סיור אדריכלות בתל אביב – פנטזיה רומנטית

בתי החלומות של תל אביב
בפינת הרחובות רוטשילד ואלנבי בנה מגידוביץ' שני בתים. באחד מהם (רוטשילד 32) שילב מפתחי חלונות מקושתים, ופינת הבית מודגשת ומעוצבת כגליל עם כיפה אוריינטלית. בחזית המבנה עמד פסֶל שעיצב הפסָל י.ד. גורדון. היצירה הוסרה מטעמים דתיים וכנראה גם אסתטיים.
מנגד ניצב בית לדרברג (רוטשילד 29), שככל הנראה מגידוביץ' היה  שותף בתכנונו. על קירות הבית שפע של סמלים ודימויים, הכוללים ציורי קרמיקה המתארים את "זורעים בדמעה", "קוצרים ברינה", רועה צאן ובחזית הראשית ציור של העיר ירושלים. המעקות מעוצבים כחנוכייה ואת החלונות מעטרים עמודים קורינתיים.
הסמלים הללו יונקים ממגוון מקורות תרבותיים, ללא היגיון פנימי. לסגנון הבנייה הזה, עתיר המניירות, אין אמירה מגובשת, והוא הביע רעיונות שונים – מזרחיים, עבריים ועוד. היה בכך הד לזהות תרבותית של חברה מתהווה. אי סגנון זה מכונה "סגנון אקלקטי", אך הרומנטיקנים מעדיפים לכנותו "בתי החלומות".
גם הבית ברחוב רוטשילד 46 תוכנן על ידי יהודה מגידוביץ'. גם כאן יש חלונות בצורת קשתות ושוב מודגשת הפינה, אך כאן גג הפינה איננו כיפה, אלא מעין פגודה שבראשה עמוד מעוטר בגולת מתכת. ותיקי העיר מתעקשים לכנות את המקום "בית השגרירות הרוסית", על אף שפעילות דיפלומטית נערכה בבית רק זמן קצר, וגם היא הסתיימה בכי רע.
הבית, מוגבה מסביבתו ומוקף גינת נוי, נבנה בידי יעקב צבי לוין, עולה חדש משיקגו. בניגוד לשכניו שאת נוף ילדותם חצו נהרות הדנייפר, הדנובה או החידקל, לוין זכר את ימת מישיגן. כרוב העולים מארצות הברית באותה עת, הוא חש עצמו, גם אם לא אמר זאת בריש גלי, מורם מעם.
הדבר נתן אותותיו בארכיטקטורה. בית לוין כלל כניסה נפרדת למשרתים, ביתן לכרכרה וגג נפתח (לבית, לא לכרכרה). מערכת משוכללת של גלגלות אפשרה הסעה של אדני הגג לשם הקמת סוכה כשרה. ככל הידוע, לא נראו בבית משרתים ואף לא כרכרה, וגם הגג לא נפתח מעולם. הנובורישיות, כך מתברר, לא הומצאה בדורנו.
בית לוין ידע תלאות רבות, עבר מיד ליד ושימש זמן מה שגרירות רוסיה, עד שהונחה פצצה באגפו על רקע התנכלות ממשל סטאלין ליהודי ברית המועצות. הבית ניזוק, וכך גם היחסים הדיפלומטיים. מצבו של הבית הלך והידרדר, ומנגד עלה בהתמדה מחיר הקרקע. הלחצים להריסה היו עצומים. רק לאחר שנים נמצאה הדרך לשמר את המבנה, תוך הקפדה על כל פרטיו ההיסטוריים. בעורפו הוקם בית משרדים רב קומות ותחתיו נחפרו שבע קומות של מרתפי חניה.
מיקומו של הבית, מוגבה מעל לשדרות רוטשילד, העצים את נוכחותו. השדרה הרחבה עם העצים המצילים (רובם ניטעו בשנות השלושים) כונתה "בולוואר", והיתה מרכז כלכלי, תחבורתי, תרבותי וחברתי של העיר.
היום משקיעה העירייה מאמצים להחזיק בשדרה את העוגן הכלכלי הטמון במשרדים השונים שמשני עבריה. טיפוח האיזור נועד גם כדי לשמר את האופי הבלייני המלווה את שדרות רוטשילד גם אחרי שעת הנעילה של המשרדים.

