איינשטיין: גאון הדור

ביתו של איש המאה
אולי זה משהו בשֵער, אולי זה שהלך בלי גרביים, אולי הפציפיזם שבו התפרסם ואולי דווקא העובדה שעבודותיו המדעיות הן מהחשובות בהיסטוריה האנושית – אלברט איינשטיין הוא דמות שקשה לא לאהוב. לא במקרה בחר המגזין "טיים" באיש הזה, שרוב אנשי העולם לא יכולים אפילו להבין את עבודתו, ל"איש המאה" של המאה העשרים.
המדען המפורסם נולד ב־1879 בעיר אולם (Ulm) שבגרמניה כבנם הבכור של הרמן, בעל מפעל אלקטרוניקה כושל, ושל פאולין, פסנתרנית מוכשרת. כשנה לאחר שנולד עברה המשפחה למינכן, וכשהיה בן שנתיים לערך נולדה אחותו, מג'ה. כשאיינשטיין היה כבן 15 נקלעה המשפחה לקשיים כלכליים והיגרה לאיטליה. הבן אלברט נשאר לבדו בגרמניה, אך בגיל 16 עזב את לימודיו והצטרף למשפחתו. לאחר מכן השלים את השכלתו בשווייץ.
כשלמד בפוליטכניקום שבציריך התאהב איינשטיין בחברה ללימודים, מילווה מאריץ', ילידת סרביה, שהיתה מהנשים הראשונות בעולם שלמדו פיזיקה. מכיוון שנטה להחסיר שיעורים ולא השקיע בלימודיו, לא התקבל למשרה אקדמית. בחיפוש אחר עבודה הגיע למשרד הפטנטים בברן. הוא אמנם מונה לפקיד מדרגה שלישית, אך היה מרוצה מאוד מעבודתו משום שאפשרה לו להתוודע לחידושים ולהמצאות ולעבוד באופן עצמאי במידת מה – תכונה שאהב ושהקשתה עליו מאוד להשתלב בממסד האקדמי.
במהלך שנותיו בברן התגורר איינשטיין בחמישה בתים. רק אחד מהם הוא אתר תיירות כיום – הבית ברחובKramgasse , שהיה למוזיאון קטן. בדירה זו התגורר איינשטיין משנת 1903 ועד שנת 1905 המופלאה, ובמהלכה פרסם חמישה מאמרים – ארבעה מהם שינו לחלוטין את המושגים זמן, חלל, אנרגיה וחומר, ופתרו סוגיות שהטרידו את מנוחתם של מדענים במשך כמה עשורים. העבודות האלה היו הבסיס למה שידוע כ"תורת היחסות". בשנה זו גם קיבל איינשטיין את הדוקטורט שלו מאוניברסיטת ציריך. את הנוסחה המפורסמת שלו, E=mc2, הציג שנתיים מאוחר יותר, ב־1907.

לאן נעלמה הבת של איינשטיין?
במוזיאון איינשטיין מקבלת את פנינו רות אלגר, גברת לא צעירה ומעט אקסצנטרית. עיניה

תיירת בבית איינשטיין בברן, שהיה למוזיאון, חותמת בספר המבקרים המונח על שולחן העבודה של המדען. על הקירות תלויים צילומים, מסמכים וכמה הסברים של איינשטין, ובחדר העבודה מוצג ציוד מחקר בפיזיקה משנת 1900

נוצצות כשהיא מספרת על איינשטיין. היא בדיוק האדם שיספר לנו את כל הרכילות: שאיינשטיין התחיל לדבר באופן שוטף רק בגיל תשע, שהוא השתחרר מהצבא בגלל בעיות פסיכולוגיות, שקשה היה להגדירו בעל נאמן, שמחצית ממוחו שמורה באוסקה ולא ברור היכן נמצאת המחצית האחרת, ואת הסיפור המעניין מכולם – על בתו של איינשטיין, שאותה לא ראה מעולם.
ב־1902, לפני שהיתה באופן רשמי לאשתו הראשונה, הרתה מילווה לאלברט. בני הזוג חששו שהדבר יפגע בסיכוייו של איינשטיין לקבל את המשרה במשרד הפטנטים. ככל הידוע כיום, מילווה נסעה לשהות בעת הריונה בבית הוריה שבסרביה. היא חזרה ללא ליזרל, התינוקת שנולדה שם. לדברי בני הזוג, כשנה לאחר מכן נסעו לקחת את התינוקת, אולם היא כבר לא היתה אצל משפחתה של מילווה. ככל הנראה נמסרה הילדה בשלב כלשהו לאימוץ או מתה בגיל צעיר. לאחר נישואיהם נולדו לבני הזוג איינשטיין שני ילדים נוספים – הנס אלברט ואדוארד. הנס אלברט היה למהנדס. אדוארד חלה בסכיזופרניה והעביר את רוב שנות חייו במוסד.
עוד סוגיה הקשורה ליחסיהם של בני הזוג ונתונה במחלוקת, מספרת אלגר, היא מידת השפעתה של מילווה על עבודת המחקר של בעלה. בסרביה פועלת כיום תנועה הקוראת להכיר בכך שמילווה לקחה חלק פעיל בגיבוש התיאוריות המפורסמות של איינשטיין, בהן תורת היחסות. הגורסים כך מסתמכים בין היתר על העובדה כי כאשר זכה איינשטיין בפרס נובל, כשבני הזוג כבר היו גרושים, הוא העביר לאשתו לשעבר את כל כספי הפרס. עם זאת, האמונה הרווחת כיום היא כי למילווה אכן היה תפקיד חשוב בתמיכה אינטלקטואלית בבעלה, אך אין לתת לה קרדיט על עבודותיו. לאחר שהתגרשו בני הזוג, התחתן איינשטיין עם בת דודתו, אלזה לוונטל.
לאחר ההרצאה אנו עורכים סיור קצר במקום. המילה "מוזיאון" קצת גדולה על האתר – מדובר בביקור בדירה האמיתית שבה התגורר איינשטיין, ויש בה שני חדרים קטנים. על הקירות תלויים צילומים, מסמכים וכמה הסברים על איינשטיין, ובחדר העבודה מוצג ציוד מחקר בפיזיקה משנת 1900.

