היום הראשון: מנחל חמר למצד תמר
- נקודת התחלה: מפגש נחל חמר עם כביש 258
- נקודת סיום: חניון לילה מצד תמר
- אורך המסלול: כ־19 קילומטר
- משך הטיול: כ־7 שעות
- דרגת קושי: קל־בינוני
- לינה: חניון לילה מצד תמר
- מפות סימון שבילים: מספר 11 (דרום מדבר יהודה וים המלח) ומספר 14 (צפון הערבה ומזרח הנגב)
- אתרים באזור: לבעלי רכב שטח מסלולי נסיעה מרהיבים באזור, וכן הר צבאים, נחל אשלים, נחל פרס ונחל צפית
מסביבי שוררת עלטה. אני מכין לי קפה שחור ומחכה לאור ראשון שיפציע כדי להתחיל עוד יום מדברי. בכביש 258 — "כביש ערד־המפעלים" השומם למדי במשך רוב שעות היום — טסות עכשיו מכוניות במהירות מטורפת בדרכן למפעלים הגדולים שבאזור. כשמתחיל להאיר קצת אני מטפס בשביל כדי לצפות בזריחה מנקודת גובה 236. אבל גם לכוס הקפה ההכרחית יש מחיר, וכשאני מגיע למעלה, השמש כבר בוהקת מבעד לערפילי הבוקר. מנקודת התצפית הדרך גולשת מטה ומתחברת לדרך עפר טובה. מצפה לי יום הליכה קליל של 19 קילומטר על הדרך הזאת, העוברת לאורך הגבול של שמורת מדבר יהודה. הדרך הרחבה חביבה על רוכבי אופניים ונוסעי ג'יפים בסופי שבוע, אבל בימי חול כמעט איש אינו מטייל כאן.
לאחר כשלושה קילומטרים אני פונה דרומה בפיצול דרכי עפר ומזהה את הר קומות המוארך. אני מחליט לטפס עליו, ולאחר עלייה קצרה מגיע לפסגה השטוחה ומביט לכל עבר אל המישורים המחורצים בערוצי נחלים מדבריים. ממישורים אלה מתחילים את דרכם נחלי דרום מדבר יהודה: עמיעז, עזגד, חמרמר, אשלים ופרס.
אם באשלים עלתה נוסטלגיה
החזרה לדרך העפר מתסכלת למדי, אבל אני מתנחם בנוף המדברי המרשים, עם ערוצי הנחלים שמשסעים את המישורים השחורים־סגולים. ההתקדמות שלי מהירה מאוד, ומרחוק נראות כבר ערמות העפר העצומות שליד מפעלי תשלובת ערד מעלי העשן והאבק. כשאני מגיע למפגש שבילים שאחד פונה למעלה עזגד והאחר לבקעת צבאים, מופיע כבמחזה סוריאליסטי רכב חבוט שנוסע במהירות משום מקום לשום מקום ומלווה בענן אבק. הנהג הבדואי עוצר לידי לכמה שניות, מביט בי בסקרנות, ואז נותן גז ושועט מערבה.
 |
| קטע מ־18 הקילומטרים של מסוע האשלג. אפילו הרצל היה משתומם נוכח היעילות ההרסנית שבה מנוצלים אוצרות ים המלח |
בשלב זה אני כבר זקוק למנוחה בגלל ההליכה המהירה, אבל מחליט להמשיך עד לערוץ נחל אשלים, שבשבילי הוא שופע נוסטלגיה. כשאני מגיע, אני מתיישב בצלו של שיח רותם ומתכונן להפסקה ארוכה. נחל אשלים הוא לדעת רבים, וגם לדעתי, היפה בנחלי מדבר יהודה, וחוויות נעימות רבות זכורות לי מהליכה ומשחייה בגביו הירוקים הצוננים. בעודי לוגם תה, מגיח עדר גמלים גדול וחוצה את הערוץ. אחריו ממהרים שני מטיילים עמוסי תרמילים שמנסים לצלם אותו. סרג'יו לופו מרחובות ועמוס אורן מהר חלוץ ("מה, אתה מכיר?" הוא מתפלא) הולכים את שביל ישראל צפונה כבר עשרים יום. מרשימה אותי מאוד שקית הזבל הירוקה הגדולה שהם סוחבים. הם אוספים לתוכה את כל הזבל שלהם ומתכוונים לסחוב אותה כך עד שימצאו פח. אנו מנהלים שיחה ארוכה על השביל ועל החיים אחרי השחרור הטרי מהצבא. אני לא ממהר. נשארו לי רק חמישה קילומטרים לסיום היום הזה, והשעה רק עשר בבוקר.
