מערות הר סדום: מסע אל בטן האדמה

סרגיי שיפיצין נולד בעיר ירקוטסק שבסיביר. כבר בגיל 16 הצטרף למסע של

מערת מפרצים. מפלס המים היה נמוך למזלנו ואפשר גישה לאולם שנראה כמו ביתה של מלכת הקרח

חוקרי מערות ונדבק ב"מחלת המערות". כעבור שנה הקים עם שלושה חברים את קבוצת ארביקה (על שם רמה בהרי קווקז) שמטרתה לגלות מערות חדשות בקווקז.
ב־1990 גילתה החבורה את המערה השישית בגודלה בעולם, סרמה (Sarma) שמה, שעומקה 1,549 מטר. המערה נתנה לחבורה את שמה החדש.
ב־1995 עלה סרגיי לארץ והתחיל לעבוד בעבודות גובה על חבלים, אבל הגבהים לא הקהו את געגועיו למעמקים. מפגשים עם אנשים, בהם שוקה רווק (מדריך טיולים), מנחם מרקוס (מחבר "טיולי אתגר ונוסטלגיה" ו"מדריך ישראל החדש") וחוקר המערות עמוס פרומקין, העשירו את היכרותו עם הארץ.

באחד המסעות פגש את אנה זובוב, בוגרת האוניברסיטה העברית בארכיאולוגיה ובגיאוגרפיה, ואת לאוניד נובוסלסקי, איש היי־טק והרפתקן בשעות הפנאי. שלושתם החליטו להקים חברה שתעסוק בטיולים אתגריים בארץ. הם גם הקימו את עמותת "איחוד מומחי ספורט אתגרי, חוקרי מערות והצלה בישראל", שבמסגרתה הם מתכננים פעילות בארץ ובחו"ל.

איפה יש פה מערה?
הר סדום הוא תופעה ייחודית. זהו הר מלח שאורכו 11 קילומטרים ורוחבו עד שני קילומטרים. ראשו מתנשא כ־250 מטרים מעל ים המלח, עומק המחדר שבו הוא יותר משלושה קילומטרים, ומערות קרסטיות רבות נוצרו בו —

מערת מפרצים. את כל הירידות האלה צריך גם לעלות בדרך חזרה

אורכן הכללי כעשרים קילומטרים, פי כמה מאורכן הכולל של כל מערות המלח בעולם, שבניגוד למערות סדום, אין בהן שלל צורות נופיות כמו נטיפים וזקיפים. מערת מלח"ם, הקרויה על שם המרכז הישראלי לחקר מערות, שפרופ' עמוס פרומקין העומד בראשו הוא שגילה אותה, היא מערת המלח הארוכה ביותר בעולם — 2,105 מטרים.

השכם בבוקר המחרת אנחנו מתייצבים על שפת ים המלח ולרגלי הר סדום, ויוצאים לדרך. עמוסים בחבלי גלישה אנחנו מטפסים בעלייה תלולה על אחת משלוחות הסכין, ומתחלקים לשלוש קבוצות: לכל קבוצה מערה משלה. בקבוצה שלי כבר התחילו לרתום רתמות אבטוח ולפרוש חבלים. הייתי קצת מופתע, עדיין לא זיהיתי שום מערה.

לשמע השאלה התמימה שלי חייכו החבר'ה והצביעו אל עבר שקע בסלע: חור בגודל של תרמיל הצילום שלי – זה היה הפתח של מערת הפטריות. לאחר ששני אנשים כבר נעלמו בתוך החור, הבנתי שאין ברֵרה ונדחסתי גם אני פנימה. התרמיל והחצובות נתקעו בין הסלעים והירידה לא היתה נוחה, אבל לאט לאט קלטתי את השיטה. בדיוק אז הגענו לחריץ נוסף, וליאוניד נובוסלסקי התחיל לעגון חבל: זה הקטע שצריך לגלוש.

ואז מצאתי את עצמי תלוי על חבל בתוך בור שקוטרו כ־15 מטרים. חושך מצרים. אפילו את כף ידי שהעברתי מול פנַי לא יכולתי לראות. דפיקות הלב הדהדו בכל חלקי הגוף. זה לא היה פחד, זה היה אדרנלין. הדלקתי

מערת מפרצים. אנחנו לא מגלים לכם איפה היא כדי להגן עליה

פנס־ראש, אך החושך היה כה סמיך, שקרן האור בקושי גילתה לי חלקים מתוך הפיר. גיליתי שקירות הבור הם גוש מלח מוצק ואחיד. לא יודע כמה זמן עבר עד שקולה של אולגה העיר אותי: "תיזהר, עוד מטר תגיע לקרקעית!"

אחרי הירידה הראשונה, כחמישים מטרים אורכה, היתה לנו עוד ירידה קצרה — כ־15 מטרים — ואז הגענו לאולם המרכזי. גילינו אגם שהיה מעין ים המלח בזעיר אנפין. קירות המערה נצצו מקריסטלים, כמו באגדה! מפלס המים במערה ביום שבו הגענו אליה היה גבוה ולא אפשר לנו להתקדם. מים הסתירו את האולם הגדול.

במערת מפרצים, השוכנת במרחק מה משם (לא נגלה לכם איפה בדיוק, משום שהכניסה למערה אסורה לקהל הרחב), חיכה לנו מזל רב יותר, שכן מפלס המים באגם התת־קרקעי היה נמוך. האולם נראה כביתה של מלכת הקרח. גבישי מלח ענקיים מילאו את החלל. לקסם ולדמיון של הטבע אין גבולות: נטיפי מלח, פטריות וגבישים ענקיים שמכפילים את עצמם בהשתקפות באגם. מערת מלח"ם הדהימה אותי בממדי החללים הפנימיים — מדפים אנכיים התנשאו לגובה רב שנראה אינסופי, ונטיפי מלח מילאו את החלל בצורות משונות. היה קשה לנוע בגלל המרחק הקצר בין קו המים לתקרה, אבל היה שווה כל רגע.