בלילה גשום מאוד, בדרכי מניירובי (Nairobi) שבקניה לגבולה המערבי עם אוגנדה, ניסיתי בכוח לא להירדם בתא המשאית הגדולה שהיטלטלה בפראות בכביש המחורר. כשערפילי הלילה התבהרו והפכו למסך ערפל לבן ואטום של בוקר, נהמה המשאית בצרידות בעת שפילסה דרך ברחובותיה מוכי הבוץ של אלדורט (Eldoret). כל שרצינו היה להצטייד שם במזון ובדלק להמשך הדרך, אך יחד עם המצרכים החשובים האלה זכינו גם למידע, שהדרך בגבעות אלדורט חסומה לחלוטין בגלל גשמים ובוץ. היות שעמד לרשותנו זמן בטרם שהיה עלינו לפגוש בחברים באנטבה (Entebbe), החלטנו – ג'יין האוסטרלית, אנדי הסקוטי ואנוכי – לעצור בחניון בין העצים שאנדי הכיר, להקים שם את אוהלינו ולהמתין עד יעבור זעם הבוץ. בבוקר שלמחרת התרומם הענן, ואני ראיתי ים מופלא של גבעות רכות. היות שהעונה היתה יבשה (על אף הגשם, שחבט בנו ללא רחם יום קודם), העשב הגבוה הצהיב. אפשר היה לתאר כאן נוף של שפלה אירופית, שחמוקי גבעותיה מנוקדים בעצים גדולים שצמרותיהם רחבות וכהות. החזות האירופית נותרה בעינה בכל השטח הגדול שבין אלדורט ובונגומה (Bungoma), הוא אגן הנהר נְזוֹיָה (Nzoia), היורד מהר הגעש אֶלְגוֹן (Elgon) דרומה, אל אגם ויקטוריה (Lake Victoria), בואכה אוגנדה. רק הפרות שרעו בעשב היו כחושות ולא הזכירו אפילו צל של פרה אנגלית או צרפתית. גם צלליות רחוקות של ג'ירפות היו תזכורת לכך שאנחנו במערב קניה ולא באירופה. בטיול הבוקר שערכתי בסביבת החניון, ציינתי לעצמי בהפתעה את העובדה שעל אף שאין כאן שמורת טבע והמקום נראה פורה להפליא, רק מעט מאוד בני אדם הסתובבו בנחל. האם נפל עליהם פחדם של ההיפופוטמים? לא היה ברור לי אז וגם לא היום, ממרחק השנים האלה, מהו שעשה את היישובים בגבעות אלדורט דלילים כל כך.
את החניון שבין העצים ניהל יהודי מקנדה. בעורקיו זרמה, ללא ספק, בירה יותר מאשר דם. כשאיתר אותי בבר המקומי, הופך דפי ספר משמאל לימין, הבין שאנחנו מאותו שבט. הוא חייך, ניגש אלי עם פחית בירה, ואת שארית הערב העביר בלהג אינסופי על עצלותם של פועליו. בין הגידופים פלט שאילו היהודים היו נשארים כאן ולא הולכים לפלשתינה, אז כל החניון הזה היה נראה טוב יותר, וגם חייו היו מוצלחים לאין שיעור.זו היתה הפעם הראשונה שנחשפתי למידע שלפיו "תוכנית אוגנדה" התייחסה לגבעות אֶלְדוֹרֵט בקניה ולא לאוגנדה של ימינו. התוכנית היתה עבורי אז פחות מהבזק חלש מן העבר, שבו בוודאי נתקלתי במושג הזה לקראת בחינה בהיסטוריה או בתולדות הציונות. וכך התברר לי שנפלה שגיאה בעצם הגדרת סלע המחלוקת הגדול שעיצב את תפישת העולם של "הציונות הציונית", כלומר, זו שראתה את הפתרון הנכון לכל מדווי העם היהודי הגולה בעלייה לארץ ישראל. מול "ציוני ציון" התייצב