אתיופיה 1994 למעלה משלושים שנה נלחם העם העתיק וזקוף הגו הזה במלחמת אזרחים עקובה מדם. פוטנציאל תיירותי רב־משמעות הם מחמיצים כאן: היסטוריה של נצרות עתיקה ומיוחדת בלב אפריקה, ארכיאולוגיה שלא נחקרה – מקורם של שרידיה אי־שם בפרה־היסטוריה, ייתכן שבתחילת התפתחות הגזע האנושי, בדרום – יערות עד ובהם בעלי חיים, מקורות הנילוס הכחול באגם טאנה, מפלים מהגדולים באפריקה וקניון אדיר, מדבר דאנקיל הנורא, שבטים שנותרו כמעט ללא שינוי לאורך הדורות, קפה, אולי הטוב ביותר שיש, אקלים נוח, ארץ בראשית אמיתית, אחת האחרונות. ולליבלה (LALIBELA), אחד מפלאי עולם. מה צריכה התיירות המערבית במאה ה־21 שאין כאן?
כמה מאות מטרים צמחה קבוצת עצים גדולים, חלקם עצי באובב, שהקיפו בקתה גדולה ועגולה, מסודרת יותר מהאחרות. אלה כנסיות. סביבן נשמר היער הקדום שכיסה בעבר, כנראה, את כל השטח. עשרים אלף כנסיות יש באתיופיה, המנציחות פולחן עתיק, ששורשיו מתחברים אולי עם אלה שלנו. המטוס הגיע להרים ונסק מעליהם. לאחר כשעת טיסה, צללנו עם החרטום כלפי למטה במהירות, והמטוס ספק נפל ספק התגלגל בקול חבטה מצמרר בשדה חיטה שהרים אדומים סביב לו. עלינו על רכב ונסענו כשעה במעלה דרך עפר מפותלת לעבר לליבלה. בקתות גבוהות ועגולות אפופות עשן סמיך כיסו את שיפולי ההרים. ריחות חריפים של כפר הררי הגיעו לאפינו. השמש שקעה לאט לאט. למתחם המנזרים שנמצא ממש בשולי הכפר הגענו באור אחרון. לליבלה היא ערבוביה מטורפת של כנסיות ומנזרים חצובים באבן־טוף וולקנית אדומה. כמעט כל המבנים מונוליתיים – חצובים באבן אחת, ללא בנייה חיצונית, לעומק של עשרות מטרים. אל המבנים מובילים מנהרות, גשרים, שבילים חצובים ומדרגות. הכנסיות מחוברות ביניהן, ויש להן מערכת ניקוז משותפת. 11 כנסיות מרוכזות באתר לליבלה, הבנויות בשתי קבוצות, וכנסייה נוספת, ביתא גיאורגיס – כנסיית הצלב הכפול – שיופיה הארכיטקטוני העדין והמשכר, המנוגד כל כך לעוני ולעצבות שבחוץ, יוצא דופן. הכנסיות מלאות חיים; אנשיהן מקיימים את הפולחן האתיופי הנוצרי העתיק, שהשד יודע איך הגיע לכאן. ירושלים החדשה, לא פחות, הם קוראים לה, ללליבלה. "אני חושש לספר עוד על כנסיות לליבלה, כי כנראה לא יאמינו לי", כתב לפני 500 שנה פרנסיסקו אלווארס, ראש המיסיון הפורטוגלי, האירופאי הראשון שהגיע ללליבלה. באכסניית "שבעת עצי הזית", בתנאים לא קלים, ניסינו לתפוס תנומה. לא יכולתי להפסיק לחשוב על הפלא שבחוץ. מה גרם לאתיופים של המאה ה־12 להקים את עיר הכנסיות הזו? מדוע ריכוז גדול כזה של כנסיות? מאיפה הידע הארכיטקטוני, ואיך בנו את כל המבנים הללו? ומדוע, לעזאזל, דווקא כאן, באמצע שום מקום, בסוף העולם, במרומי ההרים הנידחים? עשרים שנים בנו את לליבלה, עשרים שנים של עבודה קשה. 24,000 עבדים, 100 אלף מטרים מעוקבים סלע שנחצב. אלה המספרים שאיתם נרדמתי באותו לילה.
מאן יאקל, מי יודע? עברתי לכנסייה אחרת. קול תופים בקצב איטי נשמע ממנה, ואחריו רעש של סיסטרה, מין
רעשן מצרי קדום. הצצתי אל המתפללים הנעים בריקוד מוזר, פניהם מופנות לעבר קודש הקודשים. מעבר לווילון נמצא ארון שטוח, מכוסה בד קטיפה אדום. יש הטוענים כי המחולות הללו דומים למחולות ולמנגינות שנרקדו לפני ארון הקודש בתקופת דוד המלך בירושלים. החשיכה התמעטה, והבוקר עלה. יצאתי החוצה וצפיתי בנוף. בין שתי קבוצות הכנסיות עובר נחל, כמעט יבש בתקופה זו, הנקרא יורדנוס – ירדן. מולו נמצא הר תבור. הטופוגרפיה מזכירה לא מעט את המוכר לנו מהרי ירושלים. עצי זית מופיעים פה ושם.
