תפריט עמוד

לליבלה, אתיופיה: הבתים יצאו מן האדמה

לליבלה, בלב אתיופיה, חצובה באבן וולקנית אדומה. מקבץ אדיר של כנסיות ומנזרים, מנהרות וגשרים, שבילים ומדרגות שנבנו ללא פיגומים. מיקומה הנידח, צרותיה של אתיופיה ומיעוט המבקרים סייעו למקום המיוחד הזה לשרוד

אתיופיה 1994
לא רציתי להגיע ללַלִיבֶּלָה בטיסה. זהו מקום מקודש, מקום של עלייה לרגל; אבל מסע מפרך הכולל שבוע
הליכה בדרכים עקלקלות ולא ידועות, עם מזג אוויר הפכפך ומקומיים עוינים, היה מעל לכוחותי. ג'יפ אי־אפשר היה להשיג. הטיסה מבהר־דאר שלחוף אגם טאנה, בצפון אתיופיה, התאחרה כבר שלוש שעות, ואני הבטתי במסוף הנוסעים השרוף ומנוקב הכדורים.

למעלה משלושים שנה נלחם העם העתיק וזקוף הגו הזה במלחמת אזרחים עקובה מדם. פוטנציאל תיירותי רב־משמעות הם מחמיצים כאן: היסטוריה של נצרות עתיקה ומיוחדת בלב אפריקה, ארכיאולוגיה שלא נחקרה – מקורם של שרידיה אי־שם בפרה־היסטוריה, ייתכן שבתחילת התפתחות הגזע האנושי, בדרום – יערות עד ובהם בעלי חיים, מקורות הנילוס הכחול באגם טאנה, מפלים מהגדולים באפריקה וקניון אדיר, מדבר דאנקיל הנורא, שבטים שנותרו כמעט ללא שינוי לאורך הדורות, קפה, אולי הטוב ביותר שיש, אקלים נוח, ארץ בראשית אמיתית, אחת האחרונות. ולליבלה (LALIBELA), אחד מפלאי עולם. מה צריכה התיירות המערבית במאה ה־21 שאין כאן?

במקום להפוך ליעד מועדף על מפת התיירות העולמית, נעשתה אתיופיה לאחת הארצות העניות בעולם. המלחמה הארוכה עשתה בה שמות והותירה אותה בפיגור כלכלי ותרבותי, אפילו ביחס לשכנותיה האפריקניות, בעיקר בהשוואה לקניה, שלמדה כיצד להפעיל את מסחטת הכסף.

ערבוביה מטורפת
כבר ביציאה משדה התעופה של אדיס אתה "נוחת" במהירות. שדות התעופה תמיד דומים מבפנים: מפוארים יותר או פחות, דיוטי־פרי כזה או אחר. אבל כאן אתה יוצא החוצה, וחוטף מכה ישר בפרצוף. אתה נוכח לדעת שהמונח "עוני" אינו מסתתר מאחורי שום סטטיסטיקה. הוא זועק עם אינספור ילדים רעבים, המושיטים ידיים ארוכות ושדופות; הוא זועק מפניהם של אנשים שרועים על המדרכות ובצידי הכבישים; הוא ניכר בבהמות המסתובבות בכל מקום, בכבישים הרוסים ובמכוניות שהן גרוטאות הממשיכות לקרטע בדרכים.

ציפינו למטוס גדול. אבל פתאום, ממש קרוב אלינו, עצר דקוטה קטן, שלא ברור מהיכן הגיע. עלינו עליו בחשש, והמטוס הרעוע מיהר להמריא לעבר העננים. למטה, היו שדות מעובדים מאופק עד אופק. בין שדות החיטה הצהובים ניצבו בקתות עגולות, ה"טוקול". מדי

כנסיית הצלב הכפול. יופיה העדין והמשכר מנוגד לעוני ולעצבות שבחוץ

כמה מאות מטרים צמחה קבוצת עצים גדולים, חלקם עצי באובב, שהקיפו בקתה גדולה ועגולה, מסודרת יותר מהאחרות. אלה כנסיות. סביבן נשמר היער הקדום שכיסה בעבר, כנראה, את כל השטח. עשרים אלף כנסיות יש באתיופיה, המנציחות פולחן עתיק, ששורשיו מתחברים אולי עם אלה שלנו.