אז מכשול קונספטואלי גדול של "הציונות הטריטוריאליסטית", זו שראתה פתרון באפשרות ליישב יהודים בכל מקום שבו יוכלו לקבל לרשותם טריטוריה, ובה יעצבו את מדינתם ואת חייהם. המצג האידיאולוגי הזה גוּבּה בשנים 1904־1905 בתוכנית, שהסעירה את העם היהודי ופילגה את הציונות כבסכין, היא "תוכנית אוגנדה". הרקע ל"פרשת אוגנדה" הסוערת – שהיתה, לפי דעת כמה היסטוריונים, אחד מגורמי המתח שזירזו את מותו של תיאודור הרצל מהתקף לב ב־1904 – הוא בהצעת בריטניה ליישב את היהודים במזרח אפריקה, בשטח שהיה בשלטונה. הסיבה להצעה היתה נסיונם של הבריטים להתמודד עם הגירה יהודית "בלתי רצויה" מארצות מזרח אירופה (ובעיקר מרוסיה ומרומניה), שם הוכו בפוגרומים מחרידים, שעליהם כתב ח"נ ביאליק את הפואמה "בעיר ההרגה". באותה תקופה לא זו בלבד שהמנוסה מרומניה ומרוסיה הגיעה לממדים עצומים, אלא שההנהגה הציונית כשלה מלמצוא פתרונות לבעיות היהודים.
מבוכת הארגונים היהודיים השונים היתה כה רבה, עד שאפשר היה למצוא במהלך הוויכוח הנוקב על "שאלת אוגנדה" ביטויים כמו "אין אנו מכירים בקשר אורגני בין הציונות לפלשתינה. אין פלשתינה הפתרון הריאלי לצרכים החיוניים של המוני היהודים" (מנשר ווֹזְ'רוֹז'דְניה, כנראה מ־1904). אישים נודעים כי"ל גורדון (יל"ג), יהודה ליב לוין (יהל"ל) ואליהו וולף רבינוביץ (או"ר) טענו שאין אפשרות להקים מדינה יהודית מודרנית בארץ ישראל בשל השתלטות בלתי נמנעת של הדת עליה. מ"ל לילינבלום (מל"ל) סבר לעומתם כי במדינה היהודית שתקום תכונן גם סנהדרין, שתפסוק הלכות ברוח הזמן החדש. אפילו י"ל פינסקר, גם הוא רחוב נכבד בתל אביב, חיווה את דעתו כי המטרה אינה "ארץ קודשנו" אלא "ארץ משלנו", ומדוע לא "אוגנדה" בעצם?
ישראל זנגוויל, הסופר היהודי הלונדוני, השפיע על הציונים בבריטניה, שטענו כי "אם יהודים יישבו באפריקה וייטב להם שם, או אז תתקדש גם אוגנדה, כמו שקודשה ארץ ישראל". מתברר שרבים וטובים מיהודי הארץ הצטרפו לחסידי אוגנדה, ובהם אליעזר בן־יהודה ואיכרים מראשון לציון. חברי מפלגת המזרחי, אבות המפד"ל, אף הם לא ראו סתירה בין הרעיון הציוני לבין התיישבות יהודית באוגנדה.האחרונים, כיהודים דתיים, היו חייבים לנוע כל הזמן בין הקוטב החרדי, ששלל את הציונות ודבק באיסור שלא "לעלות בחומה", כלומר לא לקרב את הקץ, לבין הקוטב הציוני, שהציג אתגרים הלכתיים לא מבוטלים, בעיקר בתחום של מצוות התלויות בארץ ישראל וביצירת הכלים לענות על שאלות הלכתיות שונות, כמו חליבת פרות בשבת ועיבוד קרקע בשנת שמיטה ובשנת יובל. זאב יעבץ, ממייסדי המזרחי, אמר ש"עד שלא יחזיר לנו אלוהי אבותינו את ארץ ישראל, יש לבקש ארץ לישראל". המחלוקת בסוגיה זו טלטלה את כל העולם