למחרת היום שבו החלטנו להתחתן, התחלנו בהכנות. לרשותנו עמד רק חודש והמלאכה היתה רבה. המאמצים לא הוקדשו לחיפוש אחר אולם, צלם או שמלה. מרבית האנרגיה הושקעה בתכנון ירח הדבש. הרבה לפני שחשבנו להתחתן חלמנו לנסוע לאיי סיישל (Seychelles), אבל המחשבה נראתה מעט מושחתת, בהתחשב במחיר ובעובדה ששנינו היינו סטודנטים. החתונה המתקרבת נראתה כמו תירוץ מצוין למימוש החלום הישן. ברוכים הבאים לגן עדן האיים היו כל מה שציפינו לו ויותר. למרות הפיתוח התיירותי, איי סיישל לא ממוסחרים ושומרים על קסם של פעם. אין בנייה לגובה, אין כבישים מהירים, אין דוכני מזכרות בכל מקום ותמיד אפשר למצוא פינה שקטה להיות בה לבד. ואם זה נשמע כמקום המושלם לחופשה רומנטית, זה אכן כך. כשהמטוס התכונן לנחיתה, לא היה אפשר למחוק לנו וליתר הנוסעים את החיוך מהפנים. מלמעלה נראו מי הטורקיז של האוקיינוס ההודי ובהם משובצים איים ירוקים. ברוכים הבאים לגן עדן. לנו ציפתה טיסה נוספת, מהאי מאהה (Mahé) לאי פרלין (Praslin), שם היינו אמורים לבלות את ארבעת הימים הבאים. את ההמתנה לטיסה העברנו בוויקטוריה (Victoria), אחת מערי הבירה הקטנות בעולם. בוויקטוריה יש כמה אטרקציות מרכזיות, בהן הגנים הבוטניים, מוזיאון הטבע והמוזיאון הלאומי להיסטוריה. החלטנו לוותר עליהן ולשוטט בעיר. גאוות העיר (אם כי לא ברור למה) היא מגדל השעון, העתק של הביג בן הבריטי, שנמצא כאן מאז 1903, השנה שבה הפכה סיישל למושבה בריטית. לא רחוק ממנו נמצא שוק סלווין קלארק (Selwyn Clarke), שהביקור בו מומלץ מאוד. בשוק מוצגים למכירה שלל דגים טריים, ירקות ופירות טרופיים ותבלינים אקזוטיים. בוויקטוריה גילינו שלפעמים נחמד להיות ישראלי בחו"ל. שוחחנו עם סוכנת נסיעות מקומית, שכאשר שמעה שאנחנו מישראל אמרה: "וואו, אף פעם לא פגשתי אנשים כל כך קרובים לאלוהים". כשראתה את המבט ההמום שלנו הוסיפה: "כלומר, כולנו ילדי האלוהים, אבל אתם הקרובים ביותר". כעת, משקיבלנו אישור שאנו ילדי האלוהים, יכולנו לשוב לשדה התעופה, לטיסה שתיקח אותנו לפרלין. צעדנו למטוס הקטנטן, שמכיל כ־15 מושבים ונראה כמו מונית שירות. כעבור כרבע שעה משעשעת שבמהלכה טס המטוס נמוך והמים היו כה צלולים עד שכמעט ראינו את האלמוגים מבעד לחלון, הגענו לפרלין.
ארוחת הערב הורכבה ממזנון קריאולי ולוותה בקוקטיילים נהדרים. אף שכל האורחים במלון היו זוגות, אנחנו כנראה היינו הזוג היחיד בירח דבש. רק זה יכול להסביר את המחווה הנוגעת ללב אך מביכה שלה זכינו כשהשולחן הקבוע שלנו עוטר מדי ערב בפרחים ובעלי כותרת בצורת לב. חיי לילה הם לא הצד החזק של סיישל (וגם לא שלנו למען האמת), כך שאחרי ארוחת הערב נהגנו לשבת במרפסת ולהתבונן בים ובכוכבים. אפילו השממיות על קירות המרפסת התקבלו בהבנה, הן כנראה חלק בלתי נפרד מהשהות באי טרופי. האי פרלין הוא בסיס יציאה מצוין לטיולים באיים הסמוכים. לאחד מהטיולים הללו, הכולל ביקור בשלושה איים, קוזאן (Cousin), קורייז (Curieuse) וסנט פייר (St. Pierre), אפשר לצאת רק במסגרת מאורגנת. השיט לאיים הוא חלק מהחוויה. במהלך ההפלגה השתזפנו על הסיפון וצפינו בחופים מבודדים ובמפרצים קסומים.
המשכנו בשיט לעבר האי קורייז, ששימש בעבר מושבת מצורעים. במהלך ההמתנה לארוחת הברביקיו שהוגשה לנו על החוף ביקרנו בביתו של הרופא שטיפל במצורעים, שהפך למוזיאון. בשביל החוצה את האי ראינו מגוון רחב של צמחים, בהם עצי וניל וקינמון, אננס בר ולסיום יער מנגרובים. באי יש גם פרויקט שימור צבי ענק. בשלב הזה עדיין התרגשנו לראותם, לא ידענו שהם נפוצים בסיישל בערך כמו יונים בתל אביב. האי השלישי, סנט פייר, הוא אי סלעי קטן ולא מיושב, שמסביב לו יש עולם תת מימי עשיר ומגוון אפשרויות שנירקול.
הרושם הראשוני הוא שלה דיג הוא הקיבוץ הטרופי הראשון. אין כבישים, כולם רוכבים על אופניים, הבתים קטנים וטובלים בירק ומדי פעם פוגשים בתרנגולת תועה. רכבנו ליד נחלים, בין מטעי וניל וקוקוס, לצד בתי אחוזה מרשימים ואז הגענו לחוף. כיאה לחוף שהוא מהמצולמים בעולם, ציפינו שתהיה כאן חגיגה שלמה של מסעדות ומוכרי מזכרות, אך לא כך היה. לא מדובר ברצועת חול רחבה כפי שדמיינו. הסלעים והצמחייה יוצרים חופים קטנים ומבודדים. מצאנו חוף קטן שהיה כמעט פרטי שלנו. צר לי על הקלישאה החבוטה, אך המראה היה עוצר נשימה. חול לבן ודק, עטור דקלים וצמחייה טרופית סבוכה, מים בצבע טורקיז, סלעי גרניט ענקיים שניצבים על החוף ובמים. ושקט. בלי מוכרי ארטיקים ובלי מוזיקה של בוב מארלי שמתנגנת מהקיוסק, אולי כי אין קיוסק. התוכניות להמשיך לטייל באופניים באי נגנזו. המים הקרירים היו מפתים יותר וכשרצינו לנוח שכבנו על אחד מסלעי הענק ובהינו ביופי הזה.
יומנו האחרון בפרלין הוקדש לביקור בוואלה דה מה (Valle de Mai), עמק מיוער שמפורסם הודות ל־4,000 דקלי קוקו דה מר הגדלים בו, מין שגדל רק בסיישל ולכן הוכרז המקום כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. צורתו של המין הנקבי של האגוז היא כשל אגן ירכיים נשי. האגוזים ענקיים ומשקלם עשוי להגיע לכשלושים קילו. הסיישלים מאוד גאים באגוז הקוקו דה מר והוא מככב במזכרות רבות. אפילו החותמת שמטביעים בדרכון היא בצורת האגוז! מלבד דקלים יש כאן עוד מינים רבים של עצים וציפורים.כשיצאנו מהשמורה הלכנו כעשר דקות לצד הכביש הראשי והגענו למפל שצנח בדרמטיות בין עצי היער. בגללו החמצנו את האוטובוס ונאלצנו להמתין כשעתיים עד שעבר במקום אוטובוס נוסף, אבל המראה היה שווה את ההמתנה. מה גם שהזדמן לנו מפגש משעשע עם מדריך מקומי, שגם הוא התרגש מאוד לשמוע שאנחנו מישראל. התברר שהוא חולם לבקר בארץ לאחר שאביו, ששירת בצבא הבריטי, הגיע לישראל וסיפר לו נפלאות על המקום. יש לו אפילו ספר על המוסד, מהימים שבהם זכה להצלחות מסחררות. הוא סבר שישראל היא גן עדן, ואנחנו, שלא רצינו לאכזבו, הנהנו בהסכמה.
העולם שמתחת למים מקובל להתחיל את החופשה בסיישל באי מאהה ואז לעבור לפרלין. מאהה גדול ומפותח בהרבה מפרלין, ולמרות היותו אי יפהפה, לאחר כמה ימים בפרלין הוא עשוי להיראות מעט ממוסחר והמוני. את השהות בפרלין הקדשנו לטיולים ואת הימים שנותרו לנו במאהה החלטנו לבלות בבטלה על החוף. גם באי מאהה אפשר לצאת לטיולים רבים, בהם טיול ביער הגשם ההררי, סיור בכפר האמנים ועוד. אנחנו הצטרפנו לסיור אחד, בפארק הלאומי הימי סנט אן. הפארק משתרע על שישה איים, הממוקמים במרחק קילומטרים ספורים מוויקטוריה, והוא מציע עולם תת ימי עשיר. הסיור נערך בסירה עם קרקעית שקופה, שדרכה אפשר להבחין באלמוגים ובדגים צבעוניים. בהמשך הסיור יצאנו לשנרקל. התחנה האחרונה בסיור היא האי מויין (Moyenne) שנמצא בבעלות פרטית של קשיש בריטי תמהוני ועשיר בשם ברנדון גרימשו. האי פתוח לסיורים ויש בו מסעדה שבה הגישו לנו ארוחה בסגנון מזנון קריאולי. בשביל המתפתל סביב האי אפשר לפגוש צמחייה מגוונת וכמובן אוכלוסייה של, איך לא, צבי ענק.
את הזמן הנותר רצינו להקדיש למנוחה בחוף והמלון שבחרנו, Anse Soleil Beach Comber, היה מושלם לצורך העניין. הוא נמצא בדרום־מערב האי, במיקום מבודד מאוד. גולת הכותרת היא החוף, שנמצא במרחק חמש פסיעות מהמרפסת. החוף נחשב אחד מהיפים בסיישל אבל בשל מיקומו המבודד וקשיי ההגעה הוא לא עמוס בתיירים והיינו בו כמעט לבד.פרשנו מגבת על החול הרך, מוגנים תחת הצל של סבך עצי דקל, ומדי פעם נכנסו לרחוץ במים הצלולים. בקבלה ציידו אותנו בשנורקלים שהתגלו כיעילים מאוד: במרחק קצר מהחוף זכינו לראות להקות של דגים טרופיים, ועל הסלעים התרוצצו סרטנים קטנים. היומיים הנפלאים שהעברנו על החוף יכלו להימשך שבועות, אבל הגיע הזמן לחזור הביתה. ירח הדבש נגמר והשגרה מחכה. | ||||||||||||||