המטוס הגיע להרים ונסק מעליהם. לאחר כשעת טיסה, צללנו עם החרטום כלפי למטה במהירות, והמטוס ספק נפל ספק התגלגל בקול חבטה מצמרר בשדה חיטה שהרים אדומים סביב לו. עלינו על רכב ונסענו כשעה במעלה דרך עפר מפותלת לעבר לליבלה. בקתות גבוהות ועגולות אפופות עשן סמיך כיסו את שיפולי ההרים. ריחות חריפים של כפר הררי הגיעו לאפינו. השמש שקעה לאט לאט.

למתחם המנזרים שנמצא ממש בשולי הכפר הגענו באור אחרון. לליבלה היא ערבוביה מטורפת של כנסיות ומנזרים חצובים באבן־טוף וולקנית אדומה. כמעט כל המבנים מונוליתיים – חצובים באבן אחת, ללא בנייה חיצונית, לעומק של עשרות מטרים. אל המבנים מובילים מנהרות, גשרים, שבילים חצובים ומדרגות. הכנסיות מחוברות ביניהן, ויש להן מערכת ניקוז משותפת.

11 כנסיות מרוכזות באתר לליבלה, הבנויות בשתי קבוצות, וכנסייה נוספת, ביתא גיאורגיס – כנסיית הצלב הכפול – שיופיה הארכיטקטוני העדין והמשכר, המנוגד כל כך לעוני ולעצבות שבחוץ, יוצא דופן. הכנסיות מלאות חיים; אנשיהן מקיימים את הפולחן האתיופי הנוצרי העתיק, שהשד יודע איך הגיע לכאן. ירושלים החדשה, לא פחות, הם קוראים לה, ללליבלה. "אני חושש לספר עוד על כנסיות לליבלה, כי כנראה לא יאמינו לי", כתב לפני 500 שנה פרנסיסקו אלווארס, ראש המיסיון הפורטוגלי, האירופאי הראשון שהגיע ללליבלה.

באכסניית "שבעת עצי הזית", בתנאים לא קלים, ניסינו לתפוס תנומה. לא יכולתי להפסיק לחשוב על הפלא שבחוץ. מה גרם לאתיופים של המאה ה־12 להקים את עיר הכנסיות הזו? מדוע ריכוז גדול כזה של כנסיות? מאיפה הידע הארכיטקטוני, ואיך בנו את כל המבנים הללו? ומדוע, לעזאזל, דווקא כאן, באמצע שום מקום, בסוף העולם, במרומי ההרים הנידחים? עשרים שנים בנו את לליבלה, עשרים שנים של עבודה קשה. 24,000 עבדים, 100 אלף מטרים מעוקבים סלע שנחצב. אלה המספרים שאיתם נרדמתי באותו לילה.


כנסיית ביתא גיורגיס, לליבלה

מאן יאקל, מי יודע?
בחמש בבוקר התחילה התפילה. חמקתי מהאכסנייה, מתגרד כולי, לעבר החשיכה מלאת הכוכבים עם פנס קטן ביד. העגלה הגדולה האירה טוב יותר מהפנס. כיביתי אותו. בכפר קראו התרנגולים. הריח העלה זיכרון ישן של מחנה פליטים ברצועת עזה.
לליבלה מכושפת. נעלמתי בתוך מנהרה ומשם נכנסתי לכנסייה. בפנים קרא זקן מתוך תנ"ך של קלף בשפת הגעז העתיקה לאורו של לפיד דקיק אותו החזיק נער. בצד השני קראו מתפללים לאור הירח העמום שחדר מהחלון. ריח חריף של קטורת נשרפת על גבי גחלים. אולי לבונה?

עברתי לכנסייה אחרת. קול תופים בקצב איטי נשמע ממנה, ואחריו רעש של סיסטרה, מין

הכנסייה האתיופית תלויה בפטריארך הקופטי של אלכסנדריה, וממנה נשלח עד לאחרונה הארכיבישוף לאתיופיה

רעשן מצרי קדום. הצצתי אל המתפללים הנעים בריקוד מוזר, פניהם מופנות לעבר קודש הקודשים. מעבר לווילון נמצא ארון שטוח, מכוסה בד קטיפה אדום. יש הטוענים כי המחולות הללו דומים למחולות ולמנגינות שנרקדו לפני ארון הקודש בתקופת דוד המלך בירושלים. החשיכה התמעטה, והבוקר עלה. יצאתי החוצה וצפיתי בנוף. בין שתי קבוצות הכנסיות עובר נחל, כמעט יבש בתקופה זו, הנקרא יורדנוס – ירדן. מולו נמצא הר תבור. הטופוגרפיה מזכירה לא מעט את המוכר לנו מהרי ירושלים. עצי זית מופיעים פה ושם.

