבלות על הסחר בעבדים, אחר כך הוענקו זכויות לבני תערובת ול"שחורים חופשיים" ורק ב־1834 בוטלה העבדות לחלוטין. לאחר הפסקת העבדות חיפשו בעלי מטעי הסוכר כוח עבודה זול אלטרנטיבי, ועובדים חדשים הגיעו מסין, מפורטוגל, מסוריה, מלבנון ובעיקר מהודו. ההודים לא היו עבדים, אבל ההבדל בין מצבם לזה של עבד לא היה גדול. הם היו כבולים בחוזים משפילים, שילמו להם פרוטות וחופש התנועה שלהם היה מוגבל מאוד. כך, למשל, אסור היה להם להתרחק מהמטע יותר משלושה קילומטרים בלי "אישור תנועה" מהמעביד. משהגיע חוזה העבודה שלהם לסיומו, עודדו אותם להישאר בטרינידד, ואפילו נתנו להם מענקים לרכישת קרקע. כך צמחה הקהילה ההודית הגדולה והמבוססת של טרינידד, על שלל האתרים שמקדמים את פניו של כל מבקר באי – מקדשים ביתיים קטנים בכפרים, מקדשים עירוניים ממוסדים, אתרים לשרפת גופות והמון מסעדות וחנויות מכולת הודיות. הדים מעברו של האי טרינידד ניכרים היטב במוסיקה המקומית. תרבות הפאן צמחה מן הרעב, הכאב, העצב והדיכוי של העבדים לשעבר וצאצאיהם, והפכה תוך עשורים מעטים לכלי הביטוי המרכזי של טרינידד וטובגו. תזמורות פאן מהאיים משתתפות בפסטיבלים של מוסיקת עולם ומופיעות באולמות קונצרטים מובילים בלונדון ובניו־יורק, ברפרטואר סגנונות מגוון הכולל ג'אז, קליפסו ורגאיי, וגם יצירות מורכבות של מוצרט וצ'ייקובסקי. תכונותיו המופלאות של הכלי מאפשרות טווח רחב מאוד של סגנונות, מאחר שאפשר לחקות באמצעותו כלים רבים אחרים. התוצאה היא הרמוניה מהפנטת של צלילים, המופקים מכלי שהוא כמעט תזמורת. ולחשוב שהכל התחיל בחביות נפט משומשות.
נפט הוא אחד מאוצרות הטבע החשובים ביותר של טרינידד וטובגו. עד שנות השמונים היתה הרפובליקה אחת מיצואניות הנפט הגדולות בעולם וכלכלתה שגשגה בזכותו. למרות המשבר הכלכלי שנוצר בעקבות צניחת מחירי הנפט, טרינידד וטובגו היא עדיין אחת המדינות המתועשות ביותר בקריבים. אחת התוצאות הלא־מתוכננות של תעשיית הנפט היתה המצאת הפאן, בתהליך ספונטני שהחל באמצע שנות הארבעים של המאה ה־20, בגטאות וברחובות של פורט אוף ספיין (Port of Spain) הבירה ובמקומות נוספים. ראשיתו בשולי החברה, בחצרות האחוריות, שם הפכו התושבים מכסים של חביות נפט משומשות לכלי ביטוי ייחודי, שהנגינה בו שימשה מעין קריאה להכרה בעברם ובזהותם. התוף היה כלי פופולרי בטרינידד עוד מהימים שבהם תופפו העבדים בתופים שהביאו איתם מאפריקה ובכל אביזר בר תיפוף שיכלו להניח עליו יד. רבות נאמר ונכתב על מרכזיותם של תופים במוסיקה ובפולחן האפריקאיים, אבל בטרינידד נוספה לתוף משמעות פוליטית. ב־1883 נאסר על השחורים לתופף, משום שהממשל הבריטי חשש מהתקוממות וחשד שהתופים משמשים להעברת מסרים מחתרתיים. השילוב של מסורת הנגינה השחורה עם התופים המסורתיים שהביאו עימם המהגרים מהודו הפך את טרינידד וטובגו לארץ הקצב, אבל רק בשנות השלושים, ובעיקר משנות הארבעים, עברו לנגן גם בתופי המתכת – Steel Pan.
