באסוציאציות שלי, ריח ומרחקים היו קשורים תמיד זה לזה. ריח המרחקים, דבוק על עורם ובגדיהם של חוזרים מארצות אחרות, תמיד מרגש ומסקרן אותי. החנויות הפטורות ממכס בשדות התעופה הן היום המקום המתאים ביותר לרכוש בו בשמים, ולא רק משיקולי מחיר. בושם קשור באופן בסיסי לאקזוטיקה של מרחקים, אקזוטיקה שמהווה גם שיקול מרכזי בבחירת שמות הבשמים. תעשיית הבשמים המערבית, הצרפתית בעיקרה, מתענגת של שמות אקזוטיים מהמזרח, וזו המזרחית, היפנית, מתענגת על שמות צרפתיים. אקזוטיקה היתה חלק מקסמו של הבושם עוד הרבה לפני ימי בקבוקי הבושם בשדות התעופה. דרך הבשמים העתיקה, אחת מדרכי המסחר החשובות והמרתקות של העולם העתיק, התקיימה בזכות קסם הריחות הרחוקים כבר לפני אלפי שנים ואפילו אז נקראו הבשמים בשמות אקזוטיים רחוקים. כך נקראו המור והלבונה "מינאי", על שם הממלכה בה גדלו הצמחים במדבריות ערב. חומרים טבעיים פשוטים, שגדלו בערב הרחוקה הפכו לחומרים שריגשו את החיים, המתים והאלים במערב. תהליך הפיכת חומר טבעי לבעל סגולות רוחניות העניק להפקת הבשמים נופך של אלכימיה. השימוש בבשמים החל במזרח הקדום ומשם עבר מערבה, תחילה ליוון ואחר כך לרומא. הבשמים שימשו לפולחן, לקבורה, לטכסים מאגיים, לריפוי ולצרכים קוסמטיים שגרתיים. בכתבים ממצרים העתיקה מסופר על שימוש ב"בושם האלים" לטכסים במקדשים אך גם לשימוש יומיומי. היוונים הישוו את המור והלבונה לאמברוסיה, מזון האלים. ב-450 לפני הספירה סיפר ההיסטוריון היווני הרודוטוס על ערב וניחוחותיה: "הארץ כולה נודפת ניחוח מתוק מופלא".
ברחבי האימפריה הרומית השתמשו בבשמים, בעיקר בצורת קטורת, במהלך טכסי שריפת גופות. הקיסר נירון, שרף בטכס הלווייתה של זוגתו, פופאה, קטורת בכמות שווה לזו שייצרו בערב בשנה שלימה. אם כיום נדמה שמחיר הבשמים המודרניים גבוה ללא כל סיבה הגיונית, הרי שבעולם העתיק נחשבו הבשמים לאוצר יקר ככסף וזהב. המאזן המסחרי בין הנבטים, אדוני המזרח הקרוב, לבין הרומאים, אדוני המערב, נקבע על פי מכירות הבשמים. בתקופת השיא של צריכת הבשמים על ידי הרומאים התלונן ההיסטוריון הרומאי פליניוס הזקן, שהבשמים גורמים להתמוטטות הכלכלה הרומית ולהתעשרות חסרת רסן של בני ערב. מרכיב המחיר הגדול ביותר היה הדרך, 1,800 קילומטרים של מדבר. תחילתה של דרך הבשמים באיזור חצרמוות בתימן, משם חצתה את מדבריות ערב אל פטרה ומשם דרך הנגב אל נמל עזה. מעזה הפליגו הבשמים, בעיקר מור ולבונה, אל שווקי המערב של האימפריה הרומית. מור ולבונהפליניוס, שכינה את ערב "המאושרת", מסביר שהסיבה לעושרה ואושרה של ערב, הם שני האוצרות שגדלים בה: המור והלבונה. באיזור סודי בהרים, הוא מספר, נמצא האיזור שהיוונים מכנים "המסתורין הסודי", שם גדלה הלבונה. "מור ולבונה הם המוצרים העיקריים של ערב… במרכז הארץ בקירוב שוכנים האסטראמיטים, באחד המחוזות של השבאים, שבירת ממלכתם היא סאבוטה, השוכנת על הר גבוה; ובמרחק של שמונה ימי נסיעה מסאבוטה יש מחוז שבו מייצרים את המור, השייך גם