צלב במקום ירח מלא בסוף המאה השישית כבשו הפרסים את כל דרום ערב, כולל ים סוף. ולמרות שאין עדויות לכך, ניתן לשער כי חסמו לפחות חלקית את נתיבי השיט של ממלכת אקסום לים התיכון. אבל ברור שהכיבוש המוסלמי של המזרח התיכון וצפון אפריקה במאה השביעית ניתק את אקסום מהעולם למשך אלף שנים. הפחד מהאיסלאם טבוע עד היום ברוח האתיופית, וזכר הפלישה האיסלאמית לא יישכח. הנצרות היא חלק מהזהות העתיקה של הממלכה האתיופית שהתקיימה זמן רב. אמנם, הממלכה כותרה סביב על ידי אויביה המוסלמים, ונראה היה שנשכחה מהעולם, אך הניתוק לא היה מוחלט. בכל השנים הקשות ההן נמשך הקשר עם מצרים דרך הנילוס, ועם המזרח הרחוק התקיימו קשרי מסחר דרך הים האדום. לא נפסק גם הקשר החשוב עם המנזר האתיופי בכנסיית הקבר בירושלים, ועולי רגל המשיכו להגיע לשם למרות הסכנות והקשיים. בתחילת התקופה, טוענים הארכיאולוגים, היתה התרבות האתיופית בנסיגה. המבנים נעשו פשוטים יותר, וכך גם המטבעות שמאוחר יותר אף נעלמו. עדויות לספרות כתובה – אין. במאה העשירית נראה היה שאתיופיה מתאוששת, ונחתם הסכם עם תימן. אך כבר לקראת סוף המאה השתנתה התמונה. סופרים ערבים מתארים מלכה צמאת דם בשם יהודית, שבאה מהרי הסימיאן. היא כבשה את ממלכת אקסום, הרסה את כנסיותיה וכלאה את המלך. לא ברור מי היתה המלכה יהודית, אך ברור שהחלישה את הממלכה לתקופה ארוכה וחיזקה את האיסלאם. כך נוצר הצורך במרכז דתי חדש מחוץ לאקסום.
בעזרת המלאכים לפי המסורת, היתה חציבת הכנסיות בסלע יוזמתו של המלך לליבלה, אחד השליטים האחרונים משושלת זאגווה, שמלך בסוף המאה ה־12. זו, אגב, תקופתם של הנסיך ברברוסה, צאלח א־דין וג'ינגיס חאן. אגדה אתיופית מספרת כי לליבלה גדל בעיר רואה, והיה אחיו של השליט. לאוזני המלך הגיעו נבואות לפיהן עתיד הילד לליבלה להתיישב על כיסא המלך, והוא התקנא בו וניסה להרעילו. הניסיון נכשל, הנער נמלט ונלקח בידי מלאכים לירושלים. לאחר זמן הופיע ישו בחלומו והורה לו לחזור לרואה ולבנות בה עיר של כנסיות. לליבלה חזר לאתיופיה, הוכתר למלך והחל במשימה. היתה זו מלאכה קשה. המלאכים עזרו לבנאים במהלך היום והמשיכו את העבודה בלילה. שלמה המלך הקים, בעזרת חירם מלך צור, את בית המקדש באבן מסותתת, עץ ומלט, במשך עשרים שנה; המלך לליבלה יצר באותו פרק זמן, בעזרת המלאכים, שתים־עשרה כנסיות מגוש סלע אחד. לימים נקראה העיר רואה על שמו של המלך – לליבלה. ג'ורג' גרסטר חוקר הכנסיות מאמין שלליבלה צמחה כתוצאה מאירועים פוליטיים פנימיים. האם, אכן, נבנו הכנסיות רק מתוך התלהבות דתית, או שמא כך רוצים שנאמין? האגדות מציגות את לליבלה כיצירה שנבעה משאיפה אחת וכי נשמה אחת ליבתה את המסירות המיסטית של הבונים. לחציבה של מאה אלף מטרים מעוקבים, באמצעים של אותה תקופה, נדרשו מן הסתם יותר משנות דור. ואולי לא היתה החציבה פרי של אמונה דווקא; שכן יש באיזור סימנים רבים לנוכחות צבאית, ולצד הכנסיות היו מגורים מלכותיים, מבנים חקלאיים ובית כלא. בספרו "האות והחותם: מסע בעקבות ארון הקודש האבוד" מעלה החוקר והעיתונאי גרהם הנקוק את ההשערה, כי המלך לליבלה נעזר בבניית הכנסיות בידע הארכיטקטוני של אבירים צרפתים ממסדר הטמפלארים – "אבירי ההיכל". כיצד הגיעו הטמפלארים לאתיופיה ולעזרתו של לליבלה? בשנת 1119 הגיעו לארץ ישראל תשעה מנציגי המסדר, במטרה רשמית להגן על עולי הרגל לירושלים מהתקפות הפורעים. הם קבעו את מרכזם במבנה שנקרא מאוחר יותר מסגד אל־אקצא, בדרום הר הבית. במשך שבע שנים חפרו האבירים מנהרה מוזרה לכיוון אבן השתייה שמתחת לכיפת הסלע; נראה שחיפשו את אוצרות בית המקדש. שרידי המנהרה הזו נחשפו לפני שנים לא רבות ונחסמו.