כנסיות הסלע של אתיופיה הן ייחודיות. הן טרם נחקרו לעומק, ורב הנסתר בהן על הגלוי. לא ברור, למשל, מתי התחילו ומתי הפסיקו לבנות אותן. גם האמונות והאגדות אינן מספקות מידע חד־משמעי, בעיקר משום שהן השתנו במרוצת הדורות. רוב הכנסיות נעזבו ורק לאחר מאות שנים, כשחזרו אליהן המאמינים, הן שופצו, ואגדות חדשות צמחו סביבן. וכאילו כדי להקשות עוד על החוקרים, הופיעו מלכים בעלי שם זהה תדירות במשך השנים. כאשר שואלים מתפללים בכנסיית סלע מי הקים אותה, הם מעדיפים לומר: "מאן יאקל". כלומר, מי יודע? את המחקר המקיף על כנסיות הסלע של אתיופיה ערך ד"ר ג'ורג' גרסטר, היסטוריון וחוקר רב־תחומי אנגלי. הוא מצא כי הכנסיות החצובות הן תופעה נפוצה למדי ברחבי הרמה החבשית. בסוף שנות השישים, כשאנשים כבר טסו לירח, גילה גרסטר כנסיות חצובות בסלע באיזור טיגרה, שלא היו ידועות לעולם המערבי.

כומר בללילבלה. הנצרות התפשטה באתיופיה בהדרגה החל מהמאה הרביעית לספירה | צילום: Justin Clemnts / flickr

צלב במקום ירח מלא
ההיסטוריה מספרת כי הנצרות האתיופית אומצה על ידי המלך אזנה, ששלט בממלכת אקסום, בירתה העתיקה של אתיופיה במאה הרביעית לספירה. המלך אזנה לא השליט את הנצרות במדינה בבת אחת, וכנראה לא התכוון לנצר את המדינה כולה. אבל לאט לאט תפס הצלב את מקום הירח המלא בציורים שהופיעו על מטבעות ועל קישוטי קרמיקה. מיד עם תחילתה, היתה הכנסייה האתיופית תלויה בפטריארך הקופטי של אלכסנדריה, וממנה נשלח עד לאחרונה הארכיבישוף לאתיופיה.

בסוף המאה השישית כבשו הפרסים את כל דרום ערב, כולל ים סוף. ולמרות שאין עדויות לכך, ניתן לשער כי חסמו לפחות חלקית את נתיבי השיט של ממלכת אקסום לים התיכון. אבל ברור שהכיבוש המוסלמי של המזרח התיכון וצפון אפריקה במאה השביעית ניתק את אקסום מהעולם למשך אלף שנים. הפחד מהאיסלאם טבוע עד היום ברוח האתיופית, וזכר הפלישה האיסלאמית לא יישכח. הנצרות היא חלק מהזהות העתיקה של הממלכה האתיופית שהתקיימה זמן רב. אמנם, הממלכה כותרה סביב על ידי אויביה המוסלמים, ונראה היה שנשכחה מהעולם, אך הניתוק לא היה מוחלט. בכל השנים הקשות ההן נמשך הקשר עם מצרים דרך הנילוס, ועם המזרח הרחוק התקיימו קשרי מסחר דרך הים האדום. לא נפסק גם הקשר החשוב עם המנזר האתיופי בכנסיית הקבר בירושלים, ועולי רגל המשיכו להגיע לשם למרות הסכנות והקשיים.

בתחילת התקופה, טוענים הארכיאולוגים, היתה התרבות האתיופית בנסיגה. המבנים נעשו פשוטים יותר, וכך גם המטבעות שמאוחר יותר אף נעלמו. עדויות לספרות כתובה – אין. במאה העשירית נראה היה שאתיופיה מתאוששת, ונחתם הסכם עם תימן. אך כבר לקראת סוף המאה השתנתה התמונה. סופרים ערבים מתארים מלכה צמאת דם בשם יהודית, שבאה מהרי הסימיאן. היא כבשה את ממלכת אקסום, הרסה את כנסיותיה וכלאה את המלך. לא ברור מי היתה המלכה יהודית, אך ברור שהחלישה את הממלכה לתקופה ארוכה וחיזקה את האיסלאם. כך נוצר הצורך במרכז דתי חדש מחוץ לאקסום.