הוא לשבאים. שם המחוז הוא סאריבה, שהוראתו, כפי שמוסרים היוונים הוא 'מסתורין סודיים'… בקרבת האסטראמיטים יש מחוז אחר, של המינאים, דרך ארץ זו מעבירים את מטעני היצוא של הלבונה בשביל צר. אלה הם האנשים שהחלו במסחר הזה, והם המנהלים את עיקרו. על שמם נקרא הבושם בשם "מינאי". מלבדם לא ראה איש ערבי כלשהוא את השיח המצמיח קטורת, ואפילו אלה לא כולם ראוהו. מסופר כי במסחר הזה עוסקות 3,000 משפחות בלבד, השומרות על מונופולין זה העובר בירושה…" (פיליניוס, תולדות הטבע, 12:30). הלבונה הוא עץ שגובהו כשניים עד שלושה מטרים. מהגזע יוצא שרף שממנו מכינים קטורת. קטורת הלבונה שימשה בטכסים דתיים בכל רחבי העולם העתיק, כבר לפני 4,000 שנה. בקרב בני ישראל היא שימשה בעיקר כקטורת קדושה באוהל מועד, שנועדה לאל לבדו. הלבונה נועדה גם לשמש "ריח ניחוח לה'" (ויקרא ב'2), יחד עם העלאת הקורבנות. הלבונה משמשת כקטורת עד ימינו, אם כי כיום מוצף השוק בסחורה זולה מהודו ומסומליה. בדווים בודדים בעומאן, במחוזות המקוריים של הלבונה, החורצים עדיין את גזעי העצים כדי להפיק את השרף הלבנבן מתקשים כיום אפילו להתפרנס. לפני כאלפיים שנה, בתקופת שיא צריכת הבשמים, נשלחו מאותם מקומות יותר מ-3,000 טונות של לבונה.
המור הוא עץ נמוך למדי וכמו הלבונה, גם הפקתו מתחילה בחריצת הגזע. השרף שיוצא מהחריצים מתקשה במגעו עם האוויר ויוצר גבישים המכונים "דמעות". המור כהה יותר מן הלבונה וארומת הריח שלו עשירה יותר. במצרים העתיקה השתמשו בשמן המור לנסיכת גופות המלכים החנוטות. בישראל ערבבו מור נוזלי עם תבלינים אחרים ויצרו את שמן משחת הקודש. בחיי היומיום שימש המור לבישום המשכב והגוף. במגילת אסתר מסופר שכל נערה היתה צריכה להיות ספונה בשמן מור במשך שישה חודשים, לפני שאפשר היה להציגה בפני המלך. חטשפסות מלכת מצרים נהגה למשוח את רגליה במור, כדי למנוע ריח רע. במאה ה-15 לפני הספירה, שלחה חטשפסות משלחת מלכותית בת חמש אוניות לארץ פונת (סומליה) כדי להביא מור ושתילי מור, אותם רצתה לשתול במקדשה כדי לחסוך את הוצאות היבוא האדירות. תיאור המסע תועד על גבי קירות מקדשה של המלכה בדיר-אל בחרי. השתילים לא נקלטו והמצרים נאלצו, כמו שאר ממלכות העולם העתיק, להמשיך ולהשקיע את מיטב כספי הממלכה ביבוא בשמים. המור שימש גם כחומר בסיסי להכנת בשמים במצרים וביוון, ועליו היה מבוסס הבושם היווני המפורסם "מגליאון" ("נעלה"). תיאופרסטוס היווני מציין כי המגליאון והבושם המצרי הם הבשמים הטובים ביותר לנשים בזכות "…חוזקם והאופי הייחודי שלהם, שלא מתנדף בקלות.. ובושם שריחו נשמר הוא מה שנשים רוצות". תחילת המסע |
 |
| עבדת. באזור הזה הדרך נסללה כדי להקל על הגמלים את המסע |
גם היום מגיעות עדיין אל מאריב, בירתה של שבא התנ"כית, סחורות רבות שמובלות על גבי שיירות גמלים במדבר. בחפירות מאריב, בשטחה של תימן המודרנית, בלב איזור של דיונות ענק, התגלו מקדש אובלי לאל הירח אילומקו ושרידים של סכר קדום, שקרס לפני כ-1,400 שנים.