היהודי, ומתברר שכמו שקרה מאוחר יותר, עם הקמת מדינת ישראל, שאלת הבית הלאומי לעם היהודי ריתקה גויים רבים. הבריטים הוציאו משלחת לגבעות אֶלְדוֹרֵט כדי לחזור משם עם תיאור האיזור, עם חוות דעת על פוטנציאל היישוב ועם מסקנות מתאימות. הסופרת הבריטית אֵלְסְפֶת הָקְסְלי, שהשתתפה במשלחת, מספרת כי במסע המפרך למקום "למדנו אילו עינויים יכולות לגרום שלפוחיות ברגליים". גם תרועות הפילים שעברו במקום, בני שבט מאסאי החמושים שאותם ראו ביום השני למסעם, שאגות האריות בלילות והסיפורים ששמעו מפי מלוויהם ושומריהם החמושים על שבטים אוכלי אדם המתגוררים בסמוך הפחידו את אנשי המשלחת כל כך, עד שהיא סיימה את מחקרה "היסודי" כבר אחרי שלושה ימים, ושלל דיווחיה "המעמיקים" לעיתונות באירופה הביא בעקבותיו גל תגובות, שעיקרן – מה יעשו היהודים במדינתם החדשה. בין דוברי ההבל בעיתונות התקופה היו הרוסים, שטענו שכך תקום מדינה פרו־בריטית, ואם היהודים ירצו, אפשר יהיה להקצות להם מקום במנצ'וריה. הגרמנים אמרו שמספר התושבים יהיה בוודאי קטן, כי המקום מתאים רק לגידול בקר לבשר. "מדוע להביא יהודים?", תהו עיתוני לונדון, "הם לא חקלאים". ומתנגדים שונים ב"טיימס" הלונדוני מצוטטים כאומרים: "לאחר שהילידים השחורים בקניה הכירו בעליונות המתיישבים הלבנים הבריטים, יש מקום לחשוש שיחסם זה ישתנה לחוסר יראת כבוד כלפי יהודים עלובים מרוסיה, וכך יתחוללו התנגשויות, עד שהם, היהודים, יהיו זקוקים להגנה". בשנת 1905, בהמלצת המושל הבריטי של מזרח אפריקה, הוסרה ההצעה מסדר היום. לפי המלצתו, "אין ליישב במקום לבנים שאינם יודעים אנגלית". יתרה מכך, הוא התריע מפני הסכנה הצפויה אם הפרויקט יצליח. העניין עוד עלול למצוא חן בעיני היהודים, והם ירצו ממשל עצמי או לחלופין להתיישב גם בדרום אפריקה, רחמנא לצלן. אילו היינו מגיעים לאלדורט בראשית המאה העשרים, האומנם היו ההגירות הרוסית והפולנית הופכות את שוק הירקות העלוב של העיר למרכז קניות בסגנון המרכזים שנבנו ליד שפיים או בצומת ביל"ו? מה היה גורלם של ההיפופוטמים של נהר נְזוֹיָה? באיזה שם היו קוראים למדינה שהיינו מקימים שם? האם על הכניסה לבית הנבחרים שלנו היתה מופיעה בגדול הכתובת מספר עמוס: "הלוא כבני כֻּשיים אתם לי בני ישראל?". אין לי תשובה לכל השאלות האלה. אני רק יודע שבסופו של דבר, הסוואנה ניצלה מן היהדות, דרום אפריקה ניצלה מפלישה יהודית, אנחנו הגענו לארץ ישראל, היהודי הקנדי, מנהל החניון בבונגומה אשר בגבעות אלדורט, הפסיד פועלים ופועלות חרוצים, ומערב קניה זכתה לכך שאין בה קניונים, אלא שורר בה שקט אלוהי. ספי בן יוסף – טייל, עיתונאי, צלם וסופר. מדריך טיולים מיוחדים ברחבי העולם. מידע נוסף באתר האינטרנט. |