כנסיית עמנואל ששימשה כנראה כארמונו של המלך לליבלה

בעזרת המלאכים
בשנת 1187 כבש צאלח א־דין את ירושלים הצלבנית. הידיעה התפשטה בעולם הנוצרי כאש בשדה קוצים, וכנראה הגיעה גם לאתיופיה. קשה היה להמשיך את הקשרים עם הקהילה האתיופית הקטנה בכנסיית הקבר בירושלים, והיה צורך למצוא תחליף לעיר הקודש. באותה מאה הופיעה שושלת מלוכה חדשה, משפחת זאגווה. המשפחה, שפיתחה את מעמד הכנסייה ואת הקשר עם הקופטים, הקימה מרכז דתי חדש בהרים, בעיר רואה, בגובה הקרוב ל־3,000 מטרים מעל פני הים.

לפי המסורת, היתה חציבת הכנסיות בסלע יוזמתו של המלך לליבלה, אחד השליטים האחרונים משושלת זאגווה, שמלך בסוף המאה ה־12. זו, אגב, תקופתם של הנסיך ברברוסה, צאלח א־דין וג'ינגיס חאן. אגדה אתיופית מספרת כי לליבלה גדל בעיר רואה, והיה אחיו של השליט. לאוזני המלך הגיעו נבואות לפיהן עתיד הילד לליבלה להתיישב על כיסא המלך, והוא התקנא בו וניסה להרעילו. הניסיון נכשל, הנער נמלט ונלקח בידי מלאכים לירושלים. לאחר זמן הופיע ישו בחלומו והורה לו לחזור לרואה ולבנות בה עיר של כנסיות. לליבלה חזר לאתיופיה, הוכתר למלך והחל במשימה.

היתה זו מלאכה קשה. המלאכים עזרו לבנאים במהלך היום והמשיכו את העבודה בלילה. שלמה המלך הקים, בעזרת חירם מלך צור, את בית המקדש באבן מסותתת, עץ ומלט, במשך עשרים שנה; המלך לליבלה יצר באותו פרק זמן, בעזרת המלאכים, שתים־עשרה כנסיות מגוש סלע אחד. לימים נקראה העיר רואה על שמו של המלך – לליבלה.

ג'ורג' גרסטר חוקר הכנסיות מאמין שלליבלה צמחה כתוצאה מאירועים פוליטיים פנימיים. האם, אכן, נבנו הכנסיות רק מתוך התלהבות דתית, או שמא כך רוצים שנאמין? האגדות מציגות את לליבלה כיצירה שנבעה משאיפה אחת וכי נשמה אחת ליבתה את המסירות המיסטית של הבונים. לחציבה של מאה אלף מטרים מעוקבים, באמצעים של אותה תקופה, נדרשו מן הסתם יותר משנות דור. ואולי לא היתה החציבה פרי של אמונה דווקא; שכן יש באיזור סימנים רבים לנוכחות צבאית, ולצד הכנסיות היו מגורים מלכותיים, מבנים חקלאיים ובית כלא.

בספרו "האות והחותם: מסע בעקבות ארון הקודש האבוד" מעלה החוקר והעיתונאי גרהם הנקוק את ההשערה, כי המלך לליבלה נעזר בבניית הכנסיות בידע הארכיטקטוני של אבירים צרפתים ממסדר הטמפלארים – "אבירי ההיכל". כיצד הגיעו הטמפלארים לאתיופיה ולעזרתו של לליבלה?

בשנת 1119 הגיעו לארץ ישראל תשעה מנציגי המסדר, במטרה רשמית להגן על עולי הרגל לירושלים מהתקפות הפורעים. הם קבעו את מרכזם במבנה שנקרא מאוחר יותר מסגד אל־אקצא, בדרום הר הבית. במשך שבע שנים חפרו האבירים מנהרה מוזרה לכיוון אבן השתייה שמתחת לכיפת הסלע; נראה שחיפשו את אוצרות בית המקדש. שרידי המנהרה הזו נחשפו לפני שנים לא רבות ונחסמו.