מממלכת שבא הגיעו שיירות הבשמים צפונה, אל ממלכת מאין, שם פרחו עשרת הערים המבוצרות של המאינים. כאן, בממלכה הזו, שעל שמה קראו הרומאים למור וללבונה, התבצע נסיון רומי לפתור אחת ולתמיד את בזבוז כספי האימפריה על בשמים. לגיון רומאי, תחת פיקודו של אליאוס גאלוס, ניסה בשנת 24 לפני הספירה לכבוש את ארצות הבשמים, אבל סבל מהצמא ומהרעב ונסוג בבושת פנים למצרים. לא רחוק מכאן, נמצאת מולדתו של צמח אחר, שעדיין מבלבל את דעת המערב: הקפה.
השיירות שהובילו את הבשמים התנהלו מכאן צפונה אל אתר דתי חשוב, הרבה לפני ימי האיסלם: מכה. מכה משכה אליה את השיירות בשל הירידים המסחריים בהם התפרסמה ובזכות פנתיאון מרשים של 360 אלים, ששכנו באותו המקום בו שוכנת כיום הכעבה. בין האלים האלה היתה אל-עוזה, הגרסה הערבית של אפרודיטה, וכן אלים שונים מממלכת שבא: אלי השמש, הירח ואיילת השחר, ששכנו במכה עד ימי הנביא מוחמד.
בדרכם צפונה ממדינה, יצאו מובילי הבשמים בדרך החיג'אז, שהפכה בידי התורכים בתחילת המאה הזו, למסילת הרכבת הראשונה אל תוך ערב. לאורך מסילת הרכבת הזו, בלב הרי החיג'אז, נמצאת מדאין סלאח, נקודת הגבול הדרומית של הממלכה שהביאה את המור והלבונה למערב – ממלכת הנבטים.
מובילי הבשמים
הדרישה העולמית למור וללבונה הביאה עושר גדול לא רק למגדלי הבשמים אלא גם למובילי הסחורה, הנבטים, אדוני הדרכים במדבר. כמו הבשמים שהובילו, כל המידע הקשור לנבטים מלווה כיום בנופך של אקזוטיקה ומסתורין. הסיבה פרוזאית למדי: הנבטים לא השאירו אחריהם כמעט שום עדויות כתובות. עמים אחרים, בעיקר היוונים, הרומאים והיהודים אמנם טרחו לספר עליהם, אבל לא תמיד מזווית אובייקטיבית.
לא ידוע מתי בדיוק הגיעו הנבטים לאיזור. העדות הברורה הראשונה לקיומם היא מהמאה הראשונה לספירה. ההיסטוריון היווני דיודורוס מסיציליה מצטט עדות מהמאה ה-4 לפני הספירה, על התפרקות ממלכתו של אלכסנדר מוקדון. דיודורוס מתאר את הנבטים כנוודים ש"מתפרסים על פני ארץ שהיא חלקה מדבר וחלקה ללא מים, למרות שחלקה פורה…מנהגם הוא לא לזרוע זרעים או לשתול עצי פרי, להשתמש ביין או לבנות בית כלשהוא". דיודורוס לא שוגה בדמיונות על עם פרא אציל ומספר גם שהנבטים "מנהלים חיים של שוד". חלק מהם הגיעו עד חופי הים התיכון, הפכו לפיראטים ושדדו את האוניות שיצאו מחופי מצרים.
 |
| גבישי לבונה בתימן. גם כיום אפשר לקנות בשווקי המזרח גבישים של מור ולבונה |
אבל עיקר עושרם בא לנבטים מהובלת הבשמים, תבלינים, וככל הנראה גם סמים. עושרם הרב בלב המדבר הביא עליהם קנאה רבה, כפי שמספר דיודורס: "הם אוהבים חופש באופן יוצא מגדר הרגיל…הם מוצאים מקלט במדבר ומשתמשים בו כמבצרם; משום שאין בו מים ואחרים לא יכולים לחצות אותו, רק להם לבדם, כיוון שהכינו מאגרים תת קרקעיים מכוסים בטיח, הוא מציע ביטחון".
שני האיפיונים הללו, הפיכת המדבר למבצר והשליטה במאגרי המים העניקו לנבטים שליטה מוחלטת על דרכי המדבר. התוצרת היקרה שנשאו איתן שיירות הבשמים הזמינו התקפות של שודדי דרכים מכל הסוגים. מערך ההגנה המאורגן והמתוחכם שבנו הנבטים לאורך הדרך כדי להתמודד נגד השודדים, נתן בדרך כלל מענה לבעיה. כבעלי השליטה על המיצדים הניצבים בנקודות שליטה חשובות לאורך הדרך, וכבעלי המידע החיוני על מיקומם של בורות המים הנסתרים, יכלו הנבטים לשמור את המונופול שלהם בכל הכרוך בהובלת אוצרות הבשמים במדבר.
בנופים הקסומים של ואדי רום, בדרום מערב ממלכת ירדן, הדגים לי אחד מצאצאי הנבטים, איך נשמר המונופול הזה. בואדי רום, מקום מושבו של לורנס איש ערב, סמוך למעיין ולמקדש הנבטי הקטן, היתה תחנת דרכים קטנה של דרך הבשמים. בשעת ערב, אחרי יום הליכה במדבר, ניסינו לשווא למצוא את המעיין, שהיה אמור להיות במקום. הבדווי המקומי, שהחליף את הגמל שלו בטויוטה אדומה, גילה בפנינו הרבה סימפטיה וחוש מסחרי מפותח, אבל לא את מיקומו של המעיין, שהיה מוסתר כ-50 מטרים מהמקום שבו עמדנו. את המעיין הבא, מעיין משה, זה שמעל פטרה, היה הרבה יותר קל למצוא.
פטרה
אי אפשר לדמיין התגלות של עיר שתשווה להתגלותה של פטרה במדבר. מתוך הקניון הצר, באב א-סיק, המשכו של ואדי מוסא, מתגלה פתאום יופיה המדהים של פטרה בצבעי אדום וורוד. בקניון הצר שמוביל אל יופיה של פטרה, שבו ירדו שיירות הגמלים נושאי הבשמים, יורדות כיום שיירות מבקרים, רכובים על סוסים וכרכרות. פטרה, שכונתה עיר הסלעים, היתה צומת דרכים חשוב לסוחרים מכל המרחב, אלה שנעו על דרך הבשמים מערב לנגב ולעזה, אלה שבאו ממסופוטמיה ופרס, הודו וסין, מדרך המלך שבין דמשק ואסיה הקטנה אל ערב.
לפי אומדני ארכיאולוגים מנתה העיר בשיאה כ-30 אלף תושבים. חברו של הגיאוגרף היווני סטרבון, שבילה תקופת מה בפטרה מספר בהערצה על עם עשיר, שחיי חיי שלום ודמוקרטיה. באופן מאוד יוצא דופן לזמנם, לא היתה כמעט עבדות בחברה הנבטית. "הנבטים הם עם נבון, וכל מעייניהם נתונים לעשיית רכוש… המלך עורך משתאות מפוארים, אולם איש אינו שותה בהם יותר מאשר אחד-עשר גביעי יין, ובכל פעם הם משתמשים בגביע זהב אחר. המלך נוהג מנהג דמוקרטי, ולא רק שהוא משרת את עצמו, הוא אף נוהג בתורו לשרת את האחרים. …מפני שבתיהם עשויים אבן, הם יקרים ביותר, אולם בגלל השלום השורר בארצם אין עריהם מוקפות חומה. רוב הארץ שופעת עצי פרי. חלק מהדברים שהם צורכים מיובא מארצות אחרות, ואילו דברים אחרים מקומיים; כך למשל, זהב וכסף ורוב הבשמים". (סטראבון, גיאוגרפיה, 16).
 |
| פטרה. יופיים של המבנים החצובים בסלע מעיד על עושרה של העיר ועל חשיבותה כצומת על דרך הבשמים |
הדרך לעזה
אחרי כמעט חודשיים במדבר, יצאו השיירות מפטרה לכיוון עזה, מהלך חמישה ימים. שרידי הדרך של חמשת ימי המסע האחרונים בנגב חושפים מערכת מאורגנת להפליא של תרבות דרך. כל 35 קילומטרים, המרחק שעברה השיירה בכל יום, ניצב, ליד מקור מים, חניון לילה. בנתיב בנגב, שבין פטרה לעזה נחשפת דרך מסומנת היטב, תחומה בחלקה באבנים, עם מערכת מתוכננת היטב של מבצרים ומצודות, נקודות תצפית ובורות מים מוסתרים.
מפטרה יצאו השיירות לכיוון הערבה אל ביר מדקור, באר מים בגבולה המזרחי של הערבה. משם לבאר עומר ולמווית עווד. תחנה ראשונה זו בנגב כללה חאן מפואר עם בית מרחץ, סמוך למעיין. במבנה המשק המרכזי, נמצאות אבני ריחיים ששימשו לטחינת קמח ולייצור שמן זית, מספיקים להכנת צידה לדרך ליום ההליכה שלמחרת. אמת מים, שמקשרת בין המעיין לבית המרחץ, שימשה ככל הנראה גם להשקיית הזיתים. על הגבעה ממול, בנקודה שחולשת על האיזור כולו, נמצאת המיצדית ששימשה להגנת השיירה. הארגון המופלא, הלינה, ההגנה, כל אלה עלו כסף ובהתאמה עלה גם מחיר הבושם שנשאה עימה השיירה, בכל יום של משא. את המחיר שילמו, בסופו של דבר, הצרכנים בסופו של המסלול הארוך.
מכאן יצאה שיירת הבשמים במעלה נחל קצרה לכיוון מצודת קצרה. המצודה שולטת על מעלה קשה ותלול, כהגנה על נקודת תורפה נוחה לתקיפת השיירות העולות. בבסיס השמירה הנבטי הזה אפשר רק לדמיין היום את עשרות או מאות הגמלים והמגמלים, המלווים, הסיפורים והניחוחות הרחוקים של השיירה. משם הגיעה הדרך שוב אל ואדי א-סיק, הפעם בנחל נקרות. שלא כמו ואדי א-סיק שעברה השיירה יומיים קודם בפטרה, הסיק הזה אמנם פחות צר ואדמדם, אבל לא פחות מרהיב. עוד חאן מפואר חיכה לשיירות ביום למחרת, בעין סהרונים. אבני המיל, הניצבות עדיין במכתש רמון, ציינו והזכירו להולכים, שחלקה המפרך ביותר של הדרך כבר מאחוריהם.
הדרך לעבדת, התחנה הלילית הבאה, שנקראה על שם המלך הנבטי, עובודס הראשון (שמלך עד 86 לפני הספירה), היתה כבר יותר נוחה. חלקים גדולים ממנה נסללו כדי להקל על הגמלים את המסע. המבט מעבדת מערבה, בשעת שקיעה, נותן כבר תחושה ראשונה של נוף שנפתח, רמז קל לים אליו תגיע השיירה בעוד יומיים. מעבדת המשיכו השיירות לחלוצה ומשם אל עזה, לנמל.