אירוע חברתי ברחוב המרכזי בעיר. נדמה כי בברן איש אינו ממהר לשום מקום	זרמי מים פורצים במקצבים משתנים מחורים נסתרים ברחבת הבטון שמול בית הפרלמנט, ומפתיעים את עוברי האורח בשפריץ ידידותי. כיאה לעיר הבירה של שוויץ, מספר המזרקות בכיכרהוא כמספר הקנטונים במדינה

פארק של ניסויים פיזיקליים
קשה לומר כי ברן, עיר הבירה של שווייץ, נמצאת על מפת תיירות החובה של התיירים בעולם. קשה גם להבין למה. זו עיר מקסימה ושלווה הנמצאת בלבו של נוף עוצר נשימה: הרים ירוקים ונהר טורקיז. בין לב העיר לחלקיה שמעבר לנהר ארה (Aare) מחברים גשרים מרשימים בגובהם. על העיר ההיסטורית שבמרכז ברן העכשווית הכריזה אונסק"ו כעל אתר מורשת עולמית. יש בה כמה מבנים עתיקים ויפים, בהם מגדל השעון, הקתדרלה, מגדל בית הכלא, בית העירייה והפרלמנט, וברחובותיה פזורות 11 מזרקות מהמאה ה־16.
חזיתותיהן התחתונות של הבתים הניצבים לאורך שני הרחובות הראשיים מעוצבות כקשתות. מאחוריהן נחבאים להם עשרות בתי אופנה, חנויות ומסעדות, מקצתם נמצאים מתחת לאף תרתי משמע – הם שוכנים במרתפים שמתחת לבתי הרחוב, והכניסה אליהם היא דרך שערי עץ הקבועים במדרכות. בימים שלישי ושישי פוקדים תושבי העיר את שוקי הפרחים, המאפים והבשר, ואת השוק המקסים של עבודות היד, ועינינו הישראליות מביטות בפליאה בשלווה שבה מתנהל הכל. נדמה כי בברן איש אינו ממהר לשום מקום. הכל זורם על מי מנוחות ומלווה בחיוך.
את התשובה למסתורין הזה מספק פטר ג'טצלר, מנהל המוזיאון ההיסטורי של ברן. "לתושבי ציריך יש פה גדול", הוא מחייך. "הם רוצים ויודעים לשווק את העיר שלהם. אנחנו, תושבי ברן, אטיים יותר". השינוי הגיע ב-2005, עם חגיגות מאה השנה ל"שנה המופלאה".  בברן, העיר שאת שבע שנות מגווריו בה תיאר איינשטיין כשנים השמחות והפוריות  ביותר בחייו, לא התכוונו לוותר על ההזדמנות לציין את חגיגת המאה לאותה שנה.  שישים אחוזים מעבודתו החשובה, הם מתגאים, נוצרו בדיוק כאן.

מבט מלמעלה על גגות העיר. בתצפית מהגשרים המרשימים המחברים בין חלקיה השונים של ברן אפשר לראות את הנופים המרהיבים של העיר, הנהר והיערות. איינשטין תיאר את שבע שנות מגוריו בעיר כשנים השמחות והפוריות ביותר בחייו

ביוני 2005 נפתחה במוזיאון ההיסטורי של ברן התערוכה "איינשטיין 2005". התערוכה, שנבנתה בתקציב של יותר מחמישה מיליון דולר, התפרשה על פני 2,500 מטרים רבועים והיתה ככל הנראה התערוכה הגדולה ביותר שהוקדשה לאיינשטיין מעולם. לאחר ש-350,000 מבקרים מכל העולם הגיעו לתערוכה, החליטו במוזיאון להפוך אותה לתצוגת קבע מעט יותר מצומצמת תחת הכותרת " מוזיאון איינשטיין". התערוכה כוללת  אלפי מסמכים, סרטים והקלטות הקשורים לאיינשטיין לצד פארק של ניסויים פיזיקליים ו"מסע וירטואלי דרך הקוסמוס" שמסבירים את תאוריות היחסות של אינשטיין בצורה ידידותית.
ג'טצלר נרגש מהאתגר העומד בפניו – להסביר למבקרים, המבוגרים והצעירים כאחד, את התיאוריות של איינשטיין ואת העקרונות הפיזיקליים העומדים במרכזן. חלק מרכזי בתערוכה מוקדש להצגת השפעתם של האירועים העולמיים בתקופתו של איינשטיין עליו עצמו ועל דעותיו. סיפור אחד קרוב לוודאי שלא תשמעו כאן: ב־1933, כאשר החלו רדיפות היהודים בגרמניה, עבר איינשטיין להתגורר בארצות הברית. הוא הצהיר שלעולם לא ישוב לגרמניה ופנה לשגרירות השווייצרית כדי שיסייעו לו לקבל את רכושו שנלקח על ידי הנאצים. "זה מאוד מביך", מתפתל ג'טצלר. "הוא היה אזרח שווייצרי, אבל למרות זאת הם לא עשו דבר כדי לסייע לו. הם לא רצו להסתבך עם הגרמנים. איינשטיין לא שכח את זה. הוא שמר על אזרחותו השווייצרית עד יום מותו ותמיד דיבר טובות על שווייץ, גם בשנותיו האחרונות, אבל הוא תמיד זכר את זה".