לא הרבה ידוע על מסדר הטמפלארים, ובכל זאת כמה דברים ברורים: למסדר היה כוח רב

בחמש בבוקר נשמע קול תופים בוקע מן הכנסייה. המתפללים נעו בריקוד מוזר, פניהם מופנות לעבר קודש הקודשים

בצרפת בעיקר, מכיוון שאגר רכוש וכספים ועסק בבנקאות, אבל גם בזכות הידע הרב שהיה לאנשיו בגיאומטרייה ובארכיטקטורה. בארץ ישראל בנו אנשי המסדר וחיזקו כמה מבצרים, כמו מבצר עתלית (שאטו פלרין). באירופה בנו הטמפלארים כמה קתדרלות וכנסיות מהודרות בסגנון גותי קדום.

בשנת 1160 הגיע לירושלים הנסיך לליבלה, שנמלט מאתיופיה. לאחר ששהה בה 25 שנים, חזר לארצו כדי להקים את הכנסיות. לפי עדותו של אלווארס, ראש המיסיון הפורטוגלי שביקר באתיופיה ב־1520, נמסר לו כי כנסיית ביתא מריאם נבנתה בלליבלה על ידי "אנשים לבנים". האם נפגש המלך לליבלה בירושלים עם הטמפלארים? האם באו איתו לאתיופיה ורתמו לבניית לליבלה העיר את הידע הארכיטקטוני המופלא שלהם? גרהם הנקוק מחזק סברה זו ומצביע על אחד הסמלים המובהקים של המסדר הטמפלארי, "הצלב המתרחב"
(CROIX PATTEE) האדום, החרוט על סלעי לליבלה. אבל קשה למצוא היסטוריון או איש מדע אחר שיאשר השערה זו.

לליבלה היום היא כפר – קבוצה גדולה של בקתות עגולות עשויות לבני בוץ מיובשות ולהן שתי קומות. 7,000 תושבים מתגוררים שם, ומספר זה מוכפל בעת חגיגות הטימקט – חג ההתגלות בחודש ינואר. תושבי הכפר הגאים רואים עצמם קודם כל כאגווה־אמהרים, ורק אחר כך כאתיופים. יש בכפר שוק חשוב, המשמש מרכז להפצת מלח ממדבר דאנקיל.

קברים לאורך נהר הירדנוס – ירדן | צילום: Justin Clemnts / flickr

הפתעות אורבות בכל פינה
במבוך של לליבלה אורבות ההפתעות בכל פינה. החציבה נעשתה בגוש אחד של סלע, והבסיס מחובר לסלע המקורי. שכבה אחר שכבה הוסרה בחציבה כלפי מטה, תוך כדי סיתות מקביל של הצד החיצוני של הכנסייה והצד הפנימי, כולל השערים, החלונות והחלקים הפנימיים. זה היה בעצם פיסול, אין שום תוספת אלא גריעה בלבד. לא השתמשו בפיגומים. בכל שכבה גילפו ופיסלו את פרטי הפרטים לפני שהמשיכו לחצוב מטה. ההגעה למפלס התחתון היתה בצד המערבי של הכנסייה, בו נמצאות שלוש הכניסות. הסלע הרך יחסית, שהתקשה במשך הזמן, לא הצריך מכשירי כרייה מיוחדים. לטענת החוקרים המעטים שבדקו את הכנסיות, נעשתה החציבה בתוך המבנים ללא לפידים או מנורות שמן. נראה שהחוצבים השתמשו במראות ברונזה מבריקות, שכיוונו את אור השמש פנימה, או במנורות אלכוהול לא מעשנות.

הצלחת פיסול הכנסיות היתה תלויה במומחיות העבודה הידנית. העבודה דרשה ראייה

כנסיית הגואל. האם נעזר המלך לליבלה בידע הארכיטקטוני של אבירי ההיכל הצרפתיים, במהלך בנייתן של הכנסיות?

מרחבית ותכנון קפדני שהביא בחשבון לא רק את חציבתה של כל כנסייה בנפרד, אלא גם את חציבת קבוצת הכנסיות כולה. תכנון זה התחשב בעיקר בניקוז גשמי הקיץ העזים. לאור זאת, אין זה מפתיע שכאשר יוצאים מחצר כנסייה אחת מגיעים לגג של השנייה.

