לשכות תיירות לשכת התיירות האוסטרית מציעה לישראלים גרסה מקוצרת מתורגמת לעברית של אתר האינטרנט שלה: www.austria.info מטבע אירו הפרש שעות אוסטריה מאחרת...
בתמונה: אחוזת פרונבורג, שחזיתה והשער אליה שימשו בסרט לצילומי ביתה של משפחת פון טראפ
צלילי המוזיקה The Sound of Music
שנת יציאה לאקרנים: 1965 מדינה: ארצות הברית, אוסטריה במאי: רוברט ווייז שחקנים ראשיים: ג'ולי אנדרוז, כריסטופר פלאמר תקציר העלילה: מריה, נזירה צעירה מזלצבורג, נשלחת לביתו של הגנרל האוסטרי הברון גיאורג פון טראפ, לשמש אומנת לשבעת ילדיו. הגנרל, שהתאלמן מאשתו, מקפיד מאוד על חינוך הילדים. מריה מתמודדת בגבורה מול הגנרל הקפדן וילדיו החשדניים וקונה את לב כולם. היא מגבשת את הילדים למקהלה מצליחה ונישאת לאביהם. כשהנאצים עולים לשלטון באוסטריה, המשפחה בורחת לשווייץ דרך ההרים.
מידע מעשי > ביקור בזלצבורג בעקבות הסרט: מבנים רבים בעיר זלצבורג שימשו לצילומי הסרט. אפשר לבקר בארמון ליאופולדסקרון (Leopoldskron), ששימש תפאורה לסצנות שצולמו על גדת האגם… לתיבה המלאה
צלילי המוזיקה – הסיפור האמיתי מעטים יודעים כי עלילת "צלילי המוזיקה" מבוססת על סיפור אמיתי: מריה אוגוסטה פון קוטשרה היתה נזירה צעירה בזלצבורג, שנשלחה בשנת 1925 כמורה פרטית לביתו של הברון גיאורג פון טראפ…. לתיבה המלאה
כאשר הופק בעיר זלצבורג שבאוסטריה הסרט ההוליוודי "צלילי המוזיקה", האמינו תושבי העיר כי מדובר בכישלון בטוח. עשרות שנים אחר כך, גלי המעריצים של אחד מהסרטים הפופולריים בתולדות הקולנוע אינם מפסיקים לשטוף את העיר. נפתלי הילגר יצא בעקבות המיוזיקל שניצח אפילו את מוצרט
אני מודה: עד שיצאתי לזלצבורג בעקבות הסרט "צלילי המוזיקה" לא ראיתו אותו מעולם. לפני הנסיעה רכשתי עותק ורק אחרי שצפיתי בו (שלוש פעמים), הבנתי. ילדותי עברה עלי בגרמניה, ובבתי הקולנוע בגרמניה לא הראו סרטים שעוסקים בעבר הנאצי מהזווית האמריקאית. לא אז, וגם לא כיום.
עלילת הסיפור, המבוססת על מקרה אמיתי, עברה לא מעט גלגולים בטרם היתה לסרט פולחן הוליוודי שובר קופות. הראשונים לרכוש את זכויות היוצרים על ספרה האוטוביוגרפי של מריה פון טראפ היו דווקא גרמנים, שבשנות החמישים הפיקו שני סרטים – האחד תיאר את קורותיה של משפחת פון טראפ באוסטריה עד לעליית הנאצים לשלטון, והאחר את המשך סיפורם בארצות הברית. אך הסרטים לא זכו להצלחה רבה. סביר להניח כי הסיפור היה נשכח אלמלא הועלה ב־1959 על במות ברודוויי כמחזמר מצליח, ולאחר מכן, ב־1965, על מסכי הקולנוע כסרט הוליוודי.
כבר כשיצא לאקרנים היה "צלילי המוזיקה" לסרט פולחן. הוא השאיר מאחור את "חלף עם הרוח", שהתחרה בו על שיעורי הרייטינג הגבוהים בכל הזמנים, והחזיק בתואר עוד עשרות שנים לאחר מכן. כשליש מתושבי יפן צפו בסרט הזה, שהיה לאייקון נצחי גם בספריות הווידיאו בסין, בקוריאה, בהודו ובאינדונזיה. "צלילי המוזיקה", שגרף חמישה פרסי אוסקר מתוך העשרה שעליהם התמודד, נחשב קלאסיקה קולנועית ללא עוררין גם בישראל, והוא חומר לימוד חובה במגמת הקולנוע בבתי הספר התיכוניים. רק באוסטריה ובגרמניה לא שמעו עליו.
הצלחתו הכבירה של הסרט "צלילי המוזיקה" עוררה בי שתי תמיהות: כיצד הסרט המציג את אוסטריה כקורבן הכיבוש הנאצי, בניגוד צורם לעובדות ההיסטוריות, היה ללהיט בינלאומי, ומדוע זכה להתעלמות כמעט מוחלטת באוסטריה ובגרמניה? חיפשתי את התשובות בעיר זלצבורג.
ג'ולי אנדרוז בתפקיד הנזירה המזמרת | צילום: אימג'בנק ישראל
המולה ושלווה תושבי העיר זלצבורג וסביבותיה לא אוהבים שינויים דרמטיים, והם מעדיפים לשמור על אורח חיים שליו ומסורתי: סגנון הבנייה הציורי לא השתנה במשך מאות שנים, והבתים בדרך כלל עוברים מדור לדור. כל זה הוא תפאורה קלאסית ללא מעט סרטים הוליוודיים שהפקתם מרעישה מדי פעם בפעם את אזור האגמים פושלזה (Fuschlsee) ומונדזה (Mondsee).
במקרה של "צלילי המוזיקה", ההמולה שיצרה הפקת הסרט בשעתה היא כאין וכאפס לעומת ההשפעה שיש לו כיום על האזור. אפילו וולפגנג אמדיאוס מוצרט, שהיה בן העיר, לא מצליח להתחרות במיוזיקל ההוליוודי. 75 אחוזים מהתיירים האמריקאים המבקרים בזלצבורג מציינים כי המטרה העיקרית לבואם היא סיור באתרים שבהם זימרו ג'ולי אנדרוז והילדים. עשרות השנים שחלפו לא פגעו במאומה בפופולריות של הסרט, נהפוך הוא: הגיל הממוצע של קהל אוהדיו הוא כשלושים שנה בלבד, ויש שצפו בו יותר ממאה פעמים.
בעונת הסתיו זלצבורג חוזרת לעצמה. רבבות התיירים, צרכני התרבות ונציגי הבוהמה האירופית, שצבאו עליה במשך הקיץ, נוטשים את אתרי הצילום של "צלילי המוזיקה" לטובת יעדים חמימים יותר. העיר מתכסה בשכבה עבה של עלי שלכת צבעוניים, מתכוננת לתרדמת החורף ובתוך כך חושפת את פניה האמיתיות: עיר יפהפייה ושלווה בצל הרי האלפים, אמנם עתירת אירועים תרבותיים, בעלת היסטוריה של כ־1,300 שנה, ומוקד שלטונם של ארכיבישופים רבים, אך עדיין עיר קטנה ובה כ־150 אלף תושבים.
אזור אגם מונדזה. הנופים המרהיבים משכו את תשומת לבם של מפיקי "צלילי המוזיקה", וחלקים מן הסרט צולמו באזור
זה הזמן לטפס אל ההוהנזלצבורג (Hohensalzburg), המבצר הגדול ביותר במרכז אירופה. מכאן אפשר להשקיף על הנוף הנפלא של גגות העיר העתיקה, שלאחרונה הצטרפה לרשימה המכובדת של אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. זה הזמן לשוטט על גדות הזלצך (Salzach), בטרם יקפיא החורף את מי הנהר ושכבה עבה של שלג תכסה אותו ואת העיר כולה למשך חודשים ארוכים. זה בוודאי גם הזמן כך סתם לשתות קפה באחד מאינספור בתי הקפה החמימים הפזורים בסמטאות העיר העתיקה.
כמו סרט בוקרים יפני כמו ברוב הימים ששהיתי בזלצבורג, גם באותו היום התכסתה העיר בענני גשם שחורים שבישרו על החורף שבפתח. אני מוצא מפלט בבזאר, בית קפה שאהוד במיוחד על התושבים הוותיקים. מסביבי גברים לבושים בקפידה, בחליפות ובעניבות, מביטים בשקט בספלי הקפה ובצלחות העוגה שלפניהם. איש איש וספלו. אני ממתין לבליינד דייט שלי עם גיאורג סטייניץ, מי שלפני ארבעים שנה היה עוזר הבמאי של "צלילי המוזיקה" ולעת זקנה היה לדובר הרשמי של עיריית זלצבורג בכל הנוגע לסרט. בעודי שקוע בתהייה כיצד לזהות את האיש, מתקרב אלי פנסיונר, צלחת שטרודל תפוחים בידו, מברך אותי ב"שלום" בעברית ומתיישב לידי.
העיר העתיקה של זלצבורג. בחודשי החורף הארוכים מתכסה העיר בשכבה עבה של שלג, ומימיו של הנהר זלצך קופאים
אחרי שסטייניץ מסיים את הרפרטואר הרשמי של סיפורי "צלילי המוזיקה", האווירה קצת משתחררת. הוא איש שיחה מרתק, ומתוקף תפקידו כעוזר במאי הוא מכיר היטב את הנעשה מאחורי הקלעים של הסרט. "איש לא יאמר זאת באופן רשמי, אבל אחת הסיבות לכשלון הסרט באוסטריה היא, בלי ספק, העובדה שלא רואים כאן בעין יפה סיפור על משפחה אוסטרית שנטשה את המולדת בתקופת הנאצים. גם בעת ההפקה, כעשרים שנה אחרי המלחמה, איש כאן לא רצה לראות סרט מתוצרת ארצות הברית על אוסטריה בתקופת הנאצים. לו היו האוסטרים רואים את הסרט, היו מבינים שהם מצטיירים בו הרבה יותר טוב ממה שהמציאות ההיסטורית מחייבת. ולגבי הגרמנים – הם בוודאי לא אוהבים סרט שבו האוסטרים מוצגים כקורבנות השלטון הנאצי".
"אנו, האוסטרים, אנשי שיווק לגמרי לא רעים", מצהיר סטייניץ בחיוך מעט ציני. "הפכנו את בטהובן לאוסטרי ואת היטלר לגרמני. מוצרט מפרנס את זלצבורג כבר שנים רבות, ובעשרים השנים האחרונות הבנו שגם האתרים של 'צלילי המוזיקה' יכולים לתרום לפרנסת תושבי האזור". למעשה, הוא מספר, בתקופת הצילומים רבים מתושבי העיר שהשתתפו בהפקה היו משוכנעים שהסרט נידון לכישלון. "מאמצי האמריקאים להפיק סרט בעל אווירה אוסטרית נראו לנו כמו ניסיון של צוות יפני להפיק סרט בוקרים בנברסקה, ועוד בציפייה יהירה שיהיה לשובר קופות בארצות הברית", נזכר סטייניץ.
ביתן הזכוכית בארמון הלברון שבו שרה השחקנית המגלמת את ליזל את הלהיט "I am 16 going on 17"
"מעטים מאיתנו ידעו שחברת ההפקה 'פוקס המאה העשרים' עמדה בפני פשיטת רגל וש'צלילי המוזיקה' הצילו בעצם את החברה מחורבן כלכלי", הוא מוסיף. תקציב הסרט היה דל, יחסית להפקות הוליוודיות רגילות, והספיק בקושי להעסקתה של ג'ולי אנדרוז, שהיתה אז כוכבת עולה בעקבות הצלחתה בסרט "מרי פופינס", שהוסרט שנה קודם לכן. לתפקידו של הברון פון טראפ גויס שחקן הבמה הבריטי כריסטופר פלאמר, שהיה חסר ניסיון קולנועי, ושיחק עד אז רק במחזות שייקספיריים בתיאטרון. "הוא היה סנוב בריטי אמיתי", מספר סטייניץ, "בתחילת הסרט הוא עוד הביט מגבוה על החבורה ההוליוודית, הפרימיטיבית בעיניו. נדרש לו זמן מה להבין שיש לו כאן עסק עם אנשי מקצוע ממעלה ראשונה".
דגלים נאציים בכיכר הרגישות האוסטרית לתקופה שעלילת הסרט מתחוללת בה יצרה קשיים בהפקתו. אחת הסצנות הקשות ביותר לביצוע היתה זו שבה פלשו הנאצים לאוסטריה. על פי התסריט המקורי, טנקים מלווים במאות חיילים נאצים חמושים היו צריכים לעבור בכיכר רזינדצנפלאץ (Residenzplatz) בעיר. אלפי אוסטרים נלהבים היו אמורים לנפנף בהמון דגלי צלב קרס ולקבל את הפולשים הגרמנים בתרועות צהלה. עיריית זלצבורג, שהרעיון היה מביך מבחינתה, סירבה לקיים את הסצנה.
סטייניץ נזכר בחיוך במשא ומתן שנוהל לפתרון הסכסוך. הפשרה שהציע הצוות האמריקאי רק הגבירה את מבוכת השלטונות: לשלב סרטים היסטוריים של הפלישה במקום להפיק אותם בדרך הוליוודית, חלופה שהיתה פוגעת אפילו יותר בתדמית האוסטרית. הפשרה שהתקבלה לבסוף הרגיעה את האוסטרים ואפשרה להפקה להימשך, גם אם חטאה להיסטוריה: בסרט הוצגה הפלישה הנאצית לעיר לא במלוא עוצמתה אלא כצעדה של כ־300 חיילים גרמנים מול קומץ של כחמישים אוסטרים מנומנמים על רקע שני דגלי צלב קרס.
ביתה האמיתי של משפחת פון טראפ בזלצבורג
ההמולה סביב הסצנה היתה כה גדולה, מספר סטייניץ, עד כי הדגלים הנאציים נשכחו תלויים בכיכר בתום יום הצילומים. הטעות הזאת כמעט גרמה לתקרית דיפלומטית. באותו הערב נערך באחד מהמלונות בכיכר כנס מדענים. המשלחת הרוסית הגישה תלונה זועמת על כך שבאוסטריה מניפים דגלים נאציים גם עשרים שנה אחרי המלחמה.
סטייניץ מפנה את תשומת לבי לכמה סצנות שצולמו בחלקן בזלצבורג, עם שחקנים אוסטרים, ובחלקן בהוליווד, עם שחקנים אמריקאים: "שים לב לסצנה שבה החיילים הנאצים רודפים אחרי משפחת פון טראפ הבורחת. החלק הראשון צולם בזלצבורג. השחקנים האוסטרים עשו מה שהם יודעים לעשות וצעדו כמו נאצים אמיתיים. החלק השני של הסצנה, שבה החיילים נכנסים לבית הקברות, צולם בהוליווד עם שחקנים אמריקאים, שצעדו כמו בוקרים".
סטייניץ סבור שההצלחה הגדולה של "צלילי המוזיקה" בעולם נובעת מהשילוב של אלמנטים דתיים, משפחתיים, פטריוטיים והיסטוריים עם שירים מרגשים וצילומי נוף מרהיבים: "הצלחתו של הסרט היא ביטוי לגעגוע העמוק של הקהל הבינלאומי לעולם תקין ויפה, שבו ערכים מסורתיים של משפחה ודת עדיין תקפים".
ההצגה חייבת להימשך לאחר נדודים באיטליה, בשווייץ, בצרפת ובאנגליה הגיעה המשפחה לארצות הבריתוהתיישבה בוורמונט (Vermont). שם מתה ב־1987 מריה פון קוטשרה, ומשם ממשיכה בתה החורגת, מריה פון טראפ ("בריגיטה" בסרט), את המורשת המשפחתית. מריה, כיום בת תשעים, צלולה לחלוטין ומלאה שמחת חיים, עובדת בימים האלה עם ארבעה מנכדי המשפחה, בני עשר עד 16, על סיור ההופעות שלהם. בראיון טלפוני שערכתי איתה היא הדגישה שבניגוד לאופן שאביה הוצג בסרט, הוא לא היה כה נוקשה: "הוא היה איש רך ואב למופת. כל הסיפורים על משמעת צבאית ומצעדי הבוקר שלנו, הילדים, הם המצאות הוליוודיות. רק סיפור השריקות הוא נכון: ביתנו בזלצבורג היה גדול מאוד, ובכל פעם שאבי חיפש אחד מאיתנו, הוא נדרש לשרוק. לכל ילד היתה השריקה האישית שלו, וכשרצה שכולנו נבוא ביחד, השמיע שריקה ארוכה במיוחד".
ג'ולי אנדרוז ושבעת השחקנים המגלמים את ילדי פון טראפ
לדבריה, המוזיקה היתה חלק מחיי המשפחה גם לפני שהגיעה אל ביתם המורה הצעירה. "מריה גיבשה אותנו כלהקה, אבל גם לפני כן היינו משפחה מוזיקלית מאוד. ניצלנו כל הזדמנות כדי לנגן ולשיר". היא מספרת גם כי אמה החורגת היתה שונה מאוד מהדמות שגילמה ג'ולי אנדרוז: "מריה פון קוטשרה הגיעה אלינו לא כמטפלת לכל הילדים אלא כמורה הפרטית שלי. אהבתי אותה בתור מורה, אך לא התלהבתי כאשר בישר לנו אבי על נישואיהם. היא היתה אישה קשוחה. זה התאים לי בתור מורה, אך לא בתור אמא".