המלחים של ים המלח – אף הם זהב הם
אנחנו נפרדים ואני ממשיך בדרכי. לאחר כשני קילומטרים אני חולף על פני הפנייה לתצפית הר צבאים ומבחין מרחוק במסוע המדהים של מפעלי ים המלח. כשכתב תיאודור הרצל את ספרו "אלטנוילנד", הוא כבר הבין את חשיבותו המסחרית של ים המלח: "…אבל המלחים של ים המלח אף הם זהב הם. כמות הברום של המים הללו אין להשיג משום תמיסה טבעית אחרת. והרי יודעים אתם איזה חומר יקר הברום, ומה רבה וענפה התוצרת, שאנו מייצרים מחוץ לכל אלה באותו המחוז הפורה של ארצנו, שהיה לפנים השומם מכולם, המת!" אבל גם הוא לא חזה שכעבור כמה עשרות שנים של ניצול אינטנסיבי של האוצרות האלה, נצטרך לנסוע עם סטיקרים הקוראים "די לייבוש" ולפעול להצלת ים המלח המתכווץ.
עד להקמת המסוע ב־1986, הובילו את האשלג בכ־250 משאיות שטיפסו בכבדות את העליות מסדום והצליחו לשנע רק כרבע מהכמות הנדרשת. כדי לפתוח את צוואר הבקבוק המכביד הזה, הוקם המסוע, שהוא בעצם חגורת גומי גדולה שנעה באמצעות מנועים. אורכו כ־18 קילומטר, והוא מתגבר על הפרשי גובה של כ־800 מטר. ראשו במפעלים באזור סדום וסופו במישור צפע, שם מועמס האשלג על רכבות ומובל לנמל אשדוד ולמפעלים אחרים. האמת היא שהמתקן הרועש מרשים ביותר, ולפחות לפי הטענה הרשמית, נעשה מאמץ גדול למזער ככל האפשר את הפגיעה בסביבה.
 |
| מנוחת מטיילים ופויקה עם בשר ויין בחניון הלילה ליד כביש מעלה עקרבים |
אני מצלם את המסוע מכל זווית אפשרית, אבל דֵי בהיחבא, כי אני מבחין בבחור שיושב בלב המדבר על כיסא כחול תחת שמשייה כחולה, ומי יודע, אולי גם זה נחשב מתקן רגיש, הכל אפשרי בארץ. כשאני מתקרב אל הבחור ומשוחח איתו מתברר ששמו טל גולדשמיט ושהוא עובד בחברה שנותנת שירותי מחקר בבדיקות איכות סביבה. אם הבנתי נכון, טל בודק את כמות חלקיקי האבק באוויר, כי רוצים לחדש את הפעילות במחצבת תמר הסמוכה. הוא מגיע פעם בשבוע לחמש שעות, מציב את מכשירי המדידה וקורא עיתונים וספרים על כוס קפה עד תום הבדיקות. מכיוון שהגעתי כה מוקדם ונשארו לי רק כשני קילומטרים עד לסיום המסלול במצד תמר, אנו יושבים, משוחחים ושותים קפה במשך שעה ארוכה, ואני אפילו מציץ בעיתון.ֿ
היום השני: ממצד תמר למעלה עקרבים
- נקודת התחלה: מצד תמר
- נקודת סיום: חניון לילה ליד כביש מעלה עקרבים, בפנייה למצפה המכתש
- אורך המסלול: כ־21 קילומטר
- משך הטיול: 8־10 שעות
- דרגת קושי: קשה מאוד, למיטיבי לכת; זהו אחד הימים הכי קשים בשביל עד כה.
- מפת סימון שבילים: מספר 14 (צפון הערבה ומזרח הנגב)
- אתרים באזור: מצפה המכתש, שער המכתש, נחל צפית עליון ותחתון, נחל תמר, נחל גוב, אתרי נחל צין
- מצד תמר הוא אחד מחניוני הלילה הגרועים שיש: הוא מלוכלך, מוזנח, מלא פסולת מתכת ובניין, ובעיקר — קרוב מדי לכביש דימונה־סדום. אני תוהה אם מישהו מהאחראים על מיקום החניון ניסה לישון שם בלילה כשמכוניות שועטות בכביש ומשאיות עמוסות מטפסות בו בכבדות וברעש.
החורבות הגדולות במצד תמר הן שרידי מצודה שנועדה להגן על הדרך המקשרת בין ממשית לים המלח. מצודה זו נחשבת הגדולה שבמצודות הרומיות המוכרות בהר הנגב. השביל חוצה את הכביש, מטפס לשלוחה, ומשם מתחיל לרדת לנחל צפית. נחל צפית — שאורכו כ־25 קילומטר ונהוג לחלקו לנחל צפית עליון ותחתון — הוא קניון נפלא וגם פופולרי למדי למשפחות הרפתקניות. יש שביל מסומן לכל אורכו, עם סולמות, גבי מים שמלאים אחרי שיטפונות ונוף מקסים. שביל ישראל בעצם רק חוצה אותו וממשיך לטפס לכיוון מעלה חצרה. כ־250 מטר מנקודת החצייה של הנחל, במורדו, יש מפל יפה, וכ־250 מטר מצפון לנקודת החצייה נובע עין צפית, שיש בו מים במשך רוב ימות השנה.
הרשויות לא הבינו את אשמדאי
השביל ממשיך לטפס במעלה חצרה במקביל לאחד מיובלי נחל צפית, ובהמשך נכנס לערוץ וממשיך לעלות. כמו שבילים אחרים בנגב, גם המעלה הזה בנוי על שרידי שביל קדום ששימש למעבר שיירות גמלים ולקשר בין המצודות, וכמו מסלולים אחרים באזור המכתשים, גם זה היה בעבר מסלול קלאסי של תנועות הנוער. עדות עצובה לטיולים של שנות החמישים היא האנדרטה לזכרו של דוד אייזנברג מהשומר הצעיר שמת כאן מהתייבשות ב־1955. נראה שבשנים האחרונות מתחדשת הפופולריות של הנגב כאזור טיול, וגם המסלול הזה זוכה לראות שוב בני נוער.
לאחר כשלושה קילומטרים של עלייה ארוכה ומתישה מאוד מגיעים לראש רכס חצרה, שממנו נפרש דרומה נוף יפהפה של מכתש חצרה, המוכר יותר בכינוי "המכתש הקטן". כמעט כל אדם מן היישוב (או לפחות כך נדמה לי) ביקר במכתש הקטן במסגרת טיול של תנועת נוער, בית ספר או סתם עם חברים. אני הייתי פה ודאי עשרות פעמים, אבל בכל פעם אני מתפעל ומתלהב מחדש. אין מה לומר, זהו אחד מאתרי החובה המרשימים ביותר בישראל, והוא עומד בכבוד רב גם בכל קנה מידה עולמי. אורכו של מכתש חצרה כשבעה קילומטרים ורוחבו כארבעה קילומטרים, והוא מוקף מכל עבר מצוקי גיר ואבן חול מרשימים. עובדת היותו מכתש מושלם, וכן שטחו הקטן לעומת מכתש רמון והמכתש הגדול, מאפשרים לאדם לקלוט את עוצמת התופעה הגיאולוגית הייחודית שבלב הנוף הפראי.
 |
| קירות המכתש הקטן באור ראשון. להתלהב בכל פעם מחדש |
דרך מעלה חצרה יורדת על גבי שלוחה מתונה, ובמקביל לה אפשר להבחין בשרידי דרך עפר, שלאורכה הונח צינור שהעלה את מי הקידוחים מהמכתש למפעלי תשלובת ערד בגבעת צפית. כיום, תודה לאל, נחסמה הדרך למעבר של רכב שטח, ואסור לנסוע בירידה הזאת ובתוך המכתש. המכתש הקטן כולו הוכרז שמורת טבע, ומותר ללכת רק בשבילים המסומנים. ואף על פי כן, בפתח המכתש יש אתרי קידוחים, אנטנה מכוערת, תחנת שאיבה ועבודות בטון. מטייל שסוטה מהשביל עלול לחטוף קנס מפקח נמרץ, אבל לא נראה שלמישהו אכפת שגלילי צינורות שחורים גדולים זרוקים בשטח, ושעל גבעה קטנה נמצא מתקן מפויח ונטוש עם גדרות ברזל הרוסות.
בקרקעית המכתש אני מרגיש היטב את החום הכבד, ותוך כדי הליכה מחסל עוד בקבוק מים (ראו במדריך המהיר הערה בעניין מים בימי טיול אלה). ערוציו הרבים של נחל חצרה חורצים את קרקעית המכתש ומתנקזים לערוץ מרכזי, והוא יוצא משער המכתש שבדופן הדרומית־מזרחית שלו. חוסר הבנה שערורייתי של תופעת הטבע הייחודית וראייה קצרת טווח גרמו לרשויות להרחיב את הפתח הזה ולסלול אליו כביש גישה מיותר. כיום, כמו במכתש הגדול, אנחנו יכולים רק לדמיין איך נראה פעם השער, שחובבי שמות מפוצצים (וזה לא אני) נוהגים לכנותו "שער אשמדאי".
 |
| הנחש המפוחד במעלה עלי. הכי טוב לעקוף |
והיה ויבוא נחש
שביל ישראל אינו מגיע לשער הזה אלא פונה מערבה. אני צועד בו לכיוון מעלה עֵלי, ומשבי רוח מפתיעים מנעימים לי את ההליכה. אני עובר את מרבצי אבן החול הצבעונית המפורסמים ומגיע לאחר קילומטרים אחדים לרגלי מעלה עלי התלול. בנקודות מסוימות לאורך המעלה הותקנו ידיות, יתדות וכבלי ברזל כדי לעזור בטיפוס. מדי כמה דקות אני עוצר מתנשף ומזיע, מביט אחורה על נוף המכתש המרהיב וממשיך הלאה. בסוף העלייה, אני מתעודד, מחכה לי אחת התצפיות היפות בארץ. באחד הקטעים אני כמעט מניח את הרגל על נחש שזוחל על השביל הצר וחוסם את דרכי. אני משיב את רגלי ומחליט שזה שפיפון קטלני. עכשיו אני מייסר את עצמי על שהתעצלתי לסחוב את עדשת המאקרו. האמת היא שאני לא בעניין של צילומי חיות, אבל צילום איכותי של נחש, ולו רק כדי לחזור הביתה ולהראות לילדים, שווה סחיבה של עוד עדשה.
הנחש מצטנף מפוחד ליד אבן באמצע השביל. בעודי חוכך בדעתי מה לעשות וכיצד להמשיך, אני נזכר בהתכתבות המפורסמת בין מהטמה גנדי לידידו ומורו רָאיצָ'נְד שדנו איך לנהוג במקרה של סכנת הכשה בלי אפשרות לברוח: האם להרוג את הנחש ולהציל את עצמנו? רובנו היינו משיבים ודאי שיש להרוג את הנחש, אך רָאיצָ'נְד — שכמו גנדי יישם בחייו את עקרון האהימסה (הימנעות מאלימות כלפי כל יצור חי) — אמר שמי שדואג לטובתו הרוחנית צריך לתת לגוף חסר החשיבות למות, ולכן האדם צריך להניח לנחש להכישו. בסופו של דבר אני מחליט שהנחש פוחד הרבה יותר ממני, ואני יורד כמה מטרים אחורה ומבצע עיקוף בדרך שאני מאלתר לעצמי.
 |
| קירותיו של המכתש הקטן בשעת חשכה |
ההליכה ביום החם והקשה הזה מצדיקה את עצמה כשאני מגיע לראש מעלה עלי. כשאני מגיר אגלי זיעה, אני מתיישב על שפת המכתש הפרוש מתחתי. רוב המכתש מוצל כבר, ובמשך הזמן הרב שאני יושב שם השמש שוקעת והצללים מתארכים, ורק שערי המכתש עוד מוארים באור אדמדם אחרון. איזה יופי, איזה כיף. כמו שאמרתי, אחת התצפיות היפות בישראל. למטה בחניון הלילה הסמוך לכביש מעלה עקרבים אני פוגש את רם מרשל וילדיו, ששוקדים כבר על תבשיל בשר עם הרבה יין בפויקה. איזה מזל שיש כאלה חברים, שמוכנים לבוא איתך למכתשים בימי הקיץ החמים.