בצרפת בעיקר, מכיוון שאגר רכוש וכספים ועסק בבנקאות, אבל גם בזכות הידע הרב שהיה לאנשיו בגיאומטרייה ובארכיטקטורה. בארץ ישראל בנו אנשי המסדר וחיזקו כמה מבצרים, כמו מבצר עתלית (שאטו פלרין). באירופה בנו הטמפלארים כמה קתדרלות וכנסיות מהודרות בסגנון גותי קדום. בשנת 1160 הגיע לירושלים הנסיך לליבלה, שנמלט מאתיופיה. לאחר ששהה בה 25 שנים, חזר לארצו כדי להקים את הכנסיות. לפי עדותו של אלווארס, ראש המיסיון הפורטוגלי שביקר באתיופיה ב־1520, נמסר לו כי כנסיית ביתא מריאם נבנתה בלליבלה על ידי "אנשים לבנים". האם נפגש המלך לליבלה בירושלים עם הטמפלארים? האם באו איתו לאתיופיה ורתמו לבניית לליבלה העיר את הידע הארכיטקטוני המופלא שלהם? גרהם הנקוק מחזק סברה זו ומצביע על אחד הסמלים המובהקים של המסדר הטמפלארי, "הצלב המתרחב" לליבלה היום היא כפר – קבוצה גדולה של בקתות עגולות עשויות לבני בוץ מיובשות ולהן שתי קומות. 7,000 תושבים מתגוררים שם, ומספר זה מוכפל בעת חגיגות הטימקט – חג ההתגלות בחודש ינואר. תושבי הכפר הגאים רואים עצמם קודם כל כאגווה־אמהרים, ורק אחר כך כאתיופים. יש בכפר שוק חשוב, המשמש מרכז להפצת מלח ממדבר דאנקיל.
הפתעות אורבות בכל פינה
מרחבית ותכנון קפדני שהביא בחשבון לא רק את חציבתה של כל כנסייה בנפרד, אלא גם את חציבת קבוצת הכנסיות כולה. תכנון זה התחשב בעיקר בניקוז גשמי הקיץ העזים. לאור זאת, אין זה מפתיע שכאשר יוצאים מחצר כנסייה אחת מגיעים לגג של השנייה. אין בלליבלה מקום קדוש ואהוד על כוהניה יותר מאשר ביתא מריאם. בתחילה, קשה אמנם להתרשם מהמקום: המראה החיצוני גס מעט וצפוף. אבל כשנכנסים אי־אפשר שלא להתרגש; העמודים והקשתות מגולפים בעדינות בעיטורים שונים, רובם תמונות מסיפורי התנ"ך. הכנסייה הבאה, ביתא עמנואל, שימשה כנראה כארמונו של המלך. אני מודה, חלק חשוב מההנאה שלי נבע מהיות המקום ריק מתיירים. אני מאחל לאתיופים שבעתיד יבקרו בכנסיות תיירים רבים; אבל לא רבים מדי. שער כניסה עם שומרים, תור ארוך, חנויות למזכרות שמוכרות גם גלידה קלוקלת, תקתוקי מצלמות יפאניות או שמות חרוטים על הסלע הרך – זה הסיוט שלי. אבל בינתיים, לליבלה שורדת. מתחם הכנסיות בלילבלה בתרשים:
לקריאה נוספת:
|
לליבלה, בלב אתיופיה, חצובה באבן וולקנית אדומה. מקבץ אדיר של כנסיות ומנזרים, מנהרות וגשרים, שבילים ומדרגות שנבנו ללא פיגומים. מיקומה הנידח, צרותיה של אתיופיה ומיעוט המבקרים סייעו למקום המיוחד הזה לשרוד עודכן 8.11.18 |
שבטים בעמק נהר האומו באתיופיה
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 468
[name] => אפריקה
[slug] => africa
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 468
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 711
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 473
[name] => אתיופיה
[slug] => ethiopia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 473
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 468
[count] => 60
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )