תפריט עמוד

שביל ישראל: נווה שלום – הסטף – ירושלים (מסלול 11)

שתפו:

היום הראשון: מנווה שלום למעיינות הסטף
אני יורד בסרפנטינות המפורסמות של דרך בורמה, ומלווים אותי פסלי פח שטוחים של דמויות, משוריינים וג'יפים, זכר לתקופה ההרואית. עד היום לא ברור מי גילה את האפשרות לעבור ברכב בדרך בורמה: האם שלושה פלמחניקים בראשות אריה טפר שנתקעו בירושלים והחליטו לחזור לתל אביב, או אולי ארבעה לוחמים בראשות מוסה אשד מחטיבת גבעתי שנסעו מירושלים לחולדה? כך או כך, לאחר הגילוי נסללה הדרך במהירות והצילה את ירושלים המערבית הנצורה. קשה לחשוב על סמל מובהק יותר לנחישות המאבק על הדרך לירושלים, ולכן הפסלים המגוחכים דווקא צורמים לעין.

לאחר הליכה ארוכה בדרך עפר אני עובר את עין מסילה, חוצה את כביש שער הגיא־בית שמש ונכנס לדרך הג'יפים שממשיכה את דרך בורמה. באנדרטת מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) הסמוכה חקוקים שמות חללים שנפלו מבין 3,500 המתנדבים שהגיעו לסייע במלחמת השחרור. מעניין לבדוק מי היו דוב שוגרמן וסטנלי אנדריוס הנעדרים עד היום.

באוהל בדואי סמוך קוראת עסמה בת ה־17 – שמשפחתה מגיעה לכאן מאזור באר שבע לרעות את הכבשים – גרסה מקוצרת בערבית של "בין שתי ערים". אני מתחיל להסביר לה על צ'רלס דיקנס, אבל היא מוכיחה אותי "אני יודעת שהוא סופר טוב", ואני מתבייש.

השביל עולה במעלה ההר בין גבעות הטרשים לשלוחת שיירות. במשלט 21 יש ספסל ועצי זית, והתצפית השולטת על הכביש לירושלים ממחישה היטב את חשיבות המשלטים הללו בזמן הקרבות הקשים על הדרך לבירה. על הסלע כתובה שורה משירו של חיים גורי "באב אל וואד": "אור כוכב ראשון מעבר בית מח'סיר". אני ממשיך לטפס למשלט 16, ועל גבעה קטנה ניצבים עמודי זיכרון ל־1,135 חללי הפלמ"ח. "החיים יזכרו אותנו ראשונים תמיד לאש אחרונים למרגוע", נכתב על אחת האבנים. מודעות היסטורית לא חסרה באזור הזה.

 

בתי הכפר עין ראפה פזורים במדרונות העמק


אל ה־מ־ע־יין
בתי המושבים שורש ובית מאיר, שנבנו במקום הכפרים הערביים סאריס ובית מח'סיר שנכבשו במערכה על ירושלים, נראים מקרוב. השביל עובר לרגלי שמורת המסרק וממשיך להר כרמילה. האזור עמוס במטיילים בגלל חול המועד סוכות, וחבורות של בני נוער יורדות בשירה במדרון התלול של ההר לנחל כְּסָלון ולמערת בני ברית. המערה הטבעית הורחבה כדי ליצור חלל אינטימי להתייחדות עם זכר קדושי השואה, אך כיום היא נעולה כי הפכה לאתר מועדף גם למסיבות טראנס.

נחל כסלון הוא מהגדולים בהרי ירושלים, ובמדרונותיו נטעו חורשות אורן כחלק מיער הקדושים לזכר קדושי השואה. בסופי שבוע הוא יעד אטרקטיבי לרוכבי אופניים משכימי קום, אך להפתעתי אני הולך לבדי על השביל הרחב ומגיע לעין לימור. המעיין הקטן מטפטף בתוך מערה, ומשם זורמים המים לבריכת אגירה קטנה בפאתי הכפר עין ראפה. כאן אני פוגש חניכים של תנועות הנוער השומר הצעיר ובני עקיבא, ולמרות המעיין הפסטורלי, אני מבין ששקט לא אמצא כאן ומתחיל לטפס לאט בעלייה התלולה לכיוון צובה. מהדרך רואים את המתקנים הענקיים של קיפצובה. בתי הכפר עין ראפה היפה פזורים במדרונות העמק, ואיש מבוגר מעבד את חלקותיו בשלווה ומתעלם מחבורות החניכים העליזות היורדות למעיין.

אני חוצה את הכביש בין טור המכוניות עמוסות הילדים שיצאו מהבילוי בקיפצובה ומנסה להגביר קצב כדי להגיע לסטף לפני חשכה. השביל יורד לנחל צובה, עובר ליד המתחם הארכיאולוגי המגודר שמנסים לשווק היום כמערת יוחנן ומטפס דרך חורשת יער לחניון הסטף. אני יורד למעיין בשביל שעובר בחורבות הכפר ולאורך הטרסות החקלאיות המעובדות. הנופשים והמטיילים האחרונים כבר עוזבים, והמעיין ריק וחשוך. שום ילד או ילדה כבר אינם יוצאים בחיוך נרגש מנקבת המעיין כדי לטפס חזרה ולזחול שוב אל המים והאור.

 


למעלה: הדר, יערה ועינב מבני עקיבא ברחבת מערת בני ברית
למטה: נועה מהשומר הצעיר בעין לימור

בגן העדן של ילדות
שני מקומות באזור ירושלים היו ביתי השני: ואדי קלט על מעיינותיו ומעיין הסטף. שני שיעורים חופשיים הספיקו לי כדי לתפוס טרמפ ולהגיע לכאן. כאן למדתי לקטוף סברסים בדרך הקשה והקוצנית, כאן למדתי להבעיר מדורות, ולכאן באתי עם חברתי הראשונה ללילה קסום וסודי מתחת לכיפת השמים, רק שנינו, קומזיץ, שקי שינה, אוכל מקופסאות שימורים, רחצה לילית והרבה תמימות נעורים. היום המקום קולט המוני אנשים, ויש מגרש חניה מסודר. חלפו הימים ההם.

אני מסב לארוחת ערב עם גידי וטל בשן המתגוררים בסטף. אנחנו צופים אל הרי ירושלים, אל טרסות האבן ומטעי העצים ואל מנזר יוחנן במדבר הציורי. גידי בשן וחנוך צורף הם אנשי קק"ל שאחראים על האתר. כיום מתחם הסטף הוא אחד האתרים הפופולריים בארץ ונחשב הצלחה בקנה מידה עולמי בניהול שטחים פתוחים.
בעבר הלא רחוק היו בהרי ירושלים מאות אלפי דונם של טרסות חקלאיות. זהו נוף ארץ ישראל מתקופת המשנה והתלמוד ועד לחקלאות הכפרים הערביים שלפני מלחמת השחרור. אבל נוף זה כמעט נעלם בתוך שישים שנה, וכאן מנסים לשמר ולשקם אותו על שטח של כאלף דונם. זוהי "שמורת תרבות, ואין לזה קשר לשמורת טבע", מבהיר גידי. "רצינו מקום חי, נושם, חופשי ופתוח, בלי דמי כניסה. כיום הסתיים שלב הפיתוח, שכלל השקעה עצומה של קק"ל, ואם תבוא בעוד עשרים שנה המקום ייראה אותו דבר". הסטף הוא דגם לשימור פעיל של הרי ירושלים, והוא מקבל משנה חשיבות נוכח הלחץ התכנוני על הרי ירושלים, כמו בתוכנית ספדיה. אחד הפרויקטים העיקריים הוא "בוסתנוף", שבו משכירים 55 חלקות אדמה למשפחות, והן מעבדות אותן בדרך המסורתית. יש פה גם "בנק גנים" של עצי הפרי של הרי ירושלים לצורכי מחקר.

באור אחרון טל מסבירה לי על סדנאות בנייה בבוץ שהיא מעבירה ומראה לי את הבתים המיוחדים שבנתה. לפני שאנו נפרדים גידי וטל מרגיעים אותי שגם היום מגיע לכאן נוער ירושלמי למצוא את פינות ההתבגרות שלו.

מדריך מהיר לֿיום הראשון
נקודת התחלה: נווה שלום
נקודת סיום: מעיינות הסטף
אורך המסלול: 26 קילומטר
משך הטיול: 8־10 שעות
דרגת קושי: בינוני־קשה; הליכה בדרכי עפר טובות, עם כמה עליות מתישות.
מפת סימון שבילים: מספר 9 (מבואות ירושלים, הפרוזדור)
מים: בבית הקברות של נווה שלום, עין מסילה, תחנת הדלק מסילת ציון, קיבוץ צובה (לבקש יפה), הסטף
לינה: חניון הסטף

מעיין, מִלכה ואלקנה ממלאים בהתלהבות דליים של עפר שהוצא מעבודות הבנייה בהר הבית, וארכיאולוגים מפשפשים בו ומעלים שלל ממצאים


היום השני: לכל אחד ירושלים שלו
חמש בבוקר, הזריחה מעל ירושלים היתה מאכזבת. אני יורד לנחל שורק דרך מעיין הסטף הריק. שביל ישראל בעבר התקרב לירושלים רק עד עין חנדק הסמוך לבית חולים הדסה, אך לא נכנס לעיר. התוואי שונה לפני מספר שנים, והשביל עולה לירושלים. ירושלים היא מוקד עולמי של עלייה לרגל, עם מגוון אנושי מרתק ועם אתרים היסטוריים מהחשובים בעולם. גם האווירה יוצאת הדופן והמתח המורכב יוצרים מקום מהמעניינים שיש.