מהנדס הרכב והשופט החכם הריקוע של חבית הנפט נעשה באופן ידני על ידי מומחים, המקישים על הפח בפטיש מיוחד ויוצרים שקעים ובליטות, שבאמצעותם מפיקים את הסולמות המוסיקליים השונים. בתהליך איטי והדרגתי גילה דור חדש של מוסיקאים את האפשרויות המוסיקליות הטמונות בכלי, ושִכלל אותו יותר ויותר. לא רק מוסיקאים התמכרו לפאן. מייקל קופר, מהנדס רכב בתעשיית המכוניות היפאניות, התרשם מהפוטנציאל האדיר של הפאן והחליט על הסבה מקצועית, ממכוניות לתופים. ב־1993 הוא הקים את המפעל הראשון לייצור תופי פאן, והתחיל להפיצם באופן מסחרי. כיום נמכרים תופי פאן בכל העולם, וקהל הלקוחות מגוון כמו סוגי המוסיקה – מתזמורות שכונתיות קטנות ועד לתזמורות פילהרמוניות ממוסדות. כ־40 אנשים מועסקים במפעל של קופר, שבו מייצרים, מכוונים, מטפלים ומשווקים את הפאן. בביקור במפעל, הנמצא בתהליכי הרחבה, אפשר להתרשם ממורכבותם של שלבי הייצור. הכיוון הסופי שלו לסולמות המוסיקליים הוא אמנות של ממש, כפי שמעידה התבוננות במכוון הפאן המיומן של המפעל, שבנוסף לעבודתו הוא מרבה לנסוע בעולם כדי לטפל בכלים ולכוון אותם. אחת ממשימותיו בימים אלה היא העמדת דור חדש של מכווני פאן, במטרה להיענות לדרישה ההולכת וגדלה. לא קשה ללמוד לנגן בפאן, ותוך כמה שיעורים כבר אפשר להפיק ממנו יצירות בסיסיות. בשל פשטות הכלי והאפשרות להתאימו לצורות נגינה שונות, השימושים בו הם רבים. בטרינידד פועלות כיום כ־100 תזמורות פאן, ובכל בית ספר לומדים לנגן בו. הוא גם כלי רב ערך למדיטציה ולתרפיה באמצעות מוסיקה, לעבודה עם אנשים מוגבלים ולשיקום של בני נוער. אחת הדוגמאות לכך הוא פרויקט מיוחד שיזם שופט מקומי באיי הבתולה, איים בים הקריבי, השייכים לארצות הברית), בעקבות השיעור הגבוה, כ־75 אחוזים, של בני נוער אשר נשרו שם ממערכת החינוך. השופט החכם הבין שהמצב מחייב התערבות דחופה ויצירתית, והקים תזמורת פאן שבה שולבו עבריינים צעירים, בני 10 עד 18. תוך זמן לא רב, השלימו 90 אחוזים מהם את לימודיהם, זכו למחמאות לא מעטות על נגינתם בתזמורת הנוער ואפילו הוציאו דיסק. הצלחת התוכנית והשינוי הדרמטי שהיא חוללה בחיי הצעירים הביאו לאימוצה גם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אוניברסיטת הרוורד וקרן פורד מממנות תוכנית זאת וממליצות עליה כמודל למניעת פשיעה בקרב בני נוער בארצות הברית. כיום הפאן פופולרי במיוחד בארצות הברית ובבריטניה, שם מתגוררים מהגרים רבים מטרינידד וטובגו, אבל גם בקניה יש תזמורת פאן מכובדת, בניגריה הכלי משולב בתזמורת הצבאית והנגינה בו היא חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר, ובהולנד ובשווייץ מככב הפאן בתזמורת המשטרה הלאומית.
סיבוב בחצרות הפאן הנדידה בין חצרות הפאן היא חוויה מרכזית גם בקרנבל של טרינידד, הנערך מדי שנה בחודשים פברואר־מרץ, בתקופה שבה נערכים הקרנבלים של ברזיל ושל האיזור הקריבי כולו. משאיות נעות ברחובות כל היום, עד השעות הקטנות של הלילה, ועליהן תזמורות של נגני פאן המפליאים לנגן בתופיהם. אחד מימי הקרנבל מוקדש כולו להסתובבות בין החצרות, להאזנה לתזמורות השונות ולבחירת תזמורת השנה – אחד מאירועי השיא של הקרנבל. "האווירה המיוחדת של חצרות הפאן מביאה לתוצאות מוסיקליות מצוינות", אומר סימון סנדיפורד, מומחה בתחום ומנהל Sanch Electronix, חברה להפקת דיסקים של מוסיקת פאן. "הקלטה של פאן יארד היא הדרך המועדפת עלי להפקת דיסקים. להקליט את התזמורות בחצר שבה הן מנגנות, ורצוי בתקופת הקרנבל, זו הדרך הטובה ביותר לתפוס את רוח הפאן". דרך נוספת לעשות זאת מזומנת במסגרת ה"פנורמה" – תחרות בין תזמורות פאן, שהחלה ב־1936 ומתקיימת מאז מדי שנה, במועד סמוך לקרנבל. 100 תזמורות, שבכל אחת מהן 50 עד 100 נגנים, המתאמנים כל השנה כדי לזכות בהישג הנחשב ביותר בתחום, "אלופי הפנורמה". למרות היוקרה של התואר והפופולריות של הפאן באיים, מתברר כי בחלקים מסוימים של החברה הטרינידדית מלוות את הנגינה בפאן גם סטיגמות שליליות, עקב מוצא הכלי בתרבות העבדים. במפגש נוער שדן בעתידו של הפאן בקרב הדור הצעיר, סיפרו אחדים מהצעירים כי הוריהם מתנגדים לנגינתם בתזמורת וכי עליהם להיאבק כדי לממש את אהבתם לכלי. הם רוצים הכרה, הערכה ותנאים טובים יותר לחזרות, כדי להיות מקצועיים יותר. אחדים מהם ייצגו את טרינידד וטובגו בחו"ל, ולא הסתירו את גאוותם מהכבוד ומההתלהבות שבהם התקבלו ברחבי העולם. במהלך הקונצרט, שבו ניגנו כמה מהצעירים מבלי להיעזר בתווים – הם לומדים את המנגינות רק באמצעות שמיעה וזיכרון – קמתי מכסאי בהשתאות של ממש, לחפש את הגיטרות, הפסנתר והצ'לו ששמעתי. לא מצאתי. "היכולת של התזמורות להגיע למגוון כזה של צלילים", הסביר לי אחד המומחים בתחום, "נובעת משליטה מושלמת בכלי, טכניקה מפותחת, זיכרון מוסיקלי מדהים, תיאבון ללימוד מוסיקה חדשה, הרבה משמעת וכמובן – אהבת הפאן". ____ צילומים: Andrew Hitchcock, flickr, אייסטוק |
טרינידד: כשהתופים רועמים
דרך ארוכה עשה תוף הפאן, סמלו הלאומי של האי הקריבי טרינידד: מתופי העבדים לאולמות הקונצרטים, ממכסה של חבית נפט לכלי מוזיקלי מתוחכם, מהחצרות האחוריות אל מרכז הבמה. מסע בטרינידד בעקבות הפאן |
מחול הקקאו, אגם אטיטלן, גואטמלה
Array
(
[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 732
[name] => טרינידד וטובגו
[slug] => trinidad-and-tobago
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 732
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 719
[count] => 9
[filter] => raw
[term_order] => 0
)[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 719
[name] => מרכז אמריקה
[slug] => central-america
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 719
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 263
[filter] => raw
[term_order] => 0
))