ביטוי אמנותי לתרבות מתחדשת

בית הספר "אחד העם". בכל 75 שנות קיומו של המוסד נכנסו התלמידים רק מן החצר האחורית, וממילא לא נחשפו למסרים המופיעים בחזית המרשימה של בית ספרם

מול בית לוין ניצב בית חברת הביטוח "ציון". המגדל המודרני תוכנן על ידי אברהם יסקי, אדריכל בן זמננו. פרופ' יסקי בנה בית זכוכית, אך הקפיד להדגיש את הפינה העגולה, מעין מחווה סמלית למגידוביץ'.
בעורפו של בית ציון נמצא מתחם הבורסה לניירות ערך. משם מוביל מעבר מפולש לרחוב אחד העם ולבית מעוטר בקרמיקה, שנבנה ב־1925 לפי תכנונו של יוסף מינור. את אריחי הקרמיקה הללו צייר בוריס ש"ץ, מי שהקים בשנת 1906 בירושלים את "בצלאל", בית הספר לאמנות, כאחד מביטויי העבריות החדשה. "בצלאל" נתן ביטוי פלסטי ואמנותי לתרבות שביקשה לחדד את הזיקה אל נופי הקדומים של הארץ, אל ההיסטוריה היהודית שופעת הגבורה ואל דמותו התרבותית של דור ההווה, המתנער מן הגלותיות.
ש"ץ הציע לבונים התל אביבים לעטר את קירות בתיהם ביצירות קרמיקה מצוירות. בבית כצמן (אחד העם 35) מופיעות דמויותיהם של נביאי ישראל ושל דוד המלך. הבית המקורי נהרס, ואת המבנה החדש תכננה האדריכלית עדה כרמי. אריחי הקרמיקה שוחזרו.
המבנה הסמוך הוקם כבית ספר על ידי המשרד לעבודות בניין של ההסתדרות הכללית, גוף שייקרא מאוחר יותר "סולל־בונה". המוסד נקרא "אחד העם", כשמו של הרחוב. היה זה שם העט של הוגה הדעות אשר צבי גינצברג, מן המנסחים המובהקים של רעיון העבריות על מכלול היבטיו – חינוך, שפה, תרבות ועצמאות כלכלית.
החזית המרשימה של בית הספר גדושה בשפע סמלים: שבטי ישראל, העיר ירושלים, חזון השלום העולמי וערי ארץ ישראל – טבריה ויפו, חיפה וחברון. הבחירה ביפו (שבאותה עת תל אביב היתה חלק ממנה) ובחיפה, שאינן מערי הקודש, אינה סתמית או מקרית. ערים אלו מסמלות עבודה, יצירה ותחייה תרבותית.
חזית זו מעוררת רושם עז, שדועך מעט כאשר מתברר כי הדלת היתה נעולה תמיד. בכל 75 שנות קיומו של המוסד, נכנסו התלמידים לבית הספר רק מן החצר האחורית, וממילא לא נחשפו כלל למסרים החזותיים הנשגבים שבחזית בית ספרם.

ארמון איטלקי, פגודה יפנית

בית הפגודה בכיכר אלברט. אגדה מקומית טוענת כי התכנון המקורי לא מצא חן בעיני בעל הבניין. מפגש מקרי עם אדריכל יפני הותיר את רעיון הפגודה מהדהד בראשו