מדוע הושארו הכנסיות בתוך הסלע כקברים ענקיים? שכן הסרת הסלע מסביב היתה מבליטה את הכנסיות ועשויה היתה להקל על הוצאת חומר החציבה. התשובה מצויה אולי במשמעות המקום: ירושלים החדשה. עולי הרגל יכולים להתכנס ליד הצלב על הירדן, מקום ההטבלה של ישו, לא רחוק מהר ההשתנות. משם מגיעים אל הסוף – "בית הקברות" הענק – עמוק בתוך הסלע. כדי לעורר התרשמות זו, היו הכנסיות חייבות להישאר קבורות באפילה.

אין בלליבלה מקום קדוש ואהוד על כוהניה יותר מאשר ביתא מריאם. בתחילה, קשה אמנם להתרשם מהמקום: המראה החיצוני גס מעט וצפוף. אבל כשנכנסים אי־אפשר שלא להתרגש; העמודים והקשתות מגולפים בעדינות בעיטורים שונים, רובם תמונות מסיפורי התנ"ך. הכנסייה הבאה, ביתא עמנואל, שימשה כנראה כארמונו של המלך.
ביתא גיאורגיס, כנסיית הצלב הכפול, נפרדת משתי הקבוצות. האגדה מספרת כי לאחר שנחצבו שתי קבוצות הכנסיות, הופיע המלאך מגן הלוחמים אצל המלך, והתלונן ששום כנסייה לא נבנתה במיוחד עבורו. המלך הבטיח לו לבנות מיד את הכנסייה היפה מכל. הכוהנים מראים עד היום את סימני פרסות הסוס הלבן שנשא על גבו את המלאך. המבנה הפנימי הוא חלל פתוח בצורת צלב ללא עמודים. קשתות מעוגלות מובילות לכל אחת מזרועות הצלב.

אני מודה, חלק חשוב מההנאה שלי נבע מהיות המקום ריק מתיירים. אני מאחל לאתיופים שבעתיד יבקרו בכנסיות תיירים רבים; אבל לא רבים מדי. שער כניסה עם שומרים, תור ארוך, חנויות למזכרות שמוכרות גם גלידה קלוקלת,  תקתוקי מצלמות יפאניות או שמות חרוטים על הסלע הרך – זה הסיוט שלי. אבל בינתיים, לליבלה שורדת.

מתחם הכנסיות בלילבלה בתרשים:


עוד מידע על טיול לאתיופיה

לקריאה נוספת:

אתיופיה: החיפוש אחר המלך האגדי
אתיופיה: החיפוש אחר המלך האגדי
החלום למצוא את המלך הנוצרי האגדי הדיר שינה מעיניהם של מלכים, אפיפיורים ונוסעים רבים בימי הביניים. הדחף לצאת ולמצוא את המלך המסתורי היה המניע לכמה מן ה …
מירי אליאב-פלדון


שבטים בעמק נהר האומו באתיופיה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מאתיופיה

מסע משפחתי באתיופיה – חלק ב': דרום
מסע משפחתי באתיופיה – חלק ב': דרום

במהלך הטיול בדרום אתיופיה זכינו להכיר את הופי, בן לשבט המורסי שעזב את הכפר ועבר לגור ב"עיר". לשמחתנו הוא הזמין אותנו להצטרף אליו לביקור של משפחתו שנותרה בכפר. כפר שכוח-אל ולא מתויר, באזור שמאוכלס בכ-14,000 בני שבט המורסי, ...

מסע משפחתי באתיופיה – חלק א': צפון
מסע משפחתי באתיופיה – חלק א': צפון

לימור צדוק ערכה טיול משפחתי תרמילאי באתיופיה, שנולד כמתנת שחרור. מהכנסיות העתיקות היפות המסתתרות על האיים הגעשיים באגם טאנה, דרך המפלים הגועשים של הנילוס הכחול, המשך בטרק בהרי הסימיאן הגבוהים אל חגיגות הטימקט הצבעוניות בגונדר - שהשתבשו להם ...

"בונה" – טקס הקפה האתיופי
"בונה" – טקס הקפה האתיופי

יהודי אתיופיה אימצו באופן מסורתי את המשקה הלאומי, ואת טקס הקפה האתיופי המכונה "בונה". החוקר ניסים קריספיל מספר על תולדות הקפה באתיופיה ובתימן, ועל מבנה הטקס המיוחד. ומה אומרים באתיופיה כאשר רוצים להגיד "אין לי חברים שאפשר לסמוך ...