היום הראשון: רגל למעלה, רגל למטה במבט מלמעלה נראות תמרות העשן והאבק של מפעלי אורון, והן זרות ומנוגדות לטבע הפראי שאני הולך בו בקושי רב. הזרחן המופק במפעלים ממרבצי פוספט משמש לייצור דשן ולייצור נשק כמו הרימון הזרחני. אני מתקדם במתינות ומשתדל לגייס נחישות לעוד עלייה ועוד ירידה וחוזר חלילה. מדהים לגלות עד כמה הזמן יחסי: ההליכה בקצב אטי גורמת לו לחלוף במהירות, וכשאני עובר את שליש הדרך, עובר כבר חצי מיום ההליכה.
אני מתלבט אם להמשיך לבד ולנסות לסיים את המסלול או לחכות לבנות כדי לראות מה איתן. יש מחיר להליכה עם עוד אנשים, אבל גם מצבי אינו מזהיר. אני מחליט להמתין לבנות. לאחר כמעט שעתיים וכמה כוסות קפה, אני מבחין בהן מרחוק הולכות במורד התלול. כשאנחנו יושבים ומתלבטים מה לעשות, גולשים אלינו בדילוגים מהירים שלושה מטיילים אנשי היי־טק: איציק מנתניה, מאשה מתל אביב ורונן מרמת גן. להפתעתי, כעבור עוד כמה דקות מגיעים מהכיוון הנגדי עוד שלושה מטיילים, מושבניקים מאורות שהולכים את השביל בחלקים מדרום לצפון. פרצי צחוק רבים מלווים את הסיפורים שלהם על ההתקדמות האטית בפרויקט שהתחילו לפני יותר משלוש שנים, ושסופו – אם ימשיכו בקצב הזה – עוד רחוק מאוד. בעודנו נחים, חבורת ההיי־טק שולפת מהתרמילים כריכים ארוזים עם מדבקות שמעידות על אוכל מצומצם ומתוכנן בקפידה. משקל התרמילים שלהם מעורר קנאה, והציוד שלהם מדוגם להפליא. אני מקשיב בעוגמה לאיציק, שמרצה את משנתו על go light ומדגים אותה בשק שינה איכותי שמשקלו פחות מחצי קילו. כל כך צודק. אני מגניב מבט לתרמיל הגדול שלי ותוהה לאן נעלם כל הניסיון שצברתי בצבא ובעשרות טרקים בעולם. מפגש המטיילים המשעשע נמשך להנאתנו עוד ועוד, ואנחנו מאבדים זמן יקר. לאחר התייעצות רבת משתתפים מתקבלת החלטה לסחוב עד למפגש עם סימון השביל הכחול היורד בנחל מדור ולהחליט שם שוב על ההמשך. חתול בר שועט לידנו ההחלטה לרדת מההר מלווה בייסורי מצפון על שאני משנה את התווי. עד עתה הקפדתי ללכת את כל התווי, וזה המקטע הראשון החשוב שאני נאלץ לוותר עליו. אני מתנחם בכך שאשלים את הקטע בפעם אחרת. אנחנו יורדים לאט בערוץ הנחל בין מפלונים שחוצים שוב את מצלעות המכתש הגדול, וממשיכים בערוץ רחב שההליכה בו ארוכה אך מתונה. חתול בר גדול (או משהו דומה) מפתיע אותנו ושועט לידינו. המחזה יפהפה. מעולם לא ראיתי דבר דומה לזה. אנחנו מגיעים לחניון סמוך לחשכה, ובדרך הג'יפים אני פוגש להפתעתי את החבר'ה מאורות דוהרים בג'יפ כדי להביא לי מים. חבר'ה מדהימים.
ליד המדורה אנחנו אוכלים ספק מרק ספק תבשיל, וכשכל שרירי הגוף תפוסים ודואבים אנחנו מנהלים שיחה על טרגדיות משפחתיות. מתברר שגם להן יש טרגדיות שלא היו מביישות אפילו אותי, אבל כשאני פורש את שק השינה, שוכב על הגב ומביט בשמים זרועי הכוכבים, החיים נראים הרבה יותר טוב. למרות הכל, איזה יום מדהים זה היה. מדריך מהיר להיום הראשון היום השני: מה השתנה מזמן המרגלים אני מתכנן עצירה בערוץ המוביל לנחל צין בצל שיטה שמסומנת במפה בבירור, אבל בשטח אין לה זכר, ואני מסתפק בצל של קיר ערוצון. נחל צין נקרא על שם מדבר צין הנזכר במקרא פעמים אחדות, בין השאר בסיפור המרגלים: "ויעלו ויתֻרו את־הארץ ממדבר־צִן עד־רחֹב לבֹא חמת" (במדבר י"ג, כ"א). אורכו של הנחל כ־120 קילומטר; הוא מתחיל ממערב למצפה רמון, עובר ברמת עבדת ובקניון עבדת, ומשם ממשיך דרך בקעת צין עד לערבה. מאז המרגלים שעברו פה במסע הריגול התנ"כי, גל המטיילים באזור רק עולה בהתמדה, אבל לפי כמות רכבי השטח, נראה שרובם מעדיפים לתור את הארץ בג'יפים.
אני ממשיך ברגל בשביל רחב בבקעת צין. עד לפני כמה שנים זו היתה דרך ג'יפים פופולרית שנהגנו לשעוט בה בניווטים רכובים, אך היום הכניסה אליה אסורה לרכבי שטח ומותרת רק לרוכבי אופניים. ממול אפשר להבחין בקיבוץ שדה בוקר ובמדרשה לחינוך סביבתי, ומדרום־מערב מזדקר החרוט הקטום של חוד עקב, עם השביל הלבן המטפס אליו. גם לשם אגיע היום. אני עוצר להמתין ליד מפגש סימונים שמוביל לנחל דרוך, ולאחר זמן מה מגיעות ליטל וניצן עם שלישיית ההיי־טק. הם נראים מותשים למדי, קצת פחות עליזים, ואזלו להם המים. אחר הצהריים מתקרבים במהירות, והעננים מעידים שבצפון יורד גשם. אנחנו מתיישבים לארוחת צהריים בשמש הקופחת, שמשום מה, בחוסר הסתברות מכעיס, מסרבת להסתתר בין העננים ולו לרגע. חברי השלישייה מבינים סוף סוף שהגזימו בשאיפות מרחיקות הלכת שלהם, ומחליטים לוותר על נחל עקב ולהמשיך לקיבוץ שדה בוקר. ליטל וניצן מבקשות להמשיך איתי עד עין עקב ולא רק עד חניון הלילה הקרוב כמו שתכננו. כשהן מתעכבות למצוא את בקבוקי המים שהטמינו בחניון, אני דוחק בהן להמשיך כי השעה מאוחרת, ועלייה תלולה נוספת ממתינה לנו לפני הירידה לנחל עקב. חוץ מזה, פקחי רשות הטבע והגנים באזור מקפידים לאכוף את האיסור לשהות בשמורה בשעות החשיכה. גם לסיים את המסלול כשאני בקושי עומד על הרגליים וגם לחטוף קנס מפקח עצבני – זה נראה לי מוגזם. בשביל זה יש חברים אנחנו מקיפים את חוד עקב בשביל יפה, והאור הדועך מבליט את קימורי הגבעות ואת השבילים הלבנים שעולים אליהן. אל חניית המכוניות הסמוכה לעין עקב אנחנו מגיעים בדיוק כשדורון הפקח חוזר מסיור הוצאת המטיילים בסוף היום, והוא מסכים להקפיץ אותנו לשדה בוקר. אנחנו מנצלים את ההזדמנות כדי לשוחח על בעיית הבעיות של ההליכה בנגב: הטמנת מים. דורון מסביר שהציפייה מפקחי רשות הטבע והגנים שיטמינו מים אינה סבירה: "זה לא התפקיד שלנו, ואנחנו גם לא יכולים לקבל על זה אחריות. הפופולריות של השביל עולה בהתמדה, ואנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים מעל ומעבר בלוגיסטיקה עבור מטיילים. ומה יקרה אם מטייל יצפה למים ולא יהיו לו? ומה יקרה אם מישהו ירעיל את המים שנטמין?" הוא שואל. אין ספק שהנושא בעייתי, ויש אמת בטענותיו, אבל התהיות האלה רק מדגישות עד כמה ישראל מפגרת אחרי ארצות הברית ואירופה בתחום הלוגיסטיקה והתמיכה בטרקרים. החזון על בקתות מטיילים נראה עכשיו רחוק מאוד. מדריך מהיר ליום השני |
להמשך שביל ישראל:
 |
ביומיים שבין עין עקב למצפה רמון שמעון לב עובר בריכה קרה, רואה קוליסים שהותירו פורצי המכוניות והולך על ציר הנפט, פרויקט שנולד כשעוד היינו חברים של איראן. אבל למה לו פוליטיקה עכשיו, כשמכתש רמון פרוש על כף ידו |