פס – משכילים, שמרנים ומהפכנים

פס, העתיקה בארבע הערים המלכותיות (פס, מקנס, מרקש ורבאט), נחשבה כבר עם ייסודה לאחת הערים הקדושות לאיסלאם, ותוארה כמעוז דתי מצד אחד, וכמרכז לימודים מתקדם מצד שני. אווירה זו השתמרה בפס עד היום, אף שהתיירים לא חשים בה. כאן מתגוררים המשכילים, השמרנים והמהפכנים של מרוקו. בדצמבר 1990 ביטאו הסטודנטים ואנשי המעמד הנמוך את תסכולם במהומות, והעלו באש את מלון דה מריניד (Hôtel des Merinides) המפואר.
פס היא גם המרכז הפיזי של מרוקו, ומיקומה בלב המדינה הולם את שליטתה על מרכזי העצבים ועמדות הכוח במדינה. תושביה פיתחו תרבות עירונית מתקדמת, וכן לבוש וסגנון מיוחדים.

פס מחולקת לשלושה רבעים: פס אל-באלי (Fès El Bali), העיר העתיקה, שהוקמה במאה התשיעית לספירה; פס אל-ג'דיד (Fès el Jédid), שנוסדה במאה ה-13; והעיר החדשה (Ville Nouvelle), שהקימו הצרפתים בראשית המאה העשרים.

סיפורו של מכוש
לדעת היסטוריונים אחדים, אידריס הראשון, ממקורבי מוחמד הנביא, הוא שייסד את פס בשנת 789 לספירה. לפי המסורת, כשהחלו הבנאים לחפור את היסודות, מצאו מכוש, "פס" בערבית, וזהו מקור שמה של העיר. לפי גרסה אחרת, אידריס הראשון השתתף בכבודו ובעצמו בחפירת היסודות, והשתמש לצורך זה במכוש זהב.

יהא מקור השם פס אשר יהא, ההיסטוריונים חלוקים בשאלה מי ממלכי שושלת האידריסים הקים את העיר.

חמורים ופרדות
החלק המרתק של פס הוא המדינה (העיר העתיקה), פס אל-באלי, על סמטאותיה המפותלות. זה המקום ללכת בו לאיבוד, לחפש ולגלות. על אף אזהרותיהם של מדריכים מקומיים, המדינה של פס אינה מקום מסוכן. גם אם הלכתם לאיבוד, תמיד תמצאו נער מקומי, שילווה אתכם לנקודה מוכרת.
המונומנטים ההיסטוריים החשובים מרוכזים באזור קייראוויין (Qaraouiyyin; כלומר, המסגד של יוצאי קייראוואן, תוניסיה) המערבי, אך מומלץ לסייר גם באזור אנדלוס (Andalous).
בפס אל-באלי אין תנועת מכוניות: כלי התחבורה הם חמורים ופרדות. גם מבחינות אחרות הזמן עמד כאן מלכת, ובעלי המלאכה של העיר העתיקה עובדים בשיטות המסורתיות. אבל פס אל-באלי אינה רק מצבור של חנויות וסדנאות מלאכה. 200,000 איש מתגוררים כאן, לעיתים מאחורי חומות עלובות, המחביאות בתים מפוארים, בעלי חצר מרכזית, בוסתן ומזרקה. העיר העתיקה מחולקת לרבעי משנה רבים, שבכל אחד מהם מסגד, בית ספר ללימודי קוראן, מאפייה, מזרקה וחמאם.

ארכיטקטורה מוסלמית במיטבה
נקודת המוצא שלנו היא שער בוג'לוד (Bab Boujloud). השער, שהוקם על ידי הצרפתים, נמצא באחת הנקודות הגבוהות בפס . הוא בנוי בסגנון מסורתי, ומקושט בעיטורי קרמיקה כחולים (צבעה של פס) וירוקים (צבע האיסלאם).
שער בוג'לוד נפתח אל כיכר קטנה, שממנה מתפצלים שני הנתיבים הראשיים בעיר העתיקה: אט-טלעה סעירה (Tal'a Sghira) מימין ואט-טלעה אל-כבירה (Tal'a el-Kebira) משמאל. נפנה באט-טלעה אל-כבירה, המוביל אל מסגד קייראוויין. אחרי הליכה קצרה נגיע אל קשת הנטויה מעל הרחוב. מימין נמצאת הכניסה למדרסה בו-ענאניה (Medersa Bou Inania).

