וייטנאם: מפרץ הא לונג ופגודת הבושם

אגדה וייטנאמית עתיקה מספרת על דרקון אימתני, שמנע את פלישתן של ספינות אויב מן הים אל מפרץ בצפון־מזרח המדינה. הסופה העזה שהוא חולל גרמה לפולשים לאבד את דרכם אל החוף. הווייטנאמים זכרו לדרקון את החסד שעשה עימם וקראו למפרץ "הא לונג" (Ha Long) – מפרץ הדרקון.

מפרץ הא לונג, השוכן ממזרח להאנוי, הוא רק חלק קטן מרצועת החוף של וייטנאם, כ־3,500 קילומטר הנושקים לים סין הדרומי. כל כך הרבה חופים ומפרצים, איים וצבעים טמונים בה, ובכל זאת – כשמגיעים להא לונג, קשה לעצור את קריאות ההתפעלות. ממי הטורקיז של המפרץ (צבע שנותנים להם המינרלים בקרקעית הים) פורצים כ־3,000 איים מאבן גיר ומעטרים אותם בשלל צורות. גם אנשי אונסק"ו התפעמו והעניקו למקום תואר של אתר מורשת עולמית.

ביקור בהא לונג אורך יומיים לפחות. הכי נוח לצאת למפרץ הא לונג מהאנוי, שם אפשר להזמין סיור מאורגן. אפשר כמובן לטייל שם באופן עצמאי, אך מבחינות רבות (זמן, ארגון ומחיר) מומלץ להצטרף לטיול, שכולל גם שיט בין האיים והמערות באיזור. מחיר הטיול נקבע על פי מספר הימים ורמת המלונות.

הדרך מהאנוי למפרץ – 170 ק"מ – נמשכת לא מעט זמן, בעיקר בגלל התנועה בכבישים. לאחר חציית גשר צ'ואונג דואונג (Chuong Duong), שעובר מעל לנהר האדום, הופכת הנסיעה לנעימה יותר: משני צדי הדרך נפרשים שטחים חקלאיים גדולים, שבהם עובדים האיכרים למחייתם הדלה.

תחושה של סוף העולם
כשמגיעים סוף סוף להא לונג מגלים שהעיר חצויה: הצד המערבי נקרא באי צ'אי (Bai Chai) והצד המזרחי – הונג גאי (Hong Gai). בצד המזרחי הפעילות מועטה למדי, ולכן כדאי ללון בבאי צ'אי האטרקטיבי יותר – שבו יש מלונות איכותיים יותר, מסעדות דגים, חנויות מגוונות, קפה־אינטרנט ורצועת חוף קרובה עם טיילת רחבה. הונג גאי מציע למבקרים את חוויית שוק הדגים המקומי, שגודלו משתנה בהתאם למה שהצליחו הדייגים ללכוד ברשתם.

בשעת בוקר מוקדמת מועדות פנינו אל הנמל שבמבואות העיר, שם אפשר לשכור כלי שיט שונים (עדיף לבחור כלי שיט מקורה, למקרה שיהיה גשום). המחירים נעים בין חמישה דולרים ל־25, תלוי בגודל הסירה וביכולתכם להתמקח. השיט אורך שלוש־חמש שעות במסלולים הסטנדרטיים, אך אפשר לשכור לזמן ארוך יותר. לפני שבוחרים שיט, כדאי לבדוק אם הוא כולל ארוחת צהריים ומה בתפריט.

הווייטנאמים כינו את האיים הקרסטיים בעלי הצורות המשונות בשמות משונים לא פחות, כמו אי הפיל (Cam Voi), אי תרנגול הקרב (Cam Ga Choi) ואי הגג (Cam Mai Nha). הר באי טו (Bai Tho), המתנשא לגובה של יותר ממאה מטר, נראה מכל מקום באיזור. הוא נמצא ממש בטבורה של העיר ומסמל את העבר המפורסם שלה – בחודש מאי 1930 ננעץ בפסגתו הדגל הווייטנאמי, כאות למרד ברודנות הצרפתית.

חוץ מהאיים ומהמפרץ, נודע האיזור גם במערותיו, שתיים מהן מפורסמות במיוחד. מערת טייֶן קונג (Thien Cung) נמצאת מצפון לאי דאו גו (Dau Gho), והיא אחת היפות והגדולות במפרץ. כבר בכניסה אליה רואים את הנטיפים והזקיפים היפהפיים, העשויים אבן גיר. המערה כוללת חדרים רבים, וסגנון הנטיפים משתנה בכל אחד מהם. המערה השנייה, סונג סוט (Sung Sot) שמה, התברכה לא רק ביופי, אלא גם בגודל מרשים: 10,200 מטר רבוע.

אפשר להמשיך לשוט מבאי צ'אי להונג גאי, כדי לשוטט בשוק הדגים ולהצטייד לקראת ארוחת הצהריים. ילדי הדייגים מציעים שלל אלמוגים שנעקרו מהקרקעית, אך קיים איסור על כך, ועדיף להימנע מלקנותם. האטרקציה האמיתית היא לעצור את אחת מסירות הדייגים ששטות לידכם, לקנות מהם את מאכלי הים האהובים עליכם ולהכין ארוחת צהריים שאין טרייה ממנה.

ללכת בעקבות הניחוח
אם לרשותכם עומד רק יום אחד לטיול בסביבות האנוי, וברצונכם לראות נוף מעורר השראה אבל גם לטעום משהו מן התרבות המקומית, גם ללכת ברגל וגם לשוט – טיול אל פגודת הבושם (Chua Huong) כולל את כל אלה, ויותר מכך. הפגודה, שקיבלה את שמה ככל הנראה בשל ניחוח הפריחה הנישא באוויר באביב, הוקמה בהר הואונג טיך (Huong Tich, "הרי העקבות הריחניים"), כ-60 ק"מ מדרום להאנוי. בסביבה הוקמו פגודות ומקדשים נוספים, והיום מדובר בקומפלקס גדול מאוד. אף שהאיזור ומקדשיו מזוהים עם האמונה הבודהיסטית, מגיעים לכאן גם כאלה שמאמינים באלים וייטנאמיים מקומיים.

פגודת הבושם שוכנת במחוז הא טאי (Ha Tay), השופע נחלים, מערות נסתרות והרים, ששטחים חקלאיים נפרשים ביניהם. תחילת הדרך היא באוטובוס או ברכב שכור. עולים על הכביש המהיר מספר 6. לאחר 14 קילומטר פונים שמאלה בצומת לכיוון כביש D426 ונוסעים בו דרומה, עד כפר מי דוק (My Duc).

מכאן משתנה אופי הדרך. שתי נשים ייקחו אתכם בסירה קטנה על נחל היין (Yen) בשיט רגוע, אך מחסיר פעימה, שאורך כשעה וחצי. החקלאים תחמו את אדמות האורז בתוך הנחל וסמוך לו כדי להשקותן ביתר קלות, והנשים מובילות את הסירה ממש בין שטחי הגידולים, כשמשני צדי הנחל נישאים ההרים בהוד.

לא מעט אגדות מעניינות ושירים ענוגים נקשרו בהרי אבן הגיר. ליד הר בשם נגו ניאק (Ngu Nhac), שעל פניו חולפים בדרך, מדליקים המקומיים קטורת לכבודו של אל ההרים. בהמשך עוברים על פני הרים שלהם שמות משונים משהו, כמו הר צלחת האורז הדביק או הר התרנגול, ממשיכים ליד מערת צ'או (Trau) וגשר הוי (Hoi) ומשייטים עד עמק דאו (Dau).

הדרך לגן עדן
הסירה עוצרת במקום שבו פלג הנחל מתרחב וההרים מגוננים על הפגודה החיצונית, טיין צ'ו (Thien Tru, "הפגודה המובילה לגן עדן"). הפגודה, שנבנתה במאה ה־17, נפגעה בהפצצה, אך אנשי המחוז דאגו לשפץ אותה. מגדל הפעמון שלה מעוצב כפרח לוטוס, ועל הקירות חקוקים שירים וכתובות.

היציאה מהפגודה החיצונית מסמנת עבורנו את תחילתו של המסלול הרגלי (לא לשכוח נעלי הליכה טובות), שלאורכו מצפים לכם דוכני מזון ומזכרות. בדרכנו משם אל יעדנו – הפגודה הפנימית, שנמצאת בתוך ההר, הלא היא פגודת הבושם – ניתקל בשתי פגודות נוספות.

ביציאה מפגודת טיין צ'ו יש שביל צר, פונים בו ימינה ועולים כקילומטר אחד עד לפגודת טיין סון (Thien Son), הבנויה סמוך לצוק ההר. השביל הראשי ממשיך לעבר פגודת ג'יאי אוון (Giai Oan, "טיהור חוסר הצדק"). בכניסה אל הפגודה ישנו פלג מים המתפצל לתשעה ערוצים – אלו הם "המים המטהרים של בודהא".

האגדה מספרת כי בודהא עצר להתרחץ כאן, כדי לשטוף את עצמו מחטאיו של המין האנושי. בעקבותיו מגיעים לכאן מאמינים בודהיסטים רבים על מנת לרחוץ במים את ידיהם ואת פניהם, ובכך להתנקות מחטאיהם. אומרים על השטיפה כי היא מזכה את העבר ומטהרת את הקארמה, ויש גם מי שמייחס לה סגולות ריפוי מיוחדות. לאחר הטיהור ממשיכים אל תוך ההר, אל מערה גדולה – מערת הבושם. פתחה של המערה מכונה "לוע הדרקון", ודרכו יורדים לתוך המערה. על אבן במקום רשומה כתובת באותיות סינית: "המערה היפה ביותר תחת שמי הדרום".

בתוך המערה ניצבים שני פסלים – אחד של בודהא ואחד של בודהיסטווה (אדם שעומד להגיע להארה, אך מוותר על כך כדי להשיג הארה כללית לעולם), בהתגלמותו כאלת הרחמים והחמלה. המערה מסמלת את הפתח לשמים, מקום שבו נופל הגורל – לגיהנום או לגן העדן. במקומות מסוימים במערה אפשר לראות נטיפים המוארים בצבעים שונים ונושאים שמות כמו "ערמת האורז", "ערמת המטבעות", "סל תולעי המשי" ואחרים. זוגות חשוכי ילדים מגיעים לפגודה להתפלל לפוריות, כשהם נוגעים בנטיף ששמו "נטיף הילד".

באביב נערך בפגודת הבושם פסטיבל שמושך מאות ואלפי בודהיסטים, המגיעים לפקוד את המערה ואת המקדשים, ליהנות מן הפריחה ומיופיו של המקום, להדליק קטורת ולקוות למזל טוב.