מרחוב אחד העם פונים שמאלה אל רחוב בצלאל יפה. במספר 4 שוכנת המכללה לתרבות עברית "עלמא", ופסל של עפרה צימבליסטה מעטר את כניסתה. בקצה הרחוב כיכר עירונית קטנה, עם שני עצי פיקוס עתירי עלווה. כיכר המלך אלברט נושאת את שמו של המלך הבלגי אלבר הראשון, איש רחב אופקים ותאב דעת וריגושים.
אלבר זכה לתהילה בזכות עמידתו האמיצה על עצמאות עמו בימי מלחמת העולם הראשונה. המלך חסר המזל נפל מראש צוק במהלך מסע הרפתקני, ומאיר דיזנגוף, שהיה בעל רגישות לענייני הנצחה, הציע לקרוא את הכיכר על שמו. התל אביבים התקשו לעכל את המלה "אלבר" והעדיפו לבטא "אלברט", כמקובל במקומותינו.
מול הכיכר, ניצב בית המעניק משמעות חדשה למושג פנטזיה ארכיטקטונית. בעוד שאפשר למצוא עוגנים תרבותיים לסגנון אוריינטלי או רומי, הרי שקשה למצוא בתולדות ארץ ישראל שורשים כלשהם לפגודה יפנית. "בית הפגודה" תוכנן על ידי אלכסנדר לוי.
אגדות רבות סופרו על מקורות ההשראה לחזית מוזרה זו, אך אין מחלוקת על כך שהפגודה לא תוכננה מבראשית, אלא נולדה לאחר שהתכנון כבר הושלם. שנים רבות היה "בית הפגודה" סמל להזנחה, אך בימים אלו מושלם שיקומו והוא שב לתפארתו כקיטש קרתני, מטורף ומקסים.
שני בתים נוספים תוחמים את הכיכר הקטנה. הראשון הוא בית משרדים מודרני בעל חזית שקופה ועיצוב פנים חדשני, לשני חזית של פלאצו פלורנטיני איטלקי. בחדר המדרגות שלו אפשר לראות שני ציורים מהוהים של קבר רחל ושל הכותל המערבי.
הנה כי כן, ארמון איטלקי, פגודה יפנית, מלך בלגי, כיפה מזרחית וכותרות יווניות, הכל בעיר העברית הראשונה של שנות העשרים. חברה כמהה לחידושים, המחפשת לעצמה צורה וביטוי.

נקי, תכליתי, בינלאומי
בשנות השלושים השתנתה המציאות הפוליטית והתרבותית. את הרומנטיקה הפיוטית החליפה רציונליות תכליתית. תהליך זה התרחש בכל מישורי החיים. בניגוד לתחומים אחרים שהיו כמעט להיסטוריה נשכחת, הרי שהיצירה הארכיטקטונית נותרה על עומדה כעדות לימים רחוקים.
מכיכר אלברט יורד רחוב מלצ'ט אל מתחם שינקין, שהיה לאייקון תל אביבי. מכאן ניכר חותמם של זאב רכטר וחבריו, נושאי דגל "הסגנון הבינלאומי". הסגנון החל להתפתח באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה. היה זה רעיון מגובש, המושתת על תפישת עולם מקפת בתחומי הסוציולוגיה, הנדסת הבניין, החשיבה הפוליטית, העיצוב והכלכלה. זאת, בניגוד גמור לסגנון האקלקטי, שהיה בעיקרו מזיגה אקראית למדי בין שפות תרבותיות שונות.
בית הספר בגרמניה שחינך את תלמידיו לסגנון זה נקרא "באוהאוס". הדומיננטיות של המוסד ושל מנהלו וַלטר גרוֹפיוס הביאה לערבוב מושגים בין שם בית הספר לשם הסגנון.
הסגנון הבינלאומי רואה בבית מוצר אנושי ולא סמל מעמד. המתכננים שמו דגש על החלל ולא על המסה. תשומת לב הוענקה לפרטים כמו כיווני אוויר, הצללה, זרימה פנימית ושימוש רב ביכולות ההנדסיות שהציע הבטון המזוין. לפיכך מתאפיין הסגנון בקווים נקיים, הוא תכליתי ואינו מצועצע.
רבים מבוגרי "באוהאוס" פעלו בתל אביב. הם מצאו כאן כר נרחב לעבודה, הביקוש לדירות היה עצום והגישה הסוציאלית המקופלת בסגנון חפפה את הלך הרוחות המקובל.
זאב רכטר, שהספיק להשלים בינתיים את השכלתו הארכיטקטונית, ריכז חוג אדריכלים צעירים, שהפכו את הסגנון הבינלאומי לשפת העיצוב האולטימטיבית של תל אביב. אחד משיאי "מרד האדריכלים" היה מאבקו של רכטר לבניית הבית ברחוב רוטשילד 84. רכטר דרש להעמיד את הבית על גבי עמודים בלא שהחלל שבין העמודים ייכלל בשטח המאושר לבנייה.
כמעט כל הבתים בסביבה זו נבנו בסגנון הבינלאומי, וחלקם אף זכו לפעולות שימור. דוגמאות יפות לשימור אפשר לראות בבית השוכן ברוטשילד 96, שבמרפסתו הוצבו פסלים בצבעים עזים, ובכמה בניינים נוספים הפזורים בשדרות רוטשילד, במזא"ה, בביאליק וברחובות אחרים בעיר.
מכלול היצירות הארכיטקטוניות, על שלל הרעיונות הגנוזים בהן, הוא ראי לתרבותה של עיר המוסיפה לשוט בין חופי חלומותיה.