בושם ונפט
בין הממלכות השונות בערב, בין המגדלים, היצרנים, הסוחרים והמובילים, התקיימה מערכת הסדרים מפורטת ומאורגנת. לא היה עם אחד ששלט על מרכזי הייצור או ההובלה לאורך כל הדרך למשך תקופה ארוכה, אם בכלל. שיירות הסחר יכלו לעבור באזורים בשליטת שבטים ומדינות לאחר ששילמו מיסים, שנקבעו מראש במסגרת הסכמים.
הרבה פרטים לגבי היחסים המסחריים בין ממלכות לאורך נתיב הבשמים אינם ברורים עדיין, אבל לחוקרי דרך הבשמים ברור שמדובר היה במערך כלכלי גדול מאוד של יצור והפצת מור ולבונה, בכל מדינות ערב, בקנה מידה דומה לזה שבו מפיקים ומשווקים שם נפט כיום. כמו הנפט, גם המור והלבונה השפיעו על עיצוב ההיסטוריה הפוליטית של האזור בזמן הקדום.
העובדה כי העמים השונים בדרום ערב הצליחו כל כך בסחר הבשמים הינה עדות מצוינת לרמת הארגון החברתית, הכלכלית והפוליטית של האזור כולו באותה תקופה. ב-106 לספירה סופחה ממלכת הנבטים לאימפריה הרומית. כ-150 שנה לאחר מכן שינה תוואי הדרך את מסלולו ובמקום התוואי הקיים מפטרה לעזה עברו הבשמים דרך חצבה, ממשית ובאר שבע לעזה.
הארכיאולוג, ד"ר רודולף כהן, שחופר בימים אלה בחצבה, הקדיש כבר שנים רבות של חפירות ומחקר לדרך הבשמים. "אין עדיין ודאות מוחלטת לגבי שום דבר", הוא אומר. "יש מקורות היסטוריים שמספרים על הבשמים והשאר – השערות. לא מצאנו שום שרידים של בושם, או כלי בשמים". גם אם כל סיפורי השיירות, הבשמים והנבטים הם יצירי דמיון מפותח, כשד"ר כהן עומד בלב המדבר, בתור העיר שהוא חופר, ומתדיין עם קבוצת ארכיאולוגים עמיתים על כיווני חפירה אפשריים, ההשערות הארכיאולוגיות האלה מקבלות ממשות מאוד ברורה, והוודאות מאבדת מעט מחשיבותה.
את המור והלבונה אי אפשר עדיין כיום בחנויות הפטורות ממכס בנמלי התעופה ברבת עמון או בתל אביב, ואפילו לא בנמל עזה, אבל בימים אלה ממש עסוקים גורמי תיירות בשיחות השלום בין ישראל לירדן בנסיונות החייאה של דרך הבשמים. ניצני שיתוף פעולה בין חוקרי דרך הבשמים בין שני צידי נהר הירדן, עשויים לשפוך אור בזוויות חדשות על דרכי הבשמים במדבר.
"המדבר, הנבטים, הבשמים, אלה אלמנטים מאוד קוסמים לתיירות העשירה מאירופה", אומר זאב טמקין, בעבר מנכ"ל המנהלה לפיתוח התיירות בנגב. "המדבר נתפס כמקום שבו אדם מתקרב לאלוהיו. המדבריות שאנו דנים בהם, הם המדבריות שבהן נולדו שלוש הדתות המונותיאסטיות. המכלול הזה מאוד קוסם לאדם המודרני התועה, במיוחד בקרב קהל אמיד, בעל נטייה דתית כלשהי מאירופה, שמחפש מקום עם השראה".
פליניוס הזקן אמר שהדבר החשוב ביותר שיש לזכור בקשר לבשמים, הוא כי חשיבתם משתנה: "הרבה פעמים תהילתם עוברת". תהילת סודם של הריחות הרחוקים שכמעט הפילו את הממלכה הרומית אמנם שינתה פניה, אבל לא עברה לגמרי מהעולם.
___
הצילומים בכתבה: Bernand Gagnon, GFDL ;Mark A. Wilson; Scott Zona, flickr