הכניסה בתשלום

המדרסות של פס מילאו בעבר לא רק תפקיד דתי, אלא גם פוליטי, והיוו מרכזי תמיכה בפלג הסוני ובמאבקו בפלג השיעי. הסולטנים מימנו את הקמת המדרסות ואת הלימודים בהן, וכך גיבשו שכבה נאמנה של אנשי רוח. מאוחר יותר הפכו המדרסות לפנימיות יוקרתיות למקורבי השלטון.
מודל המדרסות התגבש לראשונה בפרס, התפשט לבגדד ולקהיר הממלוכית והגיע למרוקו רק עם המוואחדין, ששלטו בה בשנים 1296-1144. המדרסות נעלמו במרוצת השנים ממרבית מדינות האיסלאם, אבל בפס אחדות מהן פעילות עד היום.

מדרסה בו-ענאניה, המדרסה הגדולה בפס, נבנתה ב-1355 כאכסניה לסטודנטים של אוניברסיטת קייראוויין. זו דוגמה לארכיטקטורה האיסלאמית במיטבה. הכניסה למדרסה היא דרך מעבר מקורה בכיפה מעוטרת, המוביל אל חצר פתוחה, שבמרכזה מזרקה. משני צידי החצר יש אולמות לימוד, ובהמשכה נמצא חדר התפילה. המסגד במקום עדיין פעיל, ומעליו מתנשא צריח מעוטר בקרמיקה ירוקה. המתחם כולו מקושט בדוגמאות גיאומטריות ובדימויי צמחים, היוצרים סימטריה והרמוניה. העיטורים מכסים כל טפח, והעין לא נחה לרגע, זורמת יחד עם הדגמים השזורים, בלי להתרכז בנקודה אחת.

המלאח היהודי. משפחתו של הרמב"ם היתה היחידה שהיגרה לפס למרות רדיפות היהודים | צילום: יעל אילן

מוזיאון לחיבור העיר
סמוך לשער בוג'לוד, על גבול פס אל-ג'דיד, שוכן מוזיאון דאר בטחה (Musée Dar Batha), המוזיאון לאומנויות מרוקאיות. כדי להגיע למוזיאון, פונים משער בוג'לוד מזרחה, ברחוב אד דוחה (Rue Ed Douah), שיביא אתכם עד לכיכר העצמאות (Place de l’Istiqlal), שם נמצא המוזיאון. הסיור במוזיאון נערך בליווי מדריך מקומי.
המוזיאון שוכן בארמון, שהוקם בסוף המאה ה-19 כדי לאחד את פס אל-באלי ואת פס אל-ג'דיד, ולכן יש לו שני שערים, שכל אחד מהם מוביל לרובע אחר. הארמון נבנה סביב חצר מרכזית ובה מזרקה. האוסף המוצג בו כיום כולל שטיחים, תכשיטי כסף ברבריים, כלי נשק, ספרי קוראן מעוטרים, בגדי חתונה מאזורים שונים במרוקו, ועוד. בין המוצגים המעניינים במוזיאון – דלת מן המאה ה-12, שנלקחה ממסגד קייראוויין, ועבודות רקמה, שבהן מופיעים מוטיבים קדומים, כמו פרח החבצלת – סמל פוריות במצרים העתיקה.

הכניסה בתשלום
טלפון: 212-55-634116

אחרי הביקור במוזיאון, נחזור לרחוב אט-טלעה אל-כבירה, ההופך בהמשך לרחוב אש-שרבליין (Rue Cherabliyin), "רחוב עושי הנעליים". כאן מייצרים ומוכרים את קבקבי העור הצהובים המסורתיים. בקצה הרחוב פונים ימינה, אל כיכר הנגרים (Place An Nejjarin), שבה מזרקת מים מעוטרת בקרמיקה.
הנגרים עובדים בסמטה קטנה ואפלה, הסמוכה לכיכר. בקצה הכיכר פונים ימינה, ומיד שמאלה, אל קברו של מולאי אידריס השני (Zaouia de Moulay Idriss II), ממקימי פס.

לגעת באבן
הקבר הוא החשוב והקדוש באתרי העיר. במאה ה-14 התפתח במקום פולחן סביב דמותו של אידריס השני, ומאז הפך הקבר מוקד עלייה לרגל, ובסמוך לו נבנה מסגד. כיום באים המקומיים לקבר לבקש בקשות ולנדור נדרים בעת צרה. המקום פופולרי במיוחד בקרב נשים עקרות, המביאות לכאן נרות וקטורת, כדי לזכות בברכה.

הכניסה למתחם אסורה ללא-מוסלמים, אבל לעיתים נפתחות הדלתות, ואפשר להציץ דרכן פנימה. קבר השיש הלבן מכוסה פיסות בד לנדרים, וסביבו יושבים המבקרים שלובי רגליים, נוגעים קלות באבן הקרה, וממלמלים תפילות.
נחזור לרחוב אש-שרבליין, הקרוי במורדו המזרחי סוק אל-עטארין (Souk el-Attarine), שוק התבלינים. קשת גדולה מסמנת את הכניסה אל השוק, שבו מוכרים, בנוסף לתבלינים, גם חפצי יבוא ומזכרות לתיירים.
בלב הרחוב נמצא דאר סעדה (Dar Saada), בית פרטי מפואר של אחד מעשירי העיר במאה ה-19, שכיום יש בו חנות שטיחים ומסעדה. מותר ומומלץ להציץ פנימה (לא בזמן הארוחות). בקצה השוק נמצאת מדרסה אל-עטארין (Medersa el-Attarin).

הכניסה בתשלום

המבנה דומה לזה של מדרסה בו-ענאניה, אך קטן יותר ומעוטר בעידון. במסדרון הכניסה בולט שיבוץ אריחי הקרמיקה, היוצר דגמים גיאומטריים מורכבים. המסגד שבמקום אינו פעיל, ולכן אפשר להיכנס אליו. נברשת ברונזה, התלויה מגג העץ, נושאת כתובת ובה שמו של מייסד המקום, הסולטן אבו סעיד. אם יתמזל מזלכם, השומר יאפשר לכם לעלות לקומה השנייה, שממנה ניתן לצפות אל החצר של מסגד קיראווין.

בית הקברות היהודי. מצבות קטנות ומעוגלות | צילום: הדס ניב

היכן המציאו את הספרה אפס
בהמשך הרחוב מזרחה, אחרי המדרסה, נמצא מסגד קייראוויין, שהיה המסגד הגדול בצפון אפריקה, עד הקמת מסגד חסן השני בקזבלנקה. בשל מיקומו המרכזי, זורמים אליו המתפללים מכל סמטאות העיר העתיקה. 20,000 איש יכולים לשהות בו זמנית בחלל העצום שלו, שאליו נכנסים דרך 14 דלתות. הכניסה אסורה ללא-מוסלמים, אך אפשר להציץ דרך הדלתות הפתוחות.
המסגד מוסתר בין בניינים, ולכן קשה לקבל מושג אמיתי על ממדיו. בחלל הפנימי שלו יש 270 עמודי קשתות, המחלקים אותו ל-16 אולמות. החצר, המרוצפת באריחים שחורים ולבנים, היא תוספת מאוחרת. במרכזה נמצא אגן ההיטהרות, ומשני צידיה ניצבים ביתנים שגגותיהם עשויים אריחים ירוקים. הביתנים הללו הם העתק של ביתני "חצר האריות" בארמון אלהמברה שבגרנדה, ונבנו כנראה על ידי אומנים מספרד.

על פי המסורת, את המסגד הקימה פטימה אל-פח'רי, נערה צעירה מקייראוואן שבתוניסיה, לזכר אביה. המסגד המקורי, שהוקם בשנת 859, היה פשוט בצורתו, אך כבר בראשיתו הפך למרכז רוחני ותרבותי. מאוחר יותר נוסדה במקום אוניברסיטת קייראוויין, מהמוסדות האקדמיים הראשונים בעולם. תחילה הונהגו במקום לימודי דת, אבל בהמשך נוספו עליהם תחומים חילוניים יותר, כמו לוגיקה ושירה. לימודי המתימטיקה היו מפותחים במיוחד במקום, ויש הטוענים כי כאן הומצאה הספרה אפס.
ב-1963 הולאמה האוניברסיטה. כיום פועלת אוניברסיטת קייראוויין בעיר החדשה, ואילו הקמפוס הישן שלה משמש כמקום תפילה.

לכל סיר (לשמחות) יש מכסה
בהמשך הרחוב מזרחה נמצא בית מפואר שהוקם במאה ה-19, וכיום פועלת בו מסעדת הארמון של פס (Palais de Fès). מגג המסעדה נשקפת תצפית נפלאה על המדינה. מול הכניסה למסעדה ניצב אחד משני שערי הברונזה המקוריים של מסגד קייראוויין, שער הנפתח למתפללים רק בימי שישי.
בהמשך הרחוב המתעגל מגיעים אל כיכר אס-ספרין (Place es-Seffarin), כיכר חרטי הנחושת. רעש פטישים ואזמלים מקדם כאן את פני הבאים. הסוחרים שבכיכר, המוצלת על ידי עצי תאנה, מציעים להשכרה סירים ענקיים לשמחות. מהכיכר פונים שמאלה ומיד ימינה, אל מדרסת אס-ספרין (Medersa es-Seffarin), העתיקה במדרסות של פס. האתר סגור בדרך כלל, אך אפשר לבקש מפתח מן השכנים.

המדרסה הוקמה ב-1280, בימי המרינים. בתקופתם נהגו המורים ללמד בבתיהם, ולא רק במסגדים, ולכן נבנתה המדרסה הזאת, הראשונה במרוקו, כבית מגורים, שלו מרפסת החולשת על חצר.
בסמוך נמצאת ספריית קייראוויין, שאותה הקימו המהגרים התוניסאיים שבנו את המסגד, ושבה יש כיום כ-30,000 ספרים. במאה ה-14 הובא לכאן אוסף של ספרי קוראן מאנדלוסיה. רבים מהספרים אבדו במשך השנים, אבל במקום נותרו כרכים נדירים, ובהם עותק של ה"היסטוריה" לאבן-חלדון.
מכאן אפשר לרדת בכיוון הנהר, אל שוק הצַבּעים (Souk des Teinturiers), שעובדיו עוסקים בצביעת צמר. בעבר השתמשו כאן בצבעי צמחים, שהוכנו מזעפרן, מפרג, מנענע ומצמחים אחרים, אבל כיום תופסים את מקומם הכימיקלים.

נענע באף ובתה
בחזרה אל כיכר אס-ספרין, נפנה ימינה (מזרחה) לסמטת עושי המסרקים (rue des mechatine), ומשם אל שוק הבורסקאים (Souk des Tanneurs). מורה הדרך יצייד אתכם בעלי נענע, כדי להתגונן מהריחות הרעים הנודפים מהעורות. הפעילות העיקרית מתרחשת בשוק בשעות הבוקר, וכדי לצפות בה, מומלץ לעלות לגג אחד הבתים הסמוכים (יש להשאיר תשר לבעלי הבית).
המראה בלתי נשכח: שורות של בורות מלאים בנוזלים בשלל צבעים, ובתוכם דורכים נערים הלומדים מאבותיהם את המלאכה. מכל חלון ומרפסת משתלשלים עורות כבש וגמל, המתייבשים בשמש. עיבוד העור בשיטה המסורתית ארוך ומורכב. כדי להסיר את השיער והשומן מהעור, טובלים אותו בסיד, בשתן, בלשלשת יונים, בחומצת גופרית ובמלח. כדי להקנות לעור גמישות, משרים אותו בתערובת של שמנים. הברקת העור נעשית בעזרת אבן חלקה. לאחר מכן תולים את העורות לייבוש, ולבסוף מגיע שלב הצביעה.

מרובע הבורסקאים אפשר לחזור אל אזור סוק אל-עטארין, ולפנות צפונה, אל שער גיסה (Bab Guissa) ואל מלון ארמון ג'מעי (Palais Jamai), הנמצא בצפון-מזרח העיר, סמוך לשער ג'מעי. הדרך עוברת ליד שוק אג'-ג'וטייה (Joutia), שוק הדגים המלוחים, רובע הצורפים וכיכר אל-עשאבין (al-Achabine), שם מוכרים עשבי מרפא. באזור יש מסעדות עממיות ובתי קפה.
ביקור בגן האנדלוסי של מלון ג'מעי יהווה סיום נפלא ליום במדינה של פס. מיץ תפוזים צונן או תה נענע על שפת הבריכה יפיגו מעט את העייפות. זה המלון היחיד במדינה, וקירותיו נושקים לחומות. את חלקו הראשון של המלון בנה בסוף המאה ה-19 מוחמד אל-ג'מעי, הווזיר של הסולטן מולאי חסן. אחרי מות הסולטן, נושלו האחים ג'מעי מרכושם על ידי עבדול עזיז, הסולטן החדש, והוחזקו בכלא בתטוואן. האח הבכור, חאג' אמעתי, מת בכלא, אך נשאר כבול לאחיו מוחמד במשך עשרה ימים. רצוץ ושבור, כמעט עיוור, שוחרר האח השני כעבור 14 שנה, ב-1908.