למרגלות עין סטף, ממשיך השביל מזרחה בתוואי נחל שורק, עוזב את השביל הירוק שעולה לעין חנדק ולשביל המעיינות, ממשיך לעין כרם, פונה דרומה לכיוון קריית מנחם ועיר גנים, ויוצא בדרום ירושלים לעין לבן. מכאן ממשיך השביל מעל תוואי נחל רפאים ועובר בכמה מעיינות נוספים.

מדובר באהבת נצח
אני מכיר את ירושלים היטב מימי ילדותי, והרעיון להיכנס במסע רגלי קוסם לי. אני מחליט על עלייה לרגל פרטית, גם אם פירושה לסטות ליום אחד מן השביל המסומן, וחותך דרך נחל שורק לעין כרם. רחובות הכפר ומנזריו ריקים ושקטים בשעת בוקר מוקדמת זו. אני עולה ויורד בסמטאות, מציץ למנזרים, משתדל שלא להפריע את שנת הישרים.
בבית קפה קטן אני נפגש עם דורון לוקס שהגיע מתל אביב להצטרף להרפתקה הירושלמית, ואנו מטפסים דרך נחל עין כרם למתחם הר הרצל ו"יד ושם". את הביקור במוזיאון החדש של "יד ושם", שלבושתי עדיין לא ביקרתי בו, אני משאיר לפעם אחרת ונכנס להר הרצל. דורון מודה שמעולם לא היה בקבר הרצל, ודאי כמו ישראלים רבים. רחבת הקבר נאה ומרשימה בפשטותה. בחלקת ראשי התנועה הציונית נמצאים קברותיהם הטריים של ילדי הרצל, האנס ופאולינה, שעצמותיהם הובאו ארצה. אנו ממשיכים לחלקת גדולי האומה, עוברים ליד קבר יצחק ולאה רבין ויוצאים דרך בית העלמין הצבאי הגדול המוכר מטקס יום הזיכרון הממלכתי.

 

קבוצת צליינים נושאת צלב במסלול הייסורים בעיר העתיקה


בשכונת בית הכרם הירושלמית כל כך אני הולך לראות את הבית שבו גרתי כשלמדתי צילום ועוד שנים רבות אחר כך. בחצר ברחוב החלוץ 38 עומד עדיין ביתה של משפחת שילה, המעיד על עברה של בית כרם כשכונת מורים ופועלים שקיבלו בתים קטנים ושטח אדמה גדול. אני נכנס לחצר ומצלם. הבית הזה הוא האחרון ברחוב שטרם הוחלף בבית דירות יוקרתי, אך גם זה יקרה.

אנו חוצים לכיוון האוניברסיטה ומשם דרך קריית הממשלה, הכנסת ומוזיאון ישראל, עד עמק המצלבה. מנזר המצלבה והעמק היו מגרש המשחקים בילדותי. בניית סולמות חבלים, טיפוס בפיר סודי במנזר, הסתתרות מפני הנזירים שחיו בו, קומזיצים, ואפילו שמועות על גופה שהסעירו אותנו, ילדי רחוב התיבונים הקטן הגובל בעמק. למרות הכביש המהיר ובתי תנועות הנוער שנבנו כאן, עמק המצלבה מצליח לשמור על אופיו הייחודי. בגן סאקר אני פוגש את בנצי יגודייב, בחור בן 26, בעל מכון לעיצוב שיער בראשון לציון. הוא עומד נרגש בבגדים חגיגיים במרכז הדשא הירוק, ולידו קומץ חברים ונגן חצוצרה. "הסוס הלבן צריך להגיע בכל רגע", הוא אומר, "ואני הולך להציע נישואין לאושרית. היא בת 19 ועובדת פה ממול, והיא תכף תגיע", הוא מספר בהתרגשות. כשאני שואל אותו מה הטקסט, הוא אומר שאין טקסט מיוחד, רק "התהיי לי לעולמים". כשאני שואל אם יחתמו הסכם ממון, הוא עונה "אין שום ענייני ממון פה, מדובר באהבת נצח".

צליינים, מוסלמים, נוטלי לולבים
אחרי ארוחה במסעדת רחמו בנחלאות אנחנו יורדים דרך רחוב הנביאים והכנסייה האתיופית למגרש הרוסים, ומשם לכיכר ספרא. ברחבת בניין העירייה מוצבת סוכה גדולה עבור עולי הרגל הרבים הבאים לירושלים. בפאתי רחוב מאה שערים מזהירים שלטים שלא לעבור בלבוש לא צנוע, ובהתחשב בבגדי ההליכה הקצרים והמאובקים שלי, אני מוותר על כניסה לעומק חצרות השכונה. בכל מרפסת עומדת סוכה, והמראה שהן יוצרות יחד מדליק. רחוב מאה שערים חצוי במחיצה לכל אורכו, ושלטים גדולים מבהירים שבימי חול המועד ההליכה בצד ימין מותרת לגברים בלבד, ובצד שמאל הולכות רק נשים. לא להאמין.

מעברו השני של כביש 1 נמצאת העיר המזרחית, ואנו עולים ברחוב דרך שכם בצדה המזרחי של העיר. הילדה נאדיה מביטה בנו בסקרנות אך נמלטת כשאני מרבה בשאלות. "לא דיברת היום עם אף ערבי ממזרח העיר", דורון מעיר בציניות ובצדק. "טיול בירושלים פעם אחת בלי פוליטיקה", אני עונה, "בלתי אפשרי", פוסק דורון.

התצפית מהר הצופים לעבר מדבר יהודה ובקעת הירדן מרשימה גם אחרי הצהריים, אך בזריחה יש כאן תצפית נוף נהדרת אפילו יותר. אנו הולכים ב"שביל ירושלים" החדש היורד מהר הצופים לגיא בן הינום. אוהל גדול מושך את תשומת לבי, ומתברר שזהו פרויקט "חוויה ארכיאולוגית" שבו מתנדבים וארכיאולוגים מחפשים ממצאים בפסולת ובשפכים שהוצאו מעבודות הבנייה השערורייתיות של הוואקף באורוות שלמה בהר הבית. האחים מעיין, מִלכה ואלקנה, בני משפחת שומר מרעננה, נהנים מכל רגע: הם ממלאים בקושי אך בהתלהבות דליים של עפר וסוחבים אותם לניפוי. הממצאים הארכיאולוגיים מגוונים, החל בחותמת עברית מימי בית ראשון וכלה בגולת קליע מרובה תורכי.

 

מאה שערים. בימי חול המועד ההליכה בצד ימין מותרת לגברים בלבד, ובצד שמאל הולכות רק נשי


השביל ממשיך דרך מטעי זיתים לכיוון הכנסייה הרוסית שבצליה מזהיבים באור השקיעה הקרבה, ומשם אנו יורדים דרך גת שמנים וקבר מרים אל חומות העיר העתיקה ואל שער האריות. ההליכה דרך שוקי העיר העתיקה נפלאה, ואנו משתחלים דרך קבוצת צליינים שסוחבת צלב גדול במסלול הייסורים. מולם מגיעה קבוצת מטיילים יהודים מלווים במדריך חמוש, ובה בעת יוצאים המתפללים המוסלמים משערי הר הבית הצפוניים ונדחקים גם הם כדי לעבור. כיאה לאחד משלושת הרגלים, הכותל המערבי עמוס במבקרים ובנוטלי לולבים. "צריך לקחת כבר את הילדים לכותל", אני אומר לדורון.

אנו עולים דרך השוק לשער יפו. תכננתי להמשיך את הטיול דרך המושבה הגרמנית, הקטמונים וקריית יובל ומשם להדסה, אך הערב ירד. ירושלים עמוסת אתרים, ואין די ביום טיול אחד. אני חושב שאפשר לומר בלי כל מליצות מיותרות: אין כמו ירושלים. כולי תקווה שהתווי של שביל ישראל ישתנה ויעבור בעיר, אבל גם אם זה לא יקרה, אני מקווה שהמטיילים בשביל יסטו ממנו ליום הליכה בירושלים שלהם, הרי לכל אחד ירושלים שלו.

בסיומו של היום אני ממהר לאזכרה של אבי, פרופ' זאב לב, המתקיימת בסוכה גדולה בשכונת הר נוף. הוא מעולם לא הבין איך אפשר לעזוב את ירושלים. "מה יש לעשות בתל אביב?" היה שואל.

להמשך השביל:

עין קובי – בית נטיף – בית גוברין
שמעון לב |צילום: שמעון לב
שמעון לב הגיע בדיוק לאמצע של שביל ישראל. בין המעיינות והבוסתנים של הרי ירושלים ושפלת יהודה הוא מתחבר למסע האישי שלו, ממשיך לכעוס על עזובה ושמח על כל איש שנקרה בדרכו. ומה יהיה עם כל העליות האלה?

אביב בישראל - ממעוף הציפור

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: