שווייץ – לא רק חיילים משוקולד

שהות על אגם ז'נבה היא שם נרדף להתענגות על הנוף ולימים של שלווה. אך שווייץ איננה רק שוקולד, גבינות, שעונים, ניקיון ובנקים השומרים על דיסקרטיות וגם על כמה סודות אפלים. אפילו איזור האגם השליו, בין ז'נבה (Genève) ללוזאן (Lausanne), המעוטר עיירות וכפרים ציוריים בין כרמים ושדות של חיטה וחמניות, אינו מסתיר את פניה של שווייץ המיליטריסטית.

שווייץ היא ארץ דרוכה למלחמה. המדינה שהפכה את הנייטרליות שלה לדגל אינה מתרגמת את מעמדה בעולם לפסיביות או לתמימות פציפיסטית. זוהי ארץ של צבא. בסמוך לאגם ז'נבה, באיזור הגבעות הרכות המניבות יין משובח, נתקל המבקר לא רק בשלטים המפנים אותו ליקבים שיטעימו אותו מיינותיהם, אלא גם בשלטי הכוונה לתותחים מתנייעים. אם ילך בעקבות האחרונים, הוא עשוי למצוא את עצמו, למשל, מול סוללה הנערכת על רמפות או ליד פלוגה של חיל הקשר השווייצרי בעת אימון טקטי. מאופק עד אופק אינך רואה אויב, ובכל זאת, הכל מתנהל ברצינות מופתית.

לקראת סוף השבוע, מתמלאות הרכבות בין ז'נבה ללוזאן חיילים בדרכם לחופשה בכפריהם. חיילים הנושאים תרמילים צבאיים גדולים, ארוזים בסדר מושלם ואחיד, עולים אל הקרונות. לכל אחד מהם רובה ותחמושת ועל מדיו סמלי יחידתו. הכל לבושים מדי קרב. הם יוצאים הביתה עם כל ציוד השדה שלהם, כמו היו מוכנים להיקרא למלחמה היישר מן המרעה או מהכרם המשפחתי. מדובר בשירות חובה, ובכל מקום מודבקות מודעות הקוראות למיועדים לשירות, ילידי התאריכים המפורטים, להתייצב לבדיקות לקראת גיוסם.

ימי הקיץ מזמנים מבט לשלב הטרום צבאי בחייו של הצעיר השווייצרי. חודש יוני הוא עונת הטיולים השנתיים של בתי הספר. אותן תחנות רכבת שרציפיהן עמוסים חיילים בסופי שבוע מתמלאות בימי אמצע שבוע בכיתות של תלמידים. הם לא לובשים מדים, אך כולם מזוּודים כחיילים קטנים. מימיות, אולרים, מצפנים, כובעים, ווים וחבלים לטיפוס – כל הציוד קשור היטב, מתוחזק להפליא, מוכן לשימוש, ואין ספק שכולם יודעים בדיוק מה לעשות בכל פריט. לא רואים מורות שמתרוצצות בין הילדים או תלמידים שיונקים משקית שוקו ונוגסים בלחמנייה. ארץ שילדיה גדלים כך מייצרת חיילים מקצועיים. מראה התלמידים אינו מקרי: בערים ובעיירות אפשר לראות פה ושם מגרשי משחקים שבהם, בצד הנדנדות וארגז החול, יש גם מכשול קיר ומתקן "אומגה". האימונים מתחילים בבית, בילדות.

הסופר הבריטי ג'ון לה קארה כתב שהשווייצרים רואים את עצמם "מבצר של שפיות המוקף בזרים מטורפים". ואכן, שווייץ היא כולה מבצר המוכן לקדם כל רעה. לא קל להבחין בלוחות הפלדה העגולים בכבישים ההרריים ברחבי המדינה, אך בשעת הצורך אלה יתפוצצו כדי לחסום את המעבר בפני טורי השריון של הפולש. גם שערי המתכת הגדולים, המסתירים מאחוריהם מחסני נשק ותחמושת או מקלטים גרעיניים, משתלבים בנוף הפסטורלי ואינם בולטים לעין. אך המספרים מדברים בעד עצמם: לשווייץ הצבא השני בגודלו בעולם ביחס לגודל האוכלוסיה. ישראל במקום הראשון. שווייץ מוציאה כשישית מהתוצר הלאומי השנתי שלה על תקציב הביטחון. בעבר הגיעה ההוצאה ל־30 אחוז. כמו בישראל.

נייטרליות בכוננות
העוצמה הצבאית השווייצרית אינה נותרת במחסנים. ביום שטוף שמש, בשעת טיול בסביבה כפרית שלווה, מפלח את האוויר קול מוכר. מטוסי קרב מתאמנים. השובלים בשמים אינם גבוהים, המהירות נמוכה למדי. מדובר בגיחות תקיפה. מבט אל השמים מבהיר את רצינות העניין: חיל האוויר השווייצרי תוקף את גרמניה. הטייסים מתאמנים בשקידה. שוב ושוב הם חגים ליד הגבול הצרפתי ומסתערים לעבר מטרותיהם סמוך לגבול הגרמני, ממחישים כמה קטנה שווייץ וכמה דחוקה היא בין שתי המעצמות האירופיות. נייטרליות בכוננות.

אין לטעות ולחשוב שיש לשווייצרים זכרונות קרובים ממלחמות של ממש. הפעם האחרונה ששווייצרים לחמו בשדה הקרב תחת דגלם היתה במלחמות המהפכה הצרפתית. במלחמת העולם הראשונה התגייסו מתנדבים שווייצרים מהקנטונים הצרפתיים לצד צרפת ובעלות בריתה, ואלה מהקנטונים הגרמניים חברו לצבא הגרמני. אבל עצם העמדה הנייטרלית של שווייץ מתפרשת על ידי ממשלותיה זה עשרות שנים כצורך חיוני להיות מוכנים לשרוד עימות בין גושי. גם כיום, לאחר שסכנה זו התפוגגה, ממשיכה  שווייץ להתכונן למלחמה אירופית. מבחינתה, זו עלולה לגלוש מהבלקן דרך צפון מזרח איטליה, או פשוט לפרוץ במרכז אירופה, והארץ הקטנה הרי שם.

זכרון ההשתתפות במלחמה אמנם רחוק, אבל קיים. הנה, למשל, בעיירה מורז'
(Morges) שעל שפת האגם, לא רחוק מלוזאן, מציע המבצר המקומי תערוכה לציון 200 שנה להשתתפות חיילי הקנטון המקומי, וו (Vaud), בפעולות הצבא הצרפתי בין 1789 ל־1798. במבצר יש כמה מוזיאונים, אך חלקו האחורי משמש עדיין מחסן לפגזים של הארטילריה השווייצרית. המבצר המרשים נבנה ב־1286, סביבו הוקמה העיירה, ומאז הקמתו הוא משמש כאתר צבאי. ב־1804 הפך המבצר למחסן נשק ותחמושת. ב־1871 התפוצץ מחסן אבק השרפה במקום ובפיצוץ נהרסו רוב הבניינים שסביבו ונהרגו 20 צרפתים שברחו לשווייץ במהלך מלחמת צרפת־פרוסיה. האסון מונצח בפארק הסמוך, באובליסק הנושא את שמות ההרוגים.

אחד המוזיאונים במבצר מוקדש לתולדות הארטילריה השווייצרית. שורה ארוכה של מרתפי אבן מלאים בתותחים למיניהם ובכל סוגי הציוד הארטילרי. המוצגים העתיקים ביותר הם מן המאה ה־14, תותחים שפלטו כדורי ברזל גדולים. דור אחר דור מיוצגים כל שלבי התפתחות התותחים ששירתו את הצבאות השווייצריים. התצוגה מגיעה עד אחרי אמצע המאה ה־20. כל הכלים שמורים במצב מושלם. מי יודע, אולי אם תבוא הפלישה הגדולה של "הזרים המטורפים" שסביב השפיות השווייצרית, ישמשו בעת צרה גם המוצגים שבמבצר ויופעלו בידיהם של חובבי היסטוריה שווייצרים באיזור, אשר ישלפו הוראות שימוש עתיקות מסליקים במרתפי הבתים.

במבצר מצוי גם מוזיאון לדמויות פח קטנות (figurines), מעין אנשי בדיל שטוחים. התצוגה כוללת סצנות מההיסטוריה העולמית: קרבות בין בבלים ואשורים, מלחמות אבירים בימי הביניים, פלישת נפוליאון לרוסיה ועוד. המוצג שכותרתו "החיים השבטיים של בני הזולו" מוכיח עד כמה מושרשת כאן התפיסה הצבאית של ההיסטוריה העולמית. הדמויות הקטנות אינן עסוקות בטקסים דתיים או בעבודה בין הבקתות, אלא בלחימה סוערת. ומחוץ למבנה, גנן צבאי עסוק בטיפוח הכניסה, מעמיס קומנדקר קטן בעלי כותרת של ורדים ומטפל בשורה סדורה של גפנים: תצוגה של הזנים הגדלים באיזור.

הפסקת אימונים במסעדה אזרחית המגישה בירה ונקניקיות

בעיה של זהות
המיליטריזם השווייצרי הוא מסימניה הבולטים של הזהות הלאומית, אך זהות זו נמצאת במשבר. העיתון הצרפתי המוביל של ז'נבה, "Le Temps", מספר על כמות גדולה של טנקים משוכללים מדגם "ליאופרד" שיאופסנו לטווח ארוך מחוסר תקציב, ושואל אם היה טעם ברכישתם בסכומי עתק במדינה שבעיותיה החברתיות מתחילות להעיק על מרקם החיים.

בהזדמנות אחרת חושף העיתון פן אחר בבקיעים בזהות השווייצרית: שווייץ מתכוננת למלחמות שונות בעולם, ובייחוד להתמודדות עם בעיית האזרחים שעתידים להיפגע בעימותים אזוריים. קרן סיוע לסובלים מתוצאות ההתלקחויות באפריקה, בבלקן וביתר המקומות תעמוד הכן לכל התפתחות. באותו עמוד בעיתון מעזים העורכים לספר בקול גדול גם על בית המשפט השווייצרי, שדחה בנימוקים טכניים תביעת פיצויים של פליט שגורש כשניסה למצוא מקלט בשווייץ הנייטרלית בזמן מלחמה אחרת, קרובה במקום ורחוקה בזמן, מלחמת העולם השנייה.

נראה כי שווייץ מתקשה לעדכן את דמותה בעיני עצמה: האם תקצץ בתודעה הצבאית ותגדיל את נכונותה להיות מקור עזרה למי שבאמת זקוק לה? הדבר אינו ברור. בינתיים הצבא מתאמן, נאבק על תקציבו, פליטים אלבנים מגורשים מערי שווייץ וניצולי שואה עדיין אינם זוכים להסדרת תביעותיהם.

היסטוריה של שוקולד
הזהות השווייצרית מעיקה על בני הארץ, והם מתקשים להתמודד עם שורשי הבעיות המאיימות על זהות זו. עדות בולטת לכך מספק המוזיאון להיסטוריה שווייצרית, שנפתח לא מזמן בארמון פרנז'ן (Prangins) הסמוך לניון (Nyon). חגיגה גדולה ליוותה את פתיחת המוזיאון, הראשון מסוגו באיזור דובר הצרפתית, לאחר שנים רבות של עבודות והכנות.

ביום שבו נפתח המוזיאון לקהל, הנעימה תזמורת קאמרית ברחבת הכניסה של הארמון המפואר. המוני אדם גדשו את החדרים ואת הסביבה כולה, והכפר שהארמון נמצא בו הוצף עד כדי קשיי חניה ניכרים. העיתונים כתבו על האירוע במאמרים ארוכים ומפורטים, והכל שמחו לציין כי הארמון, שהיה מעון הקיץ של גבירה אמריקאית עשירה, נקנה על ידי הרשויות במחיר הזדמנות, פרט בעל חשיבות לא קטנה בשווייץ, המתענגת על כל דוגמה לשכל פיננסי ישר.

והנה, מי שמגיע למקום ומצפה להצגה אירופית קלאסית של המושג "היסטוריה לאומית" זוכה למקלחת צוננת. לא מדובר בתצוגה על שליטים או על מלחמות, על כיבושים או על מהפכות. אין זכר לסצנות קרב מרהיבות או למעשי גבורה החקוקים על לוח ליבה של האומה. אין אפילו שושלות גאות ששלטו ביד רמה. המוזיאון כולו מוקדש להצגתה של שווייץ כאותו "מבצר של שפיות" שעליו מדבר ג'ון לה קארה.

המקום הוא אנדרטה לנורמליות שהשווייצרים מייחסים לעצמם. ריהוט, ביגוד, טכניקות אריגה, ציוד שלג, התפתחות הרפואה, שווייץ כחוד החנית של מהפכת הניקיון והסניטציה, צמיחתם של שירותי הדואר, תעשיית השוקולד, פיתוח השעונים ועוד ועוד. המוזיאון כולל מודל של כיתת בית ספר יסודי מתחילת המאה, שחזור של חנות לשוקולד, תצוגת אופניים ועוד שפע דגימות מחיי היומיום התקינים והבטוחים – והכל תחת דגש כבד על שווייץ כמדינה אחת, מאוחדת והרמונית.

נימת הטפיחה העצמית על השכם מגבירה מאוד את הפער בין הגדרת המקום כמוזיאון להיסטוריה לבין מה שמוצג בו. והיכן נעצרת ההיסטוריה השווייצרית, על פי המוזיאון בפרנז'ן? בשנת 1920, עם מעורבותה הגדולה של שווייץ בהקמת המוסדות הבינלאומיים שהיא מתפארת בהם עד היום – חבר העמים, אמנת ז'נבה והצלב האדום,שהוקם כ־60 שנה לפני כן. כל מה שקרה אחר כך, ובעיקר מלחמת העולם השנייה, הוא בעייתי, ואין מתקרבים אליו במוזיאון בעל מעמד לאומי רשמי. כפי שהצבא והמיליטריזם השווייצרי הם ציר באחדות הלאומית, כך הגישה של המוזיאון להיסטוריה מדגישה את מה שעליו אין ויכוח: כל דבר המסמן קדמה, סדר ויעילות. ההיסטוריה במובן של מה שקרה לאומה, לבני האדם ולערכים אינה נדונה.

הוכחה נוספת לכך מספק קברט סאטירי, שזוכה להצלחה גדולה מאוד בשנים האחרונות. המחבר, הוגו לטשר, כותב בגרמנית. הקטעים מתפרסמים באחד העיתונים המובילים, ולאור דרישת הקהל אף מתורגמים לצרפתית ומוצגים על במה. היושב בקהל ואינו שווייצרי מצפה, כמקובל במדינות אחרות, לדיון חד בנושאים פוליטיים, חברתיים ולאומיים. אך שוב, התחמקות עדינה היא שם המשחק.

צוחקים בחביבות על הדייקנות השווייצרית, על מצב הרוח העגום הרשום על פניהם של תושבי המדינה. מלגלגים על כך שהשווייצרים סגורים בתוך עצמם, אינם מתערים בעולם ואינם יודעים ליהנות מהחיים. אך בכל המופע אין ולו מלה על היחס לזרים, על עזרתה של שווייץ לגרמניה הנאצית או על האבטלה. וגם הצבא, הפרה הקדושה הדשנה מכולן, אינו מוזכר כלל. והשחקנים? צרפתים שהשתקעו בשווייץ.

אבל העיתון הצרפתי בז'נבה אינו מרפה. אין יום שלא דנים בו בזהב היהודי, בגירוש פליטים אז והיום, בסחבת בעניין הפיצויים, ביחס הנורא לצוענים שנמסרו לידי הנאצים, בעיקור נשים שסבלו מפיגור שכלי או ממחלות נפש אמיתיות או מדומות (התופעה נמשכה עד ראשית שנות השבעים) וגם בגיבנת הלאומית הגדולה: הצבא והכוננות המתמדת.

ועל שפת אגם ז'נבה היפהפה, מתקתק לו שעון ההיסטוריה. נראה שהאמת אינה מצויה ביפי הנוף וגם לא במטוסי הקרב המסתערים ממעל. יש להניח שעם הזמן תבין שווייץ כי העולם אינו מחולק ל"אי של שפיות" לעומת "זרים מטורפים" המאיימים עליו. אי השפיות אינו כה שפוי, והזרים לא רק שאינם מטורפים יותר מן השפויים, אלא שהם חלק מהמציאות השווייצרית.