רובע הבורסקאים. בתוך כל בור צבע כזה עומד נער, שלמד מאביו את סודות עיבוד העור | יעל אילן

מלאח הארץ
בניגוד למדינה, שצמחה והתהוותה לאורך השנים, הרובע החדש, פס אל-ג'דיד, תוכנן והוקם על ידי המרינים במאה ה-13. עבודות הקמתו החלו ב-1273, והסתיימו כעבור שלוש שנים בלבד. הרובע שהקימו נבנה כמשכן לסולטנים וכמרכז מנהלי, שבו ארמונות ומבני מנהל וצבא רבים, ורק מעט בתי מגורים פרטיים ומסגדים.
בעיבורי פס אל-ג'דיד נמצא המלאח (הרובע היהודי), שנבנה ב-1438 על ידי המרינים, כדי להעביר אליו את היהודים שהתגוררו מסביב למתחם של מסגד קייראוויין, ולפנות שטחים להקמת המדרסות. מטרה נוספת היתה לרכז את היהודים בסמוך למרכז המנהל, המח'זן, כדי שהפעילות המסחרית שלהם תהיה מבוקרת. היהודים שחיו במלאח קיבלו הגנה ואוטונומיה, תמורת נאמנות מוחלטת לסולטן.

לפי אחת ההשערות, מקור השם "מלאח" בפס, והוא מתייחס כנראה למלאכה שהוטלה על היהודים – להמליח את ראשי האויבים המנוצחים, לפני שהוצבו לראווה בשערי העיר.
ראשיתה של יהדות פס שנים רבות לפני הקמת המלאח. כמה עשרות שנים לאחר ייסודה של פס מנתה הקהילה היהודית בעיר ובסביבותיה עשרות אלפים. גיאוגרף ערבי בן התקופה כינה את העיר "בלאד בילא נאס" (עיר ללא אנשים), כלומר, ללא מוסלמים, כי רוב תושביה היו יהודים.
המשפחות היהודיות הראשונות הגיעו לפס מאנדלוסיה (ספרד) ומקייראוואן (תוניסיה), בעידודו של אידריס השני. עד מהרה הפכה פס מרכז יהודי מסחרי חשוב, וגם מוקד ללימוד תורה. בפס קמה אסכולה שעסקה בחקר לשון המקרא והדקדוק העברי. בסוף המאה התשיעית חיבר רבי יהודה אבן קורייש בפס מילון משווה חלוצי בתחום השפות השמיות.
הגדול והנודע בין חכמי מרוקו היה רבי יצחק אלפסי (מהעיר פס). בראשית המאה ה-11 הוא ייסד בעיר ישיבה. את הוויכוחים בין תלמידי החכמים הכריע בפסקי הלכה, ובהם החיבור הראשון בתולדות היהדות, שבו מובאים דיני הדת בבהירות ובלי פלפולים. בגיל 75 שנה נאלץ רבי אלפסי לעזוב את עירו, בעקבות הלשנה על קשר שרקח כביכול נגד השלטון. הוא הצליח להימלט לספרד, שם מת.
מלחמות השבטים הברבריים פגעו קשות ביישוב היהודי בפס. ב-1035, במהלך כיבוש פס על ידי האמיר של בני איפראן, נטבחו 6,000 מיהודי העיר. המרכז הרוחני של פס ירד מגדולתו, ואת מקומו תפסו קהילות ספרד.
בתודעת יהודי מרוקו זכורים גם ימי המוואחדין כתקופת פורענות וגזרות. רבים נאלצו להתאסלם, חלקם רק למראית עין, ואחרים נמלטו לארצות אחרות. יוצאת דופן היתה משפחתו של הרמב"ם, שנולד ב-1138 בקורדובה. בעצם ימי הרדיפות, היגרה משפחתו לפס.
לאחר הוצאתו להורג של ראש קהילת פס, הרב יהודה הכהן אבן-שושן, מורו של הרמב"ם, עמדו חייו של האחרון בסכנה, וב-1165 עזב הרמב"ם את פס והתיישב בקהיר.

אחרי עצמאות מרוקו עזבו מרבית היהודים את הרובע, שאוכלס במהגרים עניים. מִבניהם של שני בתי כנסת שרדו במלאח: בית הכנסת הצרפתי, המשמש כיום כבית מגורים, ובית הכנסת פאסי, שבו פועל כיום בית חרושת לשטיחים. מומלץ לחצות את המלאח לאורך הרחוב המסחרי הראשי, רחוב המרינים הגדול (Grande Rue des Mérinides), שבו עדיין פועלות שתי חנויות תכשיטים השייכות ליהודים.
בית הקברות היהודי של פס הוא מן המאה ה-13, ומושך אליו תיירים לא רק מישראל. באתר השמור והמטופח קבורים שניים מהקדושים החשובים ביהודי מרוקו: רבי יהודה אבן עטר וסוליקה הצדיקה. ממזרח לבית הקברות זורם ואדי זיתון, המחלק את העיר לשתי גדות, המזרחית והמערבית.