היום הראשון: מהר עמשא לערד |
 |
| סעיד בן ה־67 רועה את עדר הגמלים שלו בנחל חמר |
ההליכה במורדות ההר הירוק על הדרך היפה, בשעה שמסביב מלחכים את העשב עדרי כבשים וגמלים, היא פסטורלית ונהדרת, אך בו בזמן גם מטעה. יישובי הבדואים פזורים מלוא העין, עדות מוחשית לבעיה שנדחקת כבר שנים אל מתחת למעטה אבק המדבר. חלקים נכבדים מיום ההליכה הזה עוברים באזורי הבדואים, או כמו שנהוג לכנותם בשם הלא רשמי "בידואין־לנד", וקשה לי להשתחרר מהמחשבה הטורדנית שבישראל של המאה ה־21 מתגוררים עשרות אלפי נשים, גברים וטף בפחונים לוהטים, בלי מים זורמים, בלי תנאי סניטציה, ולעתים בלי נגישות לחינוך פורמלי בגלל בעיות כאלה ואחרות שלא נמצא להן פתרון. אני, ומן הסתם גם רבים אחרים, בעצם איני מכיר את חיי הבדואים בנגב, ומביט בהם רק מבעד לשמשת הרכב באזור באר שבע וערד. מבט זר בוודאי יראה ביישובי הבדואים צורת מגורים דומה לסלאמס ההודיים המפורסמים, וישראל תיראה לו מדינת עולם שלישי לכל דבר.
ליום הזה מצטרפת אלי יערה יונתן, תושבת קיבוץ בנגב המערבי, שילדיה לומדים בבית הספר "שער הנגב", והיא עובדת באחד מקיבוצי האזור הסופגים קסאמים דרך קבע. אנו מדברים על החיים בצל הקסאמים ועל תהליכי השינוי בקיבוץ כפר עזה, ולא על בעיות הבדואים בנגב.
השביל עובר סמוך למחצבות דריג'את המעלות אבק ופוצעות את הנוף, ומשם לפאתי הכפר הערבי (ולא הבדואי) דריג'את. תושבי הכפר הפלחים הגיעו באמצע המאה ה־19 מהכפר דורא שבהר חברון לאחר סכסוך פנימי.
 |
| גמלים עולים מן המרעה בנחל חמר |
מבט אחרון לעבר ההר שמאחורינו מראה בבירור את תווי הדרך הרומית שנעלמת בגבעות אדמת הלס של בקעת ערד, שם לא יכלה להישמר. הפתעה נעימה היתה הדרך הרומית הזאת. מכאן עובר השביל על דרך רחבה בין גבעות נמוכות מכוסות מרבדים ירוקים לכיוון תל ערד הנראה למרחוק. מדי פעם חולף טנדר בדואי ומותיר אחריו שובל אבק לבן. כרגיל, בדיוק כשאני מתפלא שאיננו פוגשים אף אחד שהולך את שביל ישראל, מופיע מולנו ארנון רונן בן ה־52 ממושב שדה ניצן, שיצא מאילת צפונה לפני 15 יום. "בדיוק חשבתי על זה", אומר ארנון, "שאני הולך כבר 15 יום, וזה די מעצבן שהעולם מסתדר בלעדי". אשתו מצטרפת אליו בסופי שבוע, והוא ישן בשטח או אצל חברים ומארחים בדרך. ארנון היה שותף בחברת סטארט־אפ והחליט שעם סיום העבודה יצא למסע בשביל ישראל, אך העניין נדחה שוב ושוב בגלל עסק לגידול פרחים. "עכשיו הסתיימה עונת הגידול, יצאתי לדרך ואני נהנה מכל רגע".
ביישוב בדואי סמוך לראשיתו של נחל באר שבע מסתובבות כמה נשים עם ילדיהן בין בקתות פח אחדות. כלבי התושבים מתחילים לנבוח ולשעוט לעברנו, וילד יחף כבן שלוש עומד ומתבונן במחזה בפתח אחד הפחונים. הכלבה שלי מתחילה לנבוח חזרה, והילד פורץ בבכי מבועת כשהיא מתקרבת אליו. אמו של הילד יוצאת מבקתה רחוקה למשמע הבכי, ואני מוביל אותו יד ביד לעבר אמו הנבוכה.
מדבר, עיר, מדבר
בתל ערד מאפשר לנו השומר המשועמם להיכנס ולמלא מים, ואנו מנצלים את שולחנות הפיקניק לארוחה ולמנוחה ארוכה. תל ערד הוא אתר ארכיאולוגי חשוב ומרתק שסובל ממיעוט מבקרים. האתר כולל שני תלים שכאלפיים שנות היסטוריה מפרידות ביניהם: בתל התחתון נחים שרידיה של העיר הכנענית, ובתל העליון – העיר היהודאית (מתקופת מלכי יהודה). במרכז העיר היהודאית התגלה מקדש המתוארך לימי שלמה המלך, שהיה כנראה דגם מוקטן של המקדש בירושלים, ובו קודש קודשים ומזבח להקרבת קורבנות. המקדש הזה אינו מוזכר במקרא, אך ברור ששימש לעבודת ה', כי במקום התגלו חרסים עם שמות של משפחות כוהנים ידועות. חובבי ארכיאולוגיה מקראית בוודאי יתעניינו בשאלות המעסיקות את החוקרים על היחס בין המקדש בירושלים למקדש הקטן הזה. אני מבטיח לעצמי לסור לביקור מעמיק יותר בתקופה הקרובה, ואנו מעמיסים את התרמילים ומתחילים לחתוך את המישורים לכיוון העיר ערד, שנראית עכשיו מבעד לאובך המדברי.
 |
| שרידי מכוניות בנחל יעלים. גם הוא, כמו ערוצים רבים אחרים, הפך למגרש גרוטאות |
השביל עובר בדרך עפר חדגונית אפופה צחנה שעולה מבריכות החמצון הסמוכות. מרבץ מפתיע של אירוסים במלוא תפארתם מציל את המצב, ואנו מתענגים על המראה למרות הסרחון. כקילומטר אחרי חורשת פארק ערד מטפס השביל על הגבעות סמוך ליובליו של נחל צאלים. מכאן נשפכים ערוצי הנחלים — שצאלים הוא אחד הגדולים והיפים שבהם — לכיוון ים המלח דרך קניוני מדבר יהודה. בתי העיר נראים מעבר לגבעות המדבריות, וזוהי חוויה מיוחדת לטפס אל עיר מתוך המדבר. סימוני השביל נצבעו על החביות המחזיקות את עמודי העירוב של תחום שבת, ואני מרוצה מהשימוש המשני שמצאו להם.
בסיום המסלול פוגשת אותנו רולי, ידידה ותיקה שעברה משדה בוקר לערד כדי לחנך את ילדיה בבית הספר הדמוקרטי "קדם". אנו משוחחים ארוכות על חינוך ועל סמכויות הורים ומורים. רולי עובדת כמחנכת בבית ספר יסודי ממלכתי רגיל, ודווקא בגלל זה היא נחרצת בקביעותיה הביקורתיות על מערכת החינוך הכללית. כּאָב שהכניס את גדעון לכיתה א' בשנה שעברה ושעוד מעט יכניס גם את תמר למערכת החינוך הממלכתית הקורסת, אני מגלה עניין רב בעובדה שבבית הספר "קדם" אין כיתות, אין חובת לימודים, ולמורים בכלל קוראים חונכים. הדגש בבית הספר הוא על כבוד לילדים ועל התפתחות לפי נטיותיהם. אין עונשים ואין חובת כניסה לשיעורים (אם בכלל אפשר לקרוא להם שיעורים), וגם, לצערה של רולי, אין תמיכה כספית ממשרד החינוך. השיחה המרתקת נמשכת אל תוך הלילה, ורולי מחזיקה כל העת בדעתה שהילדים בבית הספר הדמוקרטי מאושרים יותר.
היום השני: מערד לנחל חמר
עד עכשיו – מתל דן בצפון ועד לערד – נהניתי מאוד משביל ישראל, אבל עכשיו מתחילה ההנאה האמיתית: ההליכה בנופי המדבר של הנגב. כאן מתחיל הטרק האמיתי של ישראל.
- נקודת התחלה: צומת הכניסה לערד
- נקודת סיום: נחל חמר בסמוך לכביש 258
- אורך המסלול: כ־22 קילומטר
- משך הטיול: 8־9 שעות
- דרגת קושי: בינוני
- מים: אין, אך אפשר לקבל בגברין אצל הבדואים. ההליכה מדברית, ויש להיערך בהתאם
- לינה: ערד או תחת השיטות בנחל חמר (בשטח, כקילומטר וחצי לפני הכביש) או סמוך לכביש 258. למי שמתכנן הטמנות מים, כדאי להטמין גם במקטע הזה
- מסלולים מומלצים באזור: קניון נחל חמר (למיטיבי לכת), נחל אבוב והמסלולים החדשים נחל קינה, גב קינה והר כימריר
- מפת סימון שבילים: מספר 11 (דרום מדבר יהודה וים המלח)
מצומת הכניסה לערד אני יורד לנחל יעלים. ככל שהדרמתי ביקשו יותר ויותר חברים ומכרים להצטרף להליכה, אבל היום אני הולך לבדי. אולי בעיני רבים זה לא בטיחותי, אבל בסופו של דבר אין כמו ללכת לבד, יהיה זה בהרי ההימלאיה או במדבריות הנגב. אני יורד לערוץ המתפתל, וכדי לקצר אני חותך את עיקולי הנחל במקומות שבהם הקרקע מוצקה יותר ויש פחות דשדשת אבנים. ההתקדמות בערוץ יכולה להיות אטית ומעייפת אם הולכים בערוץ עצמו. לאחר קילומטרים רבים של הליכה בדרכי עפר רחבות, אני נהנה מכך שההחלטה היכן להניח את הרגל קיבלה סוף סוף חשיבות. את המשאיות והמכוניות הזוחלות במאמץ במעלה הכביש הסמוך שומעים היטב גם בערוץ הנחל, ולעתים נראה שהסכנה הגדולה היא דווקא שמכונית תיפול לתוך הקניון, לפחות כך זה נראה לפי שרידי המכוניות הרבים הפזורים בערוץ. אני מנסה למנות את ערוצי הנחלים שראיתי בהם שלדי מכוניות בטיולים האחרונים ומתייאש: נחל יגור, נחל ברק, נחל יעלים, איפה לא? צריך לעשות מבצע ארצי לניקוי ערוצי הנחלים שהפכו לערוצי גרוטאות רכב.
 |
כבשים רועות בין דריג'את לתל ערד |
על יצירתיות, טעויות ולמידה
באחד העיקולים אני פוגש חמישה מטיילים כבדי תרמילים מעיינים במפה. מתברר שזהו היום הראשון שלהם בשביל ישראל, ובהחלטה יצירתית למדי התחילו כאן. עכשיו הם הולכים עד אילת, ולאחר שיסיימו את המקטע הדרומי, ישובו לערד באוטובוס וימשיכו ברגל צפונה עד לתל דן. אנו הולכים מעט יחד ומשוחחים על הליכה, על ציוד ועל שביל ישראל, וכשאני רואה שהקצב אטי מדי, אני ממשיך קדימה ומגיע למאגורות יעלים, שם המאגורה הגדולה ריקה ממים (מאגורה היא בור מים חצוב ומקורה; באזור ערד יש כמה וכמה כאלה). השביל עולה דרך רוֹגֶם זוהר לראש זוהר לתצפית נוף יפה. המיקום האסטרטגי של ראש זוהר זיכה אותו במצד קטן, אחד מרבים ששמר על נתיבי שיירות הגמלים, וגם בימי המנדט ניצבה במקום תחנת משמר ואפילו מרפאה. אני ממתין ליד שרידי המצודה, ולאחר זמן רב רואה מרחוק את החמישה טועים בניווט ומטפסים על גבעה אחרת לגמרי. אני מסמן להם את הכיוון, וכשהם מגיעים מתנשפים, אנחנו מעיינים יחד במפה לנסות להבין מדוע טעו. אני גם מציע להם להוריד משקל מהתרמילים הכבדים בהזדמנות הראשונה שתהיה להם.
מהאנדרטה לזכרו של פנחס סלע, שנהרג במהלך טיול באזור, אני הולך על דרך עפר טובה שמגיעה ליישוב הבדואי גברין. חבורת ילדים מקבלת את פני בשמחה, ולשאלתי מדוע הם לא בבית ספר הם עונים לי שהיום יש חופש. מתברר שבימי חופשת הפסח שלנו מונהגת בבתי הספר הערביים חופשת אביב. בימי לימודים הם נוסעים בהסעה בדרכי עפר לבית הספר שבעיירה כּסֵיפה.
את החמישייה אני רואה מאחורַי על השביל בפאתי הכפר. אני עובר ליד פסגת הר קינה וממשיך בירידה התלולה לערוץ נחל כנפן, שיש בו מיני קניון או "מעוקון". זהו נחל מקסים שמעולם לא הייתי בו. הוא סומן כשביל חדש רק לפני שנים אחדות, ולכן עדיין פחות מכירים אותו. בנחל יש פיתולים רחבים רבים, ואני חותך אותם בהליכה בשבילי עזים על מדרונות הערוץ, אך כשיש קטעים עם מעוקים לבנים ומערות בסלע ותצורות מאובנים, אני הולך בתוך המיני קניון הנחמד הזה. לאחר הליכה מהירה ומאחר שיש לי זמן, אני מחליט להמתין בצל אחת המערות בגדת הנחל לחמשת החבר'ה. אחרי המתנה ארוכה אני נרדם ומתעורר כעבור כשעה. הערוץ ריק ועדיין אין זכר לחמישייה. האמת היא שאני קצת מודאג, וקשה לי לראות איך יסיימו את יום ההליכה הזה ויגיעו ליעדם בנחל חמר. אני מתנחם במשפט מתורת ההליכה, שאמנם הוא צבאי וכבר מזמן לא פוליטיקלי קורקט, אבל יש בו יותר מגרעין של אמת: "מה שלא נכנס דרך הראש נכנס דרך הרגליים".
לעשות צרות זה תורשתי
אני ממשיך ללכת ומגיע במהירות למפגש של נחל קינה עם נחל חמר. במפגש הנחלים אני עובר ליד עדרי גמלים שמשתלבים היטב בתפאורת המדבר. הגמלים מביטים בי בחשדנות, ואחרי כמה דקות מגיע אחמד בן ה־15, הרועה שלהם. כשאני מבקש ממנו כתובת למשלוח התמונות שצילמתי, הוא אומר שאינו יודע קרוא וכתוב. ישראל 2007.
נחל חמר הוא הדרומי ביותר בנחלי מדבר יהודה, אורכו 37 קילומטר ואורך הקניון שבו עשרה קילומטרים. קניון זה הוא אחד המרשימים במדבר יהודה, ויש בו מעיין קטן ומפל נפלא שצונח מגובה של יותר ממאה מטר. במערת נחל חמר נמצאו פריטים מסעירים מהתקופה הנאוליתית (לפני כ־9,000 שנה), שהביאו לפריצת דרך בחקר ההתיישבות הקדומה במדבר יהודה. בין הממצאים נתגלו כלים שנאטמו בחמר (אספלט), אותו חומר שמצוי בנחל בשפע ועל שמו הוא קרוי.
אני מתרגש כשאני מגיע לנחל. שנים ארוכות טיילתי בעולם, והמסע הזה לאורך שביל ישראל מזמן לי מקומות רבים שמזכירים נשכחות. הפעם הקודמת שבה הלכתי לאורך נחל חמר היתה חלק מפרויקט מטורף אבל נפלא: בסוף התיכון הלכתי על חשבון ימי לימודים את כל נחלי מדבר יהודה, למגינת לבם של הורי ולמרות חששם. אמנם הגיל עושה את שלו, ואיני מצליח לזכור בשום פנים ואופן עם מי הלכתי את המסע ההוא, אבל תחושת השפתיים הצרובות משמש וחוויית ההליכה הארוכה חרותות עמוק בזיכרוני.
את סעיד בן ה־67 אני פוגש כשהוא מעשן טבק מגולגל בסיגריה. אפיק הנחל רחב כאן במיוחד ומלא בעדרי גמלים. סעיד יושב ליד העדר שלו ומראה לי בגאווה את הגמלים הרבים שנולדו השנה, אבל מבט לעבר אופק השמים המקדיר והברקים הבורקים במזרח מבהירים לי שכדאי שאמשיך לכיוון כביש ערד. כשאני הולך את
הקילומטרים האחרונים שנותרו לי, אני אומר לעצמי שאהיה בצרות צרורות אם ילדי יעשו שליש מהשטויות שעשיתי אני כדוגמת המסע ההוא בנחל חמר. אבל
עמוק בתוכי אני כבר יודע שעילאי הקטן בן הארבע
יעשה בוודאי פי שלושה צרות ממני. מה לעשות, יש לו את זה.
להמשך שביל ישראל:
שמעון לב מדרים עוד בשביל ישראל. אחרי שחצה מישורים שחורים־סגולים, הוא התרשם מטכנולוגיה מדהימה (ומדאיגה) בלב המדבר, התפלסף עם נחש ארסי והתרגש מיופיו של המכתש הקטן כמו בפעם הראשונה